איזה כיף שיש משפחה :)

אתמול טיפסתי על ההר Ben Lomond. ההר צמוד לקווינסטאון - אשכרה יצאתי ממרכז העיר והתחלתי את הטיפוס. העלייה הייתה בהתחלה מתונה, אבל בשעה האחרונה היא נהייתה ממש תלולה - בהחלט אחת העליות הקשות. ברגע שהגעתי למעלה הכל היה שווה את זה - הנוף היה נוף מדהים של 360 מעלות של כל האזור. בפסגה פגשתי את את מייגן - אמריקאית שעברתי על פניה בדרך למעלה. יש לה רק שבועיים בניו זילנד ואני שואל - איך אפשר לעשות את ניו זילנד רק בשבועיים? ירדנו למטה ביחד וניהלנו שיחה חביבה - אולי נפגש שוב הערב.

היום קמתי בבוקר, ראיתי את שר הטבעות: אחוות הטבעת ולקחתי את האוטו למרכז העיר. בדרך לשם סטיד אכזב אותי קשות - הוא נכבה ולא נדלק יותר. קרה לי כבר כמה פעמים שהתנעתי אותו והוא נכבה, והייתה לי את המחשבה שאולי צריך לקחת אותו למוסך, אבל כמו כל ישראלי טוב אמרתי לעצמי "זה אוטו ישן, זה קורה. יהיה בסדר". הזמנתי שירות גרירה, וברגע שהוא הגיע - מה אתם יודעים - סטיד שוב עבד. הבחור שהגיע הסתכל במנוע ואמר שהבעיה היא כנראה באחד השסתומים, או בחשמל - בכל מקרה לא אמורה להיות בעיה מורכבת מדי. כל זה קרה בשעה חמש וחצי, אז כמובן שכל המוסכים כבר היו סגורים. וכמובן שמחר אני יוצא ל Routeburn Track. מה שזה אומר, זה שהייתי צריך להגיע מחר על הבוקר למוסך, להתקע שם מי יודע כמה זמן ורק אז לצאת לטרק. זה לא מי יודע מה ביג דיל, כי יש לי יום ראשון קצר, ואני בכיף גם יכול לצאת בארבע ולהגיע לבקתה כשעוד יש אור, אבל קבעתי להפגש עם שני ישראלים שעושים את הטרק בכיוון ההפוך ולהחליף איתם מכוניות. בקיצור - בלגן.

מרגע שהתקלקלה המכונית עדכנתי את קארין באס אם אס. כשהגעתי הבייתה היא הפתיעה אותי בהצעה שהדהימה אותי בנדיבות שלה ופתרה את כל בעיות - היא הציעה שהיא תיקח את המכונית למוסך ואני אקח את המכונית שלה לטרק, כי היא במילא לא צריכה אותה. שאלתי אותה אם לא מטריד אותה שיפרצו לה לאוטו, והיא אמרה שזו מכונית ישנה ובמילא אין לה שום כלום - בדיוק הסיבה שזה לא מטריד אותי במכונית שלי. אמרתי לה כמה אני אסיר תודה, וממש משמח אותי שהעניינים הסתדרו בכזאת צורה מושלמת - טוב שיש משפחה :)

תמונות לא יהיו עכשיו, כנראה יהיו רק כשאני אחזור מהטרק...

יותר מפחיד מצניחה חופשית...

טוב - עשיתי את זה. אפשר לסמן וי על באנג'י ברשימת ה"דברים לעשות עד גיל X"... אבל אחרי כל ההייפ, החוויה הייתה די מאכזבת :\

היום התחיל בחמש וחצי כשמישהו שכנראה לא יודע מה הזמן בניו זילנד עשה לי השכמה. מילא שהעירו אותי - אבל אז פשוט לא דיברו, אז ניתקתי. אז התקשרו שוב, לא דיברו וכיביתי את הפלאפון, אז כשהם התקשרו בפעם השלישית כבר לא עניתי. לכל המבולבלים - השעה פה היא אחת עשרה שעות קדימה, כלומר, מי שהעיר אותי בחמש וחצי התקשר אלי בשש וחצי שעון ישראל. נא להתקשר רק אחרי תשע בערב, שמונה בבוקר פה, או לפני אחת עשרה בצהריים, עשר בערב פה.

חזרתי לישון והתעוררתי ארבעים דקות אחרי השעון הראשון שכיוונתי. אתם מכירים את זה, "עוד עשר דקות". מקלחת, ארוחת בוקר, נסיעה למרכז העיר ואני במרכז הבנג'י באיחור של רבע שעה. לא נורא - נשארה לי עוד רבע שעה עד ההסעה והספקתי לעשות צ'ק אין. נסעתי למיקום של הבנג'י, ארבעים דקות מחוץ לעיר, באוטובוס מלא לא ישראלים לחוצים. הגענו לשם, שמו עלינו רתמות, עברנו תדריך ועלינו על הקרון למתקן. המתקן עצמו תלוי מעל קניון הנביס, מאה ארבעים ושלושה מטר באוויר, מוחזק על ידי כבלים (כבר גורם לך להרגיש בטוח), וכדי להגיע אליו, כאמור, עולים על מן רכבל. בגלל שהייתי כמעט הכי קל בקבוצה (אני לא צוחק, היו שם שלוש בנות ששקלו יותר ממני, והן לא היו שמנות במיוחד או משהו) זה אומר שהייתי לפני אחרון, וזכיתי לראות את כולם קופצים. איזה כיף!

דווקא לראות את האחרים קופצים לא היה כל כך נורא, וכשישבתי לחוץ וראיתי את כולם עולים למעלה ומספרים איזה כיף היה דווקא הרגשתי סבבה - יהיה כיף :) כשהגיע תורי וישבתי בכסא ונקשרתי לכל המליון כבלים שם, נתקפתי בפאניקה מטורפת. כשראיתי אחר כך את הסרטון גיליתי שארבע דקות עמדתי מבוהל על הקצה והמפעילה דירבנה אותי להמשיך. רציתי לעשות את זה, אבל לא העזתי. בסופו של דבר, בנסיון השני, קפצתי והיה מפחיד. אני לא יודע אם זה היה כי הייתי בלי משקפיים או סתם לא בפוקוס, אבל האדמה נראתה לי בדיוק באותו מרחק מכל גובה שהייתי בו. כשעשיתי את הצניחה חופשית, היו את העשר, חמש עשרה שניות של פחד, ואז התחלתי להנות מהנפילה, אחר כך גם נפתח המצנח ויכולתי להנות מהנוף. פה העשר חמש עשרה שניות היו כל הקפיצה. באסה :\ הייתי אמור לתזמן שחרור של רצועה שתהפוך אותי כדי שאני אוכל לעלות עם הראש למעלה ולא למטה, אבל פספסתי אותו. עליתי למעלה, הפכו אותי, ניתקו אותי, שאלו אותי איך היה, לא עניתי, וזה נגמר. ברכבל חזרה כולם אמרו "וואו, היה כל כך כיף, בלה בלה בלה." אני פשוט אמרתי "Something"... בניגוד לצניחה חופשית, שאחריה החיוך לא ירד לי מהפרצוף לכמה דקות טובות, פה הרגשתי מפוצץ באדרנלין - אבל לא כיף. כשהגעתי חזרה לעיר פיציתי את עצמי בפיצה גורמה ואפוגטו.

אז הנה כמה תמונות, את הסרטון אני אעלה בהזדמנות אחרת (קצת מפדח, יש להגיד). חדשות טובות וחדשות רעות לכל המודאגים: אני לא הולך לעשות עוד באנג'י, אבל זה רק הגביר את החשק שלי לעבור חוויה מתקנת של צניחה חופשית. אבל בלי לחץ - סטטיסטית, לעלות על הכביש יותר מסוכן משניהם ביחד :)

Queenstown!

מרגע שנחתתי שמעתי הרבה דברים על קווינסטאון. "עיר שהיא פיקציה", "עיר שהונדסה גנטית להיות מכונת תיירות ממוסחרת". כשאמרתי שיש לי משפחה בקווינסטאון אנשים השיבו ב"מה, גרים שם אנשים?!". אחד אף הגדיל להגיד שאין שם אף מקומיים, וכולם שם ישראלים - הוא אפילו עומד ברמזור ומתחיל לדבר עם אנשים אחרים בעברית. עכשיו כשאני פה, אני יודע שזה שקר גס - אין פה רמזורים.

אבל אין ספק, שלפחות במרכז העיר - המקום ממוסחר היטב. שפות זרות נשמעות יותר מאנגלית, חנויות מזכרות בכל פינה (הזדמנות מושלמת לקנות כמה מתנות), אטרקציות ופאבים שאשכרה פתוחים עד אמצע הלילה - משהו שלא נתקלתי בו מאז קרייסטצ'רץ'.

לשבועיים פלוס מינוס שאני אבלה פה אני ישן אצל קארין, אחות של מיוריאל, אשתו של דוד שלי שהיא ניו זילנדית. יש לה בעל ושלושה בנים חמודים שמזכירים לי את הבני דודים והאחיינים שלי :) יש להם בית שנשקף ממנו נוף מדהים של האגם, ההרים מסביב והעיר - ברגע שראיתי את זה ממש אמרתי וואו! יש לי שם חדר משלי עם מקלחת משלי, ואחרי כל האכסניות שהייתי בהן עם עוד חמישה אנשים בחדר זה שינוי מרענן שיש קצת פרטיות ואווירה משפחתית נעימה. זה שהכל בחינם זה רק בונוס שולי :) יש גם חסרונות - אני רחוק ממרכז העיר, אז אתמול כשיצאתי לא יכולתי לשתות ולחזור ברגל לחדר לישון, הייתי צריך להשאר פיכח. אני גם לא פוגש מטיילים אחרים באכסניה, וצריך להכיר אותם ברחובות או בפאבים - קצת מביך.

את אתמול העברתי בסיבוב ראשוני בעיר, קניית מתנות והתאקלמות. היום עשיתי את מה שכנראה יהיה שיא השהות שלי בעיר (לא כולל הטרקים באזור) - קבעתי קפיצת באנג'י למחר. באנג'י הנאביס, NEVIS, בגובה של 134 מטרים, הבאנג'י השלישי בגובהו בעולם. ישבתי במרכז ההזמנות חצי שעה רק בשביל לאזור את האומץ לגשת לדלפק ולהזמין מקום, ואני יוצא מחר בעשר בבוקר, עם הסעה של שעתיים לכל כיוון. בניגוד לצניחה החופשית שעשיתי ברץ, פה המדריך לא קופץ בשבילי ואני צריך לקפוץ בעצמי - אמאלה :S

זהו לעכשיו. יש לי אינטרנט חופשי בבית, אז אני יכול לעדכן אותכם מחר ישר כשאני חוזר. בטח יהיו גם תמונות :)

קפלר!

אני רוצה לפתוח בהצדעה למכנסיים הקצרים שהבאתי בארץ ונשכחו היכנשהו. אני אזכור אותם בכל יום חם, לפחות עד שאני אקנה חדשים.

ולפני שנתחיל בטרק - הרגע לו כולכם חיכיתם: יפני קשיש בן 25, שמלווה אותי לאורך הרבה נסיעות מעצבנות (ולעיתים קרובות הוא גם הגורם להן), אני גאה להציג בפניכם את Steed:

ואחרי שצילמתי אותו, הוא היה נדיב מספיק כדי לצלם אותי, רגע לפני היציאה לטרק (כמובן שהוא היה חייב גם להדחף לפריים...)

אוקי, אז הקפלר טרק, Kepler Track, במילה אחת: מדהים. בשלוש מילים: משעמם, מדהים, משעמם. ובשביל להבין למה תקבלו את תיאור המסלול יום אחרי יום:

יום 1:
יציאה מאוחרת ואופטימית מטי אנו, הליכה משעממת ב Bush. בוש הוא פשוט יער שהדרך בו מתפתלת ומתפתלת ומתפתלת ואין לך מושג כמה הלכת ומה עשית. עשיתי את הטרק מהכיוון ההפוך לכיוון שרוב האנשים עושים, וכל מי שעבר מולי ושאלתי אותו איך היה אמר שהיה מדהים. שמחתי לראות שהקדמתי את כל הזמנים המוערכים לקטעים שעשיתי. מוסיקה בחסות לד זפלין. הגעתי בשעת אחה"צ לבקתה, יצאתי לטבול את הרגליים באגם (חבל שלא הבאתי מגבת, הייתי נכנס לגמרי) וישבתי לשוחח עם זוג ישראלים שזה הלילה האחרון בטרק. הם אמרו כמה זה היה קשה, ואיך עכשיו הם מרגישים "שרירים שלא ידעתי שקיימים"... קיוויתי מאוד שהם מגזימים - חוץ מקצת כאב גב והרבה כאב כתפיים הרגשתי מצוין.



יום 2:
שוב השכמה מאוחרת, עוד הליכה משעממת בבוש, הפעם המוסיקה בחסות ליידי גאגא. הרגע היחיד המעניין היה כשעצרתי לנשנש, ופתאום, סתם ככה, אני קולט לידי ציפור. לאט לאט אני מוציא את המצלמה, בזמן שהיא מסתובבת לי סביב הדברים, בדיוק בזמן בשביל לצלם את התמונה הזאת:


אחר כך כבר עשיתי לה בוק שלם...

הגעתי לבקתה ופגשתי, איך לא, עוד ישראלים. כולם דיברו על איך שהייתה ירידה קשה ושהם "מרחמים על מי שיצטרך לטפס את זה מחר". סיפורי זוועה למיניהם. אבל כולם אמרו איזה נוף מדהים היה. יצאתי לטיול קצר מחוץ לבקתה בשביל לצלם מפל שהיה באזור, ובלילה יצאתי שוב לכיוון הזה בתקווה לראות Glow worms - תולעים זוהרות בחושך. ראיתי שתיים והן לא היו מעניינות כמו שציפיתי.



יום 3:
בערב הקודם ניסיתי למצוא מישהו שמטייל בכיוון שלי, ללא הצלחה. בדיוק לפני שיצאתי מהבקתה נתקלתי בבאס, הולנדי שגם מטייל לכיוון שלי והלכנו ביחד. מיד הבנו למה רוב האנשים בטרק הולכים בכיוון ההפוך - תוך שתי דקות, בלי שום התראה, בלי שום חימום, לפני שהתעוררתי בכלל, הדרך התחילה לעלות. ועלתה ועלתה ועלתה. העלייה לא הייתה קלה, אבל היא לא הייתה העלייה הקשה בטירוף שציפיתי לה. חששתי שהרע ביותר עוד לפני. בסופו של דבר יצאנו מהבוש, הגענו לסוף העלייה ואני חשבתי "מה?! זאת הירידה הקשה שדיברו עליה?!". עלינו לראש אחד ההרים ואז הבנתי בשביל מה הטיפוס - נוף מדהים של כל העמקים וההרים בסביבה.

שם גם נתקלנו בסופי וגל (Gael), זוג צרפתים שהלכו גם הם בכיוון שלנו. המשכנו ללכת, בעליות, בירידות, במדרגות,


כשכל הזמן מסביבנו רוחות מטורפות. כל כמה קילומטרים הנוף השתנה, ותמיד נשאר מדהים. בסוף היום הגענו לבקתה, עייפים אך מרוצים, נתקלנו בעוד ישראלים, ובערב הצרפתים לימדו אותנו שני משחקי קלפים.

יום 4:
בבוקר יצאתי למערה ליד הבקתה שיש בה נטיפים מעניינים. המערה מתחילה בעמידה, ממשיכה בזחילה, ולמרות שעניין אותי להמשיך, האנשים שהלכתי איתם לא רצו להמשיך ולא רציתי לזחול לבד במערה חשוכה...


התחלתי לרדת למטה ובמקרה נתקלתי בבחור צרפתי שגם ירד למטה (באס, גל וסופי הלכו למערה אתמול אז הם ירדו לפני). מסתבר שלעומת המאה שלושים וחמישה דולר שאני שילמתי על הבקתות, הוא לא שילם כלום - הוא פשוט ישן בבקתה ומחסה שלא אמורים לישון בהם וככה הוא התקמבן על מגורים חינם, בצורה לא חוקית. חשבתי שזה משהו שמתאים לישראלים לעשות, לא לצרפתי... אחרי ירידה לא קשה והליכה ארוכה, משעממת ומייאשת בבוש, הגענו סוף סוף לטי אנו. עצרתי בDoc, המקביל לחברה להגנת הטבע בניו זילנד, ששם קובעים את כל הטרקים, וחיפשתי מקום פנוי לטרק הבא שלי - הרוטברן. חשכו עיני - הטרק מלא לשבועיים הקרובים. זה אומר שכל יום אני אצטרך לבדוק פעמיים ביום אם התפנה מקום, כי אני לא מתכוון לחכות שבועיים בקווינסטאון רק בשביל הטרק.

הגעתי לאכסניה, וסוף סוף אחרי ארבעה ימים של ג'יפה נכנסתי למקלחת... הרגשה מצויינת. מאז שנחתתי בניו זילנד היה לי קרייבינג לפירות ים והחלטתי שהיום אני אפנק את עצמי. במקרה פגשתי את באס, ומסתבר שהוא קבע עם הצרפתים ללכת לפאב, אז הצטרפתי אליהם. הזמנתי שם צדפות, והן היו שינוי מרענן לעומת האורז התפל שאכלתי כל יום. לא משנה במה תיבלתי, איזה רוטב שמתי או עם מה אכלתי אותו - כל יום אכלתי אורז ולא היה לו טעם. זוועה. הצדפות היו סבבה, אבל עדיין בא לי שרימפס וקלאמרי - את זה אני כבר אכין לעצמי בעזרת מתכון שאבא שלי שלח לי. חזרתי לאכסניה, דיברתי עם עוד כמה ישראלים, והלכתי לישון בחדר עם עוד שני ישראלים ואמריקאי אחד - שינוי מרענן לעומת הבקתות בטרק, בהן שלושים אנשים ישנים בחדר אחד. הבחור האמריקאי התקמבן בצורה מטורפת - מסתבר שהייתה מישהי באכסניה שהיה לה כרטיס מיותר לטרק המילפורד, Milford, הטרק שנחשב לטרק הכי יפה בניו זילנד. חברה שלה הייתה אמורה לבוא איתה, אבל היא פספסה את הקונקשן שלה (ואני תוהה מי קובע טרק ליום אחרי טיסה?). היא פרסמה מודעה על לוח המודעות של האכסניה, והיה לו את המזל לראות אותה ראשון ולקנות את הכרטיס. בכיף הייתי יוצא היום בלי לנוח למילפורד טרק...

זהו. היום אני יוצא לקווינסטאון, לפגוש את אחות של מיוריאל וכנראה גם לישון אצלה. עד הפעם הבאה...

את כל התמונות החדשות תמצאו כאן

לקחים להמשך הדרך

אתמול למדתי כמה לקחים חשובים.

שלשום הזמנתי מקום באכסניה במילפורד MILFORD. מילפורד הוא פיורד ואפשר לעשות בו שיט, קיאקים, ולמליונרים במיוחד - גם טיסות. יש הנחה של עשרים דולר למי שישן שם על השיט, אז תכננתי לעשות טיול קצר בדרך לשם, לישון, לעשות את השיט, טיול קצר בדרך חזרה ואז מחר להתחיל את הקפלר. לפני שיצאתי לכיוון מילפורד אמרתי לעצמי "אם כבר לא אכלתי צהריים, אני אעשה לי פיקניק. ככה אני גם אוכל להנות מארוחה דשנה בחיק הטבע, וגם אוכל לתרגל משקלים לקראת הקפלר". אז נסעתי צפונה, וכמו שאמרתי בפוסט הקודם - הנסיעות פה הן זוועה, עד שהגעתי לנקודת ההתחלה של Lake Marion. החוברת הבטיחה "עלייה ברמה גבוהה" והמסלול אכן קיים - עלייה לא קלה, אבל עליתי אותה בקצב. באמצע המסלול הדרך חצתה מה שנראה כמו נחל יבש. לא ראיתי שהדרך ממשיכה מהצד השני של הנחל, כי הסימנים הכתומים של השביל נמצאים על העצים, ולא על הרצפה כפי שמקובל במחזותינו (אני מסתכל על הרצפה כדי לא למעוד על כלום, איך אתם מצפים שאני אסתכל על העצים בשביל הסימנים?!) אז התחלתי לעלות בנחל. אחרי עלייה של כמה דקות אני שם לב שגם הפסיקו להגיע מולי אנשים (היו כמה כל חמש דקות בערך) וגם שאני כבר לא רואה סימונים כתומים. החלטתי לטפס עוד כמה דקות ואם אני לא רואה סימונים - להסתובב. סלע שהחליק מתחתי הזכיר לי את הסכנה שבלרדת מהדרך המסומנת, ולימד אותי שברגע שאני לא רואה יותר סימנים - להסתובב. לא להמשיך. חשבתי גם איך הייתי יכול ליפול עכשיו, ולהיות תקוע פה בלי שאף אחד ידע - חובה לדווח למישהו לפני שאני יוצא לטייל איפשהו. ירדתי חזרה עד שמצאתי את הדרך והמשכתי לאגם. פגשתי בדיוק בנקודה הזאת חבורה של היספנים והבכתי את עצמי כשהסברתי להם במבטא מגומגם איך עליתי בדרך לא נכונה. Very dangerous! ברגע שהגעתי לאגם (השלט כתב שזו עלייה של שעה וחצי - לקח לי שעה ושתיים עשרה דקות, כולל הברבור) הוא היה שווה את כל העלייה - אגם מבודד, בין הרים, מים קרירים ויפים. בישלתי את הסטייקים על הגזייה, לקנאת כולם, אבל בגלל שלא הייתי רגיל לשימוש בגזייה הם יצאו לא משהו (או אולי זה בגלל שהם היו בתיק כל הטיפוס) אז השתמשתי בתוכנית ב' - אכלתי אותם בסנדוייץ' עם רוטב HP. הכל היה מושלם חוץ מדבר אחד - רציתי מישהו לחלוק איתו את הרגע. תמיד כיף יותר כשיש חברה :\ את הדרך למטה קיפצתי בקלילות, והמשכתי למילפורד.

האכסנייה (היחידה במילפורד) - הייתה ענקית. עשרות חדרים, עשרה מקומות לקרוואנים ועוד מקומות לקמפינג - והכל מלא! מטורף... הכל היה ברמה מאוד גבוהה, ומאוד התרשמתי מהמקום. בבוקר יצאתי לשיט והוא היה חביב - ראיתי כמה מפלים, כלבי ים, עצים שגדלים על הצוק, יצאנו לים, הסירה עשתה את הטבילה ההכרחית במפל שמשפריץ על מי שמקדימה (הייתי מקדימה) וחזרנו. קצת מאוכזב, עשיתי את הטיולים הקצרים סביב מילפורד (לא משהו מעניין) וחזרתי לטי אנו. בדרך עצרתי במקום שנקרא The Chasm, אבל ביחד איתי עצרו שם חמישה עשר אוטובוסים של תיירים, והיה כל כך מגעיל וצפוף שוויתרתי והמשכתי הלאה. עצרתי שוב במסלול ביער, למדתי קצת על הצמחייה המקומית והגעתי לטי אנו. עכשיו אני באכסניה, עם הכרטיסים לבקתות של הטרק, כל האוכל קנוי (אבל עוד לא ארוז, אני משאיר את זה לרגע האחרון כי במילא היום הראשון קצר בצורה מגוחכת) ואני מוכן ומזומן להתחיל את ה Great Walk הראשון שלי :)

מנותק בקטלינס

לפני שלושה ימים הייתי בעיר גדולה, עם גישה לאינטרנט, עם קליטה בטלפון... אבל כל זה השתנה ברגע שהחלטתי לעזוב את דנדין. רנייה ואלכס, הגרמניות, נשארו עוד לילה בדנידן ורצו ללכת באותו יום לרחוב התלול בעולם ואחר כך למוזיאון הרכבת. לא רציתי ללכת למוזיאון הרכבת, רציתי ללכת לרחוב התלול ולהמשיך, הלאה. בדיעבד חבל שרצתי, כי גם התחרטתי על זה שלא הייתי במוזיאון, וגם הייתי יכול לבלות עוד זמן עם הגרמניות.



אחרי הרחוב התלול בעולם, שהמכונית שלי עלתה אותו בגבורה, יצאתי מהעיר והמשכתי ל Catlins.
הקטלינס הוא אזור שמכל מקום קופצים עליך מפלים, ומפרצים, וטיולים, ובסוף כבר בא לי לצעוק "די! די להציע לי כל כך הרבה אפשרויות!".


בסוף התפשרתי על לראות אריות ים בקניבל ביי,


וללכת למגדלור ששם גם היו פינגווינים צהובי עין וגם נוף יפה, למרות שאת הפינגווינים הייתי צריך לראות כמו באומרו - בתא קטן מעל החוף.

גלעד ומעיין מהטיול אופניים המליצו לי על האכסניה של ה YHA, אז לקחתי את ההמלצה שלהם והלכתי אליה. איך שנכנסתי הרגשתי כמו בטיול שנתי - מסתבר בדיעבד שהאכסניה הוסבה מבית חולים, מה שמסביר למה היא נראתה כל כך... טיול שנתית :S חוץ מאשה בגיל של ההורים שלי ואמא שלה, הייתי היחיד שם, כך שהתוכניות שלי למצוא מישהו וללכת איתו מחר לטיול - נגנזו. לא הייתה קליטה בכל העיירה, והאינטרנט היה במחיר מופקע, אז נשארתי מנותק מהעולם. בלילה למחרת עברתי לאכסניה אחרת ושם כבר היה יותר מזל - היו אנשים, למרות שבאותו זמן כבר לא התחשק לי ללכת לטיול. הלכתי ל Jack's Blowhole רק כי רציתי לדעת מה זה בלוהול. מסתבר שזה מין חור בצוק שהים פורץ אליו - מחזה מרשים.


חשבתי ללכת לאחד המפלים אחרי זה, אבל כל המרדף אחרי נקודות החן באזור עצבן אותי, אז חזרתי לאכסניה והעברתי את כל אחר הצהריים בקריאת מלכוד 22. למחרת החלטתי להמשיך לטי אנו, Te Anau דרך אינברקרגיל, Invercargil. הצבתי לעצמי שלושה יעדים שרציתי לעבור בהם - מערת הקתדרלה, שאפשר לראות רק בשפל,


וחוץ מזה שהיא מערה שאפשר לראות רק בשפל לא היה בה שום דבר מעניין.


ספינה טבועה שגם אפשר לראות רק בשפל, אבל עד שהגעתי אליה כבר פספסתי את השפל. וסלופ פוינט, הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי. כשעצרתי לשאול הוראות הסתבר שעברתי אותה, וזה סיבוב של שעה בשביל להגיע לשם. חשבתי לעצמי אם זה שווה את השעה נסיעה רק בשביל לצלם תמונה שלי ליד השלט, והחלטתי שכן.


בדרך כמעט דרסתי טלה, אבל כשהגעתי קיבלתי בונוס - עוד מפרץ יפה שאפילו לא ציפיתי שיהיה שם.


כמו כל מקום בניו זילנד, היו שם המון תיירים חוץ ממני - קצת מעצבן שאתה לא יכול להיות לבד בשום מקום, וכל מקום תמיד מפוצץ תיירים.

כשהגעתי לאינברקרגיל התבלטתי אם להמשיך או לסוע עוד שעתיים. עד לשם כבר נהגתי ארבע שעות ואני מתעב את הנהיגה פה - הדרכים צרות ומפותלות, ונסיעה של מאה קילומטר לוקחת שעה וחצי במקרה הטוב. בנוסף, השמש בהירה מדי, ואיכשהו תמיד כואבות לי העיניים אחרי כמה שעות נהיגה, אז להחליט אם לסוע עוד שעתיים או לא זו שאלה חשובה מאוד לעצבים שלי. בסוף החלטתי לצאת, ובערב הגעתי לטיאנו. עכשיו אני מחפש מישהו לעשות איתו את הקפלר טרק, Kepler Track. כל העניין של הטרקים מאוד מעצבן - צריך להזמין מראש מקום בבקתה, והבקתות עולות 45 דולר ללילה, אז יש התלבטות אם לישון באוהל, ואולי מתי שתזמין ירד גשם ולא תראה נוף... סיפור כזה עד שבסוף עוד לא הזמנתי מקום אפילו שהייתי במשרד ההזמנות בבוקר. פה אני מרגיש את החסרון הכי גדול של להיות לבד - אם הייתי עם מישהו, היינו מתכננים אחת ושתיים, וסוגרים עניין. פה אני צריך לחשוב עם מי אני הולך, כמה, איפה אני ישן, איך אני מגיע וחוזר... סיוט. וגם אין לי מישהו להתחלק איתו בתיק לחצי מהזמן...

בכל מקרה, בינתיים תהנו מקצת תמונות חדשות... הייתי צריך להתחיל להעלות אותן בזמן שכתבתי, עכשיו אני סתם מבזבז עוד זמן...

עוד יום טיול באופני הרים...

איזה מזל יש לכם, מקבלים עדכון יום אחרי יום!


כמו שכתבתי אתמול, היום יצאתי לטייל ב Otago Rail Trail על אופניים.


אתמול בערב לא הייתי בטוח עם מי אני אלך ואמרתי שמקסימום אני אפגוש אנשים בהסעה (מה שבאמת קרה בסוף).
הסיפור הזה מאוד הלחיץ אותי, כי פחדתי שאני אסע ולא יהיה לי עם מי ללכת, והתחלתי לפקפק ביתרונות של להיות בלי שותפים, אבל בסוף שכנעתי את שתי השותפות הגרמניות שלי לחדר לבוא איתי.



קמנו ברבע לשש כמו מניאקים, אכלנו ארוחת ערב ויצאנו. אחרי שהגענו לקחנו את האופניים שלנו, חיכינו להסעה שהתעכבה ויצאנו לדרך. ראיתי שני זוגות אופניים שכתוב עליהם Gilad ו Maayan אז אמרתי לעצמי "נפגוש היום ישראלים". אחרי כמה תחנות ראיתי זוג מהחלון שהתקרב להסעה ואמרתי לעצמי - זה בטח הם. בדיוק הייתי בשיחה עם אבא בטלפון, אז כשהם עלו על ההסעה הם שמעו אותי מדבר ואמרו שלום. מסתבר שהשאירו את האופניים שלהם בנקודת ההתחלה, אז הם לקחו אופניים של שתי נשים שנשארו שם וחיכו לבעלים שלהן, ולנשים נשלחו אופניים חדשים. ברגע שירדנו ראיתי שגלעד הוא רוכב מקצועי, ושהאופניים שלנו לא הכי איכותיות. לא נורא - זה בסך הכל רכיבה בשטח מתון ושביל רחב, אז לא צריך יותר מדי.


אחרי שירדנו הגרמניות אמרו לי שהן רוכבות לאט, ואם אני רוצה לרכוב עם הישראלים זה בסדר. הבנתי את הרמז, מה גם שלא דיברנו יותר מדי גם בערב שלפני וגם בנסיעה לשם, ונסעתי עם גלעד ומעיין. אחרי חמש דקות עצרנו במנהרה והגרמניות עקפו אותנו, אבל לא נורא.



זאת הייתה נסיעה של עשרים וארבע קילומטר והיו לנו שעתיים לתפוס את ההסעה, אז אמרנו "סבבה, זה מלא זמן". עצרנו כל הזמן כדי לצלם (בגלל שגלעד הוא רוכב מקצועי, הוא ממש יודע איך לצלם תמונות טובות. חבל שלא ביקשתי ממנו יותר שיצלם אותי). שלושת רבעי שעה לפני הזמן גילינו שנשארו לנו חמישה עשר קילומטר. התחלנו לדווש מהר יותר, ואני חשבתי שהארבע ראשי שלי הולך למות, אבל בסוף איכשהו הגעתי, באיחור של רבע שעה (ההסעה עוד לא הגיעה...). ההסעה הייתה אמורה לקחת אותנו לחלק אחר של המסלול וגלעד ומעיין תכננו לרדת חמישה עשר קילומטר לפני. התלבטתי והתלבטתי, ובסוף החלטתי לעשות את החלק הקצר יותר עם הגרמניות. הארבע ראשי שלי (שריר ברגל) הספיק להתפס, והחלק השני היה סיוט, אבל לפחות שברנו את הקרח והתחלנו לדבר. חמש דקות לפני שהגענו לסוף הארבע ראשי שלי השתחרר ואמרתי "וואלה, הייתי יכול לעשות עכשיו עוד עשרה קילומטר בקצב רגוע".


גלעד ומעיין נתנו לנו טרמפ לאוטו שלנו, וכולנו חזרנו לאכסניה - בצורה משעשעת מסתבר שהיינו באותה אחת.

זהו, עדכון קצר. אני קורא אותו וחושב שהוא מאוד אינפורמטיבי ואין מספיק טוויסטים מעניינים בעלילה. מה אתם אומרים? להמשיך עם פוסטים כאלה או לכתוב רק אם יש לי משהו מעניין להגיד?

כמו כן, כל התגובות שודרגו עם תמונות, אתם מוזמנים לבדוק.

:)

פינגווינים!

10.2.10
18:00
אכסנייה בדנדין Dunedin.

אחרי נסיעה מייגעת של שש שעות, הגעתי אתמול לאומרו Oamaru. עצרתי בדרך ב Timaru לקנות מצרכים ולתדלק, התלבטתי אם להשאר שם או להמשיך, ובסוף החלטתי להמשיך עד אומרו. בדרך עצרתי בחוות אלפקות - הבעלים שלה הייתה מאוד נחמדה, והסבירה לי עליהן. ליטפתי אותן וכמובן צילמתי :)

באכסניה, ברור, פגשתי עוד ישראלים, רותם, אלעד ואורי. מסתבר ששלושתם טסו לבד, עכשיו הם ביחד וכולם בסוף הטיול שלהם. רק עם אורי מהם ישנתי באכסנייה - רותם ואלעד ישנו בואן שאלעד קנה באלף דולר - ממש קומבינה!!! הוא הולך למכור אותו במינימום 2500 בקרייסטצ'רץ'...

הבעלים של האכסניה הייתה אשה הזויה שקראו לה אגרה. כשהגעתי היא הייתה שיכורה, כי הבן שלה טס ללונדון והיא שתתה יין. היא הייתה משעשעת למדי והראתה לנו איפה אפשר לראות פינגווינים. מסתבר שהם יוצאים מהים בלילה ואז אפשר לראות אותם. נסענו קודם לראות את ה Yellow eyed penguin מחוץ לעיירה. המצפה של הפינגווינים היה על צוק, ואסור היה לרדת לחוף. בהתחלה לא ראו כלום, ושתי זקנות אנגליות הסתכלו עם משקפת ואמרו - "שם, בין השיחים, את רואה כתם לבן? זה הפינגווין!". רותם אמרה משהו מאוד נכון - אם כל מה שאתה רואה זה כתם לבן במשקפת - לא באמת ראית פינגווין. אחר כך יצאו פינגווינים למקום שבו אפשר באמת לראות אותם ואז כבר התלהבנו (אני יותר, הם כבר ראו פינגווינים יותר מקרוב). הערכתי מאוד את המצלמה שלי - לכולם יצאו תמונות שאי אפשר לראות כלום מהפינגווין, ועם הזום שלי אפשר לראות את הפרטים שלו. בערב יצאנו לנמל של העיירה ששם אפשר לראות את הפינגווינים.

ראינו סך הכל עשרה מהם והם כל כך חמודים! צילמנו המון תמונות - מסכנים, הם בטח נבהלו מהפלאשים :\

אחרי הפינגווינים הכנו תה על הבנזיניה של רותם - היא עושה אחר כך את דרך המשי, ושם לא יהיו בלוני גז, אז לא הייתה לה ברירה אלא לקנות בנזיניה. זה עושה חתיכת להבה! הם לימדו אותי איך אוכלים טים טם באמת - נוגסים שתי פינות מנוגדות, שותים את התה / קפה דרך זה, ואז כשזה מתרכך מכניסים את זה לפה. ממממממ! יש פה גם טים טם לבן שאין בארץ.
בבוקר העלתי את התמונות, ועוד מעט אני אערוך אותן ואפתח אותן לציבור. הייתי אמור לעשות צ'ק אאוט בעשר, ואז באה אגרה ולא הייתה מרוצה מזה שאני ואורי עדיין שם. בעשר ורבע יצאתי והמשכתי לדנידין. בדרך עצרתי בחוף עם אבנים עגולות, שזה היה פשוט לצלם כמה תמונות ולהמשיך, ובחוף עם כלבי ים. הכלבי ים כל כך חמודים! רובם סתם רבצו על הסלעים, אבל חלקם הסתובבו, ושיחקו, ורבו - יכולתי להסתכל עליהם שעות, אבל היה די קריר אז חזרתי לאוטו והמשכתי. לא ברור לי איך, אבל דרך של מאה עשרים קילומטר עשיתי בארבע שעות עד שהגעתי לאכסניה. תמיד זה ככה - הדרך מתארכת הרבה יותר ממה שציפיתי :S

עכשיו אני בדנידין. מחר אני יוצא לטיול אופניים ב Otagu Rail Trail - מסילת רכבת ישנה שאפשר לעשות אותה ברגל, על אופניים או על סוסים. אני מקווה שזה לא יהיה פלופ גדול כי שילמתי על זה 103 דולר :S אני אשאר עוד לילה בדנידין, ואחר כך אמשיך לכיוון Te Anau דרך ה Catlins. למרבה ההפתעה, לא פגשתי ישראלים באכסניה הזאת :O אבל היום עוד ארוך, אז לכו תדעו...

לעזאזל : בדיוק לפני שלחצתי שלח נגמר לי הזמן לאינטרנט. הכנסתי עוד דולר למכונה ואז מסתבר שהיא מקבלת רק מטבעות של שני דולרים. עכשיו גם הלך דולר וגם אני תקוע פה מול האינטרנט לארבעים דקות.


והרגע שכולכם חיכיתם לו - תמונות

טיול ראשון :)

9.2.10
9:30
בית קפה באקרואה (Akaroa)

כאמור, לפני יומיים הגעתי לאקרואה בערב. פספסתי את המלון, שהיה לפני העיירה, אז הסתובבתי קצת על החוף וחזרתי. באכסניה היו איתי חמישה ישראלים, שעם שניים מהם, מעיין ואסף, יצאתי לטיול. תכננתי אמנם לעזוב על הבוקר, אבל אז זה הפך ל"נעשה טיול קצר ונצא ואז ל"נעשה טיול ארוך ונשאר עוד לילה". לרוע המזל, האכסנייה הייתה מלאה בלילה אחרי אז נאלצתי להחליף אכסניה.

הטיול שעשינו היה ב Bank's Peninsula. יצאנו מאקרואה, עלינו לגבעה עם הרכב והתחלנו משם. שעתיים אחרי שהתחלנו ראינו שלט שהצביע שמאלה ועליו היה כתוב "40 דקות למפל כלשהו".

החלטנו ברבאק ללכת לראות את המפל הזה. אחרי עלייה מפרכת הגענו למפלון מצ'וקמק

ואמרנו "מה?! בשביל זה עלינו?!".

אחר כך איבדנו אמון בדרכים הצדדיות עד כדי כך שאפילו לדרכים צדדיות של שלוש דקות לא נכנסנו. שיא הטיול היה כשירדנו לחוף ב Otanerito bay, המפרץ הארוך - חוף עם חול חום, מצד אחד סלעים וצוק, מצד שני אין סלעים ורק צוק. לכל אורך החוף היו מפוזרות אצות שנראות כמו חתיכות גומי ענקיות (מסתבר שהן נפוצות בכל ניו זילנד).

אחרי ארבע שעות של הליכה הרגיש מצוין לטבול במים הקרים. לקראת סוף הטיול היו לנו שתי אפשרויות להמשיך - בדרך המקורית שתכננו או בדרך מקבילה. בחרנו באפשרות המקורית ואז הגענו לנקודת תצפית מדהימה, שיש ממנה בדיוק חלון של נוף לכל הדרך שעשינו עד החוף ומול הנוף ספספלים ממוקמים פשוט בשביל לשבת עליהם ולצפות. מעיין אמרה שזה מראה שתמיד צריך לדבוק בתכנון המקורי. אני אמרתי לה שאם הייתי דבק בתכנון המקורי לא הייתי מגיע לפה. הסכמנו שכל תוכנית היא בסיס לשינויים :)

אחרי הטיול, עייף אך מרוצה, נסעתי לאכסניה החדשה שלי ופגשתי שם את דפנה, דפנה ויובל. את דפנה ודפנה פגשתי בארץ, ובדקנו את האפשרות לטייל ביחד. בסוף התברר שהן קבעו מראש עם יובל, אבל הוא לא יכל לבוא, ואז הוא שינה את דעתו אז הן טסו איתו בסוף. הן מאוד נחמדות אבל אני בכל מקרה מרוצה מהלבד שלי - ככה יש לי חברים חדשים כל יום :)

No Hebrew today :S

It's 12:40AM, so just a short update

I'm in a backpacker in Oamaru, I have unlimited internet access but no time to use it : I'm going to Dunedin tomorrow and then I'll update. I wanted to uplaod photos, but the owner's son flew to London yesterday, so she's pissed and doesn't want us wandering around too late : There goes three dollars to waste...

זאת ניו זילנד. וגם זאת. וגם זאת.

קניתי אוטו :)

אבל איזה כאב ראש עשה לי האוטו...

אחרי שבדקתי רכב מקרטע, עם מראה שבורה וצבע מקולף, הלכתי על ההמלצה של הבעלים של האכסניה ודיברתי עם חבר שלו. פנסיונר שבתור תחביב קונה ומוכר מכוניות למטיילים. הוא הראה לי אוטו ממש סבבה באלף דולר (מקומיים!). קניתי אותו וכבר באותו אחר הצהריים יצאתי עם הילה, ישראלית שהייתה איתי באכסניה מהיום הראשון שלי, לפיקניק באקרואה.

בדרך לשם האוטו התחיל לקרטע. הוא נסע, אבל בצורה גרועה. המחשבות שהתרוצצו לי בראש היו "פאק! קניתי גרוטאה! נדפקתי בגדול!". החלטתי לא לעצור מיד, אלא לעצור בחוף הקרוב, לעשות שם את הפיקניק ואז לחזור.

הכנו ארוחה ממש שווה של בייקון, ביצים, ירקות ובירה, ושנינו היינו מאוד גאים בעצמנו על הארוחה הראשונה שלנו בשטח.

הים היה בגוונים של כחול, משמאלנו היו צוקים, סביבנו היו ציפורים, ובמקום חול היו פשוט המון סלעים קטנים וכדוריים. נשכבתי על הגב, נרדמתי, וכשהתעוררתי אמרתי "להרדם על חוף אחרי ארוחה - זאת ניו זילנד!".

כשהגענו לאכסניה התקשרתי למי שמכר לי את האוטו וסיפרתי לו על התקלה. הוא אמר לי בקול עייף What do you want me to do? אמרתי לעצמי "אם הוא מדבר איתי ככה, אז אוי ואבוי". נוסיף לזה את העובדה שהוא מציע למטיילים למכור לו את הטיול בסוף האוטו בחצי מהסכום ומגיעים למסקנה שהוא לא פנסיונר חביב שהתחביב שלו זה לעזור למטיילים, אלא סוחר מכוניות. קבענו שלמחרת בבוקר אני אלך למוסכניק שלו והלכתי לישון. חצי לילה לא ישנתי מהמחשבות של מה אני אעשה עכשיו? לתקן את המכונית הזאת? לחפש עוד אחת? ואם אני אחזיר לו את המכונית, הוא יחזיר לי את כל הכסף או רק חצי, כמו סוחר מכוניות אמיתי? עם כל המחשבות האלה אמרתי לעצמי "גם זאת ניו זילנד".

היום בבוקר הלכתי למוסכניק. הוא לקח את האוטו שלי וראה את התקלה. הוא פתח את המנוע, ומשך בשלוש שעות הוא פירק, הרים, הוריד וטיפל באוטו, הכל מול הפרצוף שלי ותוך כדי שהוא מסביר לי מה שהוא עושה, כך שהייתי בטוח שהוא לא מנסה למרוח אותי. בסוף הוא מצא שהתקלה היא בפילטר של הדלק, שהוא החליף לי. אחרי שלוש שעות של עבודה שאלתי אותו כמה אני חייב לו. הוא אמר לי שזה בחינם. נסעתי משם, באוטו תקין, מאושר שבסוף לא עבדו עלי אלא פשוט הייתה באוטו תקלה שלא היה אפשר לצפות מראש, ואמרתי לעצמי "גם זאת ניו זילנד".

אחרי שאני אסיים לכתוב את העמוד אני אמשיך ללילה באקרואה, מפרץ יפה מאוד דרומית לקרייסטצ'רץ'. רציתי לסוע הרבה יותר דרומה היום, אבל בגלל שהתעכבתי במוסך שיניתי את התוכניות. אני אצא לשם מחר.
The morale of the story is - you can't trust the system! Man...

Akaroa