יותר מפחיד מצניחה חופשית...

טוב - עשיתי את זה. אפשר לסמן וי על באנג'י ברשימת ה"דברים לעשות עד גיל X"... אבל אחרי כל ההייפ, החוויה הייתה די מאכזבת :\

היום התחיל בחמש וחצי כשמישהו שכנראה לא יודע מה הזמן בניו זילנד עשה לי השכמה. מילא שהעירו אותי - אבל אז פשוט לא דיברו, אז ניתקתי. אז התקשרו שוב, לא דיברו וכיביתי את הפלאפון, אז כשהם התקשרו בפעם השלישית כבר לא עניתי. לכל המבולבלים - השעה פה היא אחת עשרה שעות קדימה, כלומר, מי שהעיר אותי בחמש וחצי התקשר אלי בשש וחצי שעון ישראל. נא להתקשר רק אחרי תשע בערב, שמונה בבוקר פה, או לפני אחת עשרה בצהריים, עשר בערב פה.

חזרתי לישון והתעוררתי ארבעים דקות אחרי השעון הראשון שכיוונתי. אתם מכירים את זה, "עוד עשר דקות". מקלחת, ארוחת בוקר, נסיעה למרכז העיר ואני במרכז הבנג'י באיחור של רבע שעה. לא נורא - נשארה לי עוד רבע שעה עד ההסעה והספקתי לעשות צ'ק אין. נסעתי למיקום של הבנג'י, ארבעים דקות מחוץ לעיר, באוטובוס מלא לא ישראלים לחוצים. הגענו לשם, שמו עלינו רתמות, עברנו תדריך ועלינו על הקרון למתקן. המתקן עצמו תלוי מעל קניון הנביס, מאה ארבעים ושלושה מטר באוויר, מוחזק על ידי כבלים (כבר גורם לך להרגיש בטוח), וכדי להגיע אליו, כאמור, עולים על מן רכבל. בגלל שהייתי כמעט הכי קל בקבוצה (אני לא צוחק, היו שם שלוש בנות ששקלו יותר ממני, והן לא היו שמנות במיוחד או משהו) זה אומר שהייתי לפני אחרון, וזכיתי לראות את כולם קופצים. איזה כיף!

דווקא לראות את האחרים קופצים לא היה כל כך נורא, וכשישבתי לחוץ וראיתי את כולם עולים למעלה ומספרים איזה כיף היה דווקא הרגשתי סבבה - יהיה כיף :) כשהגיע תורי וישבתי בכסא ונקשרתי לכל המליון כבלים שם, נתקפתי בפאניקה מטורפת. כשראיתי אחר כך את הסרטון גיליתי שארבע דקות עמדתי מבוהל על הקצה והמפעילה דירבנה אותי להמשיך. רציתי לעשות את זה, אבל לא העזתי. בסופו של דבר, בנסיון השני, קפצתי והיה מפחיד. אני לא יודע אם זה היה כי הייתי בלי משקפיים או סתם לא בפוקוס, אבל האדמה נראתה לי בדיוק באותו מרחק מכל גובה שהייתי בו. כשעשיתי את הצניחה חופשית, היו את העשר, חמש עשרה שניות של פחד, ואז התחלתי להנות מהנפילה, אחר כך גם נפתח המצנח ויכולתי להנות מהנוף. פה העשר חמש עשרה שניות היו כל הקפיצה. באסה :\ הייתי אמור לתזמן שחרור של רצועה שתהפוך אותי כדי שאני אוכל לעלות עם הראש למעלה ולא למטה, אבל פספסתי אותו. עליתי למעלה, הפכו אותי, ניתקו אותי, שאלו אותי איך היה, לא עניתי, וזה נגמר. ברכבל חזרה כולם אמרו "וואו, היה כל כך כיף, בלה בלה בלה." אני פשוט אמרתי "Something"... בניגוד לצניחה חופשית, שאחריה החיוך לא ירד לי מהפרצוף לכמה דקות טובות, פה הרגשתי מפוצץ באדרנלין - אבל לא כיף. כשהגעתי חזרה לעיר פיציתי את עצמי בפיצה גורמה ואפוגטו.

אז הנה כמה תמונות, את הסרטון אני אעלה בהזדמנות אחרת (קצת מפדח, יש להגיד). חדשות טובות וחדשות רעות לכל המודאגים: אני לא הולך לעשות עוד באנג'י, אבל זה רק הגביר את החשק שלי לעבור חוויה מתקנת של צניחה חופשית. אבל בלי לחץ - סטטיסטית, לעלות על הכביש יותר מסוכן משניהם ביחד :)