עוד יום טיול באופני הרים...

איזה מזל יש לכם, מקבלים עדכון יום אחרי יום!


כמו שכתבתי אתמול, היום יצאתי לטייל ב Otago Rail Trail על אופניים.


אתמול בערב לא הייתי בטוח עם מי אני אלך ואמרתי שמקסימום אני אפגוש אנשים בהסעה (מה שבאמת קרה בסוף).
הסיפור הזה מאוד הלחיץ אותי, כי פחדתי שאני אסע ולא יהיה לי עם מי ללכת, והתחלתי לפקפק ביתרונות של להיות בלי שותפים, אבל בסוף שכנעתי את שתי השותפות הגרמניות שלי לחדר לבוא איתי.



קמנו ברבע לשש כמו מניאקים, אכלנו ארוחת ערב ויצאנו. אחרי שהגענו לקחנו את האופניים שלנו, חיכינו להסעה שהתעכבה ויצאנו לדרך. ראיתי שני זוגות אופניים שכתוב עליהם Gilad ו Maayan אז אמרתי לעצמי "נפגוש היום ישראלים". אחרי כמה תחנות ראיתי זוג מהחלון שהתקרב להסעה ואמרתי לעצמי - זה בטח הם. בדיוק הייתי בשיחה עם אבא בטלפון, אז כשהם עלו על ההסעה הם שמעו אותי מדבר ואמרו שלום. מסתבר שהשאירו את האופניים שלהם בנקודת ההתחלה, אז הם לקחו אופניים של שתי נשים שנשארו שם וחיכו לבעלים שלהן, ולנשים נשלחו אופניים חדשים. ברגע שירדנו ראיתי שגלעד הוא רוכב מקצועי, ושהאופניים שלנו לא הכי איכותיות. לא נורא - זה בסך הכל רכיבה בשטח מתון ושביל רחב, אז לא צריך יותר מדי.


אחרי שירדנו הגרמניות אמרו לי שהן רוכבות לאט, ואם אני רוצה לרכוב עם הישראלים זה בסדר. הבנתי את הרמז, מה גם שלא דיברנו יותר מדי גם בערב שלפני וגם בנסיעה לשם, ונסעתי עם גלעד ומעיין. אחרי חמש דקות עצרנו במנהרה והגרמניות עקפו אותנו, אבל לא נורא.



זאת הייתה נסיעה של עשרים וארבע קילומטר והיו לנו שעתיים לתפוס את ההסעה, אז אמרנו "סבבה, זה מלא זמן". עצרנו כל הזמן כדי לצלם (בגלל שגלעד הוא רוכב מקצועי, הוא ממש יודע איך לצלם תמונות טובות. חבל שלא ביקשתי ממנו יותר שיצלם אותי). שלושת רבעי שעה לפני הזמן גילינו שנשארו לנו חמישה עשר קילומטר. התחלנו לדווש מהר יותר, ואני חשבתי שהארבע ראשי שלי הולך למות, אבל בסוף איכשהו הגעתי, באיחור של רבע שעה (ההסעה עוד לא הגיעה...). ההסעה הייתה אמורה לקחת אותנו לחלק אחר של המסלול וגלעד ומעיין תכננו לרדת חמישה עשר קילומטר לפני. התלבטתי והתלבטתי, ובסוף החלטתי לעשות את החלק הקצר יותר עם הגרמניות. הארבע ראשי שלי (שריר ברגל) הספיק להתפס, והחלק השני היה סיוט, אבל לפחות שברנו את הקרח והתחלנו לדבר. חמש דקות לפני שהגענו לסוף הארבע ראשי שלי השתחרר ואמרתי "וואלה, הייתי יכול לעשות עכשיו עוד עשרה קילומטר בקצב רגוע".


גלעד ומעיין נתנו לנו טרמפ לאוטו שלנו, וכולנו חזרנו לאכסניה - בצורה משעשעת מסתבר שהיינו באותה אחת.

זהו, עדכון קצר. אני קורא אותו וחושב שהוא מאוד אינפורמטיבי ואין מספיק טוויסטים מעניינים בעלילה. מה אתם אומרים? להמשיך עם פוסטים כאלה או לכתוב רק אם יש לי משהו מעניין להגיד?

כמו כן, כל התגובות שודרגו עם תמונות, אתם מוזמנים לבדוק.

:)