עוד חצי טיול עם אמא

כל כך עמוס עם אמא עד שאני חוזר למחשב ואין לי כוח לעדכן, או שאין זמן לעדכן. ראינו כל כך הרבה דברים שאני כבר מסתכל על התמונות מויאטנם ולא זוכר מה זה מה, אז אני אספר רק על הדברים שהשאירו עלי רושם:

בית הנשיא בסייגון - שליט הבובות של ארה"ב, שלימד אותנו קצת על היחסים הבין לאומיים במלחמה. מסתבר שהסינים תמכו בשני הצדדים בתקופות מסויימות, ושהצבא הדרום ויאטנמי היה חסר מוראל ולא ידע למה בעצם הוא נלחם - אחת הסיבות העיקריות שהוא הפסיד.

מוזיאון המלחמה - מציג את כל הפשעים שהאמריקאים ביצעו בעם הויאטנמי - הרס שדות חקלאיים, הרעבת אוכלוסיה, השארת מוקשים וחומרי נפץ בשטח שעדיין הורגים אנשים. ו"Agent Orange, קוטל צמחים כימי שגרם סרטן, והולדת תינוקות עם מומים לאנשים שנחשפו אליו. בשטח המוזיאון היה ציוד צבאי של צבא ארה"ב שצבא הדרום השתמש בו, כולל הטנקים שאמא שלי מיינה אליהם טירונים בשירותה בשיריון, ושאבא שלי פיקד עליהם (M41 or M48?).

דת קטנה שניסתה לשלב בין הנצרות לבודהיזם והומצאה לפני כמאה שנה. המאמינים שלה חייבים לבוא לתפילה במקדש כל יום בשתיים עשרה בצהריים - מאוד לא נוח. המקדש שלה מאוד יפה, התלבושות ססגוניות והתפילה מהפנטת, אבל בלי אף צלב אחד בכל המקדש, הדת היא לא באמת שילוב אלא בודהיזם ששאל כמה מרכיבים מהנצרות.

התעלות של הויאט קונג - כמו כל צבא גרילה, הם עשו את המיטב מהאמצעים שעמדו לרשותם, ואחרי החשכה האמריקאים לא העזו להתקרב אליהם. גם ביום האמריקאים ספגו תבוסות מול הלוחמים הנחושים. אני מתחיל להשמע כמו תעמולת מלחמה של הו צ'י מין, אבל אני חושב שבמקרה הזה לפחות הם צודקים יותר מהאמריקאים. תהיתי מה חושבים האמריקאים שמגיעים למוזיאון ושומעים על הלוחמים שהופכים לגיבורים אחרי שהם הורגים אמריקאים...
בין התעלות היה גם מטווח. בדולר וחצי יכולת לקנות כדור לקלאצ'ניקוב, אם 16, מקלעים שונים ועוד כמה סוגי רובים. הרבה זמן כבר רציתי לירות בקלצ'ניקוב, או לטווח באופן כללי (הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו מהשירות הצבאי!) וכמעט התפתיתי, אבל בסוף כשהמטוויח דחק בי אמרתי בנון שלאנט - הייתי בצבא. יריתי אלפי כדורים בחינם...

בדלתא של המקונג שטנו על סירה, גם סירת מנוע וגם סירת משוטים. בין התעלות עברנו במפעל ליצור סוכריות מקוקוס (ובעצם גם מוצרי עץ, חומר הסקה, צעצועים... מאוד קל להרוויח כסף כשחומר הגלם שלך צומח פרא וכל מה שצריך זה להושיט יד ולקטוף!) ומפעל לעיבוד אורז. היה גם שוק צף, ובניגוד לשוק הצף בתאילנד - הוא לא ממוסחר לתיירים, אלא עוסק במכירה סיטונאית של ירקות ופירות. לכל סוחר יש את הפירות שהוא קונה מוצגים על התורן, והחקלאים שטים אליו ומוכרים לו.

מסייגון טסנו לאנגקור בקמבודיה. קמבודיה יצאה ממלחמת אזרחים לפני עשר שנים ובניגוד לויאטנם, שסללה כבישים, הרימה פרוייקטים ומתפתחת יפה מאוד, קמבודיה עדיין מפגרת. ביום הראשון שטנו לעוד שוק צף, רק שפה זה לא רק שוק - זו עיר שלמה של אנשים שגרים על האגם הגדול בדרום מזרח אסיה, חיים, עובדים ומתפרסנים על האגם בבתים הצפים שלהם. בין הבתים יש ילדים שרוצים דולר תמורת תמונה עם נחש. המוטיב הזה של דולר יחזור עוד הרבה. בחוות התנינים, גם היא באמצע האגם, הרשמתי את המדריך שלנו בכך ששתיתי בקבוק בירה של שש מאות חמישים מיליליטר בכמה שלוקים (היינו צריכים ללכת) ומאז הוא מאוד העריך אותי כל הזמן שהוא היה איתנו.

ביום השני והשלישי ראינו את פסגת קמבודיה - אנגקור. עיר הבירה העתיקה של קמבודיה, היא ננטשה לפני ארבע מאות שנים והג'ונגל בלע אותה. הקמבודים ידעו שהיא שם, אבל לא דיברו עליה. לפני מאה חמישים שנה חוקר צרפתי "גילה" אותה, והתחיל פרויקט של שיקום. הפרויקט נקטע כמה פעמים בגלל המלחמות בקמבודיה, אבל היום הרבה כבר משוחזר בצורה יפה.

אנגקור מדהימה. מקדשים מאבנים ענקיות, מגדלים גבוהים ומסיביים, פסלים ותגליפים עם פרטים קטנים. את רוב המבנים באזור אנגקור בנה מלך אחד, בסביבות אלף לספירה. הוא היה מלך מאוד מוצלח, שפיתח את החקלאות, בנה חצי מאנגקור והשיג עוד הישגים מרשימים בתקופה שקמבודיה הייתה אימפריה. הוא היה בודהיסט, ורוב העם היה הינדויסט, אז את כל המקדשים שלו הוא בנה במוטיבים משולבים של בודהיזם והינדויזם. המלכים שהגיעו אחריו היו הינודיסטים, ובמקום להמשיך לפתח הם רצו רק להשמיד את הבודהיזם שהמלך השאיר אחריו - וכך התחילה שקיעת האימפריה הקמרית.

אחד המקדשים המרשימים הוא דווקא מקדש שלא שוחזר - הג'ונגל עדיין צומח בו פרא, ואפשר לראות עצים צומחים מתוך האבנים. במקדש הזה צולם הסרט טומב ריידר, עם אנג'לינה ג'ולי, וכנראה שאחריו היא החליטה לאמץ את התינוק הקמבודי שלה. הילדים מסתובבים במקדש ותמיד מנסים למכור לך משהו - הסיסמה "דולר! דולר!" חוזרת כל כך הרבה עד שאתה חייב לאטום את עצמך. הכסף שהם מקבלים הולך ללימודים שלהם, ואכן קנינו מהם כמה דברים, אבל כל אחד שקנינו ממנו הביא שני חברים. אי אפשר לתקן את כל העולם. מעציב אותי לחשוב עליהם, ולחשוב שבנסיבות אחרות אחיינית שלי הייתה עלולה באותה מידה להסתובב פה ולבקש דולר...

יומיים לפני שהייתי אמור להפרד מאמא, החלטתי להמשיך איתה עד דרום קוריאה. היא חזרה משם ארצה, אבל היו לנו כמה שעות להסתובב בסיאול ביחד. ביקרנו בארמון המלך, שלא היה מקושט ויפה כמו הארמונות בדרום מזרח אסיה. אותי הוא לא כל כך הרשים, אבל אמא כן התרשמה מהספרטניות שלו. אחרי הליכה לאיבוד בסמטאות, מצאנו את בית התה שקראנו עליו בלונלי פלנט - ציפורים עפות חופשי מעל ראשי האורחים ומדי פעם גם מפליטות ציוץ. השולחן שלנו היה אקווריום. בהחלט מאוד מיוחד!

אחרי התה, ליוויתי את אמא ברכבת התחתית עד התחנה שלפני נמל התעופה. נפרדתי ממנה בעצב גדול - היה לנו מאוד כיף ביחד, ועכשיו אני צריך להתרגל שוב לטייל לבדי. ולשלם על עצמי - ממחירי רצפה של המזרח חזרתי למחירים ברמה אוסטרלית... למרבה המזל, אפילו שאוכל, שתייה ומגורים יקרים, התחבורה הציבורית יחסית זולה, וגם האטרקציות. בדרום קוריאה מצפים לי סוף סוף הרים לטפס עליהם! לבד אבל נרגש, אני מתחיל פרק חדש במסע שלי - צפון מזרח אסיה :)

פוסט עם אורח.

בפוסט הבא אני מארח את אמא שלי שתשתף אתכם בחוויות שעברו עלינו.

יהונתן: אחרי שנכנסתי למלון בהנוי, חיכיתי לה עד הערב והלכתי לקולנוע, בתקווה לראות את צעצוע של סיפור 3. לא היו כרטיסים, אז בסוף ראיתי את הסרט החדש של דמדומים. מה שאני חושב על הסדרה לא השתנה. כשחזרתי בערב היא עדיין לא הגיעה, אז ישבתי קצת על המחשב. באחת עשרה וחצי בלילה - היא הגיעה!

חוה: החוויה הראשונה הייתה לפגוש את יהונתן אחרי חצי שנה. הרבה התרגשות ושמחה, חיבוקים ונשיקות. אחרי שנרגעתי, ראיתי איך הוא לבוש וקצת נבהלתי מהסגנון התרמילאי המובהק. לשמחתי, הוא הסכים להענות לבקשתי ולתקן את הלבוש למחרת. החוויה השנייה הייתה ארוחת ערב על כסאות קטנים, על המדרכה, בסגנון תרמילאי מובהק. רק מראה הבשר גרם לי לרצות להקיא, אז הסתפקנו במרק נודלס צימחוני, בתקווה שהרתיחה הורגת את כל החיידקים. לשמחתי, גם את זה יהונתן הסכים לתקן בהמשך הדרך.

יהונתן: ביום הראשון נסענו לנימבין, ושטנו על הנהר. בין הרים יפים וירוקים, הפלאפון שלי צלצל פעמיים. כשהגענו לאמצע המסע, נתקלנו לראשונה בתופעה שתלווה אותנו לאורך כל הדרך - החותרות של הסירה עצרו, ונתנו למוכרים המקומיים להטפל אלינו, גם הם על סירות. כשהתחלנו לחזור וחשבנו שהמכירה האגרסיבית מאחורינו, גם החותרות הוציאו את המוצרים המטופשים שלהן מהתיבה של הסירה. אחר כך ראינו כמה פגודות ונתקלתי בהבדל הראשון בין המקדשים שראיתי עד עכשיו למקדשים פה - בתאילנד ולאוס היה רק בודהה, מקסימום בלווית כמה שומרים. פה במקדשים סוגדים לאבות, לאלילים ולגדולי האומה והאזור. בפעם הראשונה במסע נתקלתי ב Happy Buddha החביב עלי!
לרוע המזל, בתחילת הדרך נשבר מנוע העדשה של המצלמה, וכשחזרנו להנוי מסרנו אותה בתיקון - בשלושה ימים הקרובים לא הייתה לנו מצלמה.

חוה: התרגיל המעניין ביותר של הרוכלים באמצע הנהר היה להציע לנו לקנות שתייה לחותרות. חשבנו שזה מתואם עם החותרות, ועמדנו במצב לא נעים שאילץ אותנו לקנות. אחר כך התפלאנו לראות את המבע המופתע שעל פניהן, מה גם שהן הפסידו חלק מהטיפ שלהן כי "קנינו להן שתייה". תהיתי אם לספר להן על התרגיל של חבריהם.
בפגודה, למדתי בפעם הראשונה על מערכת הסמלים הויאטנמית המורכבת מארבעה סמלים - הדרקון, הצב, הפיניקס והחד קרן. לצערי, שכחנו את המשמעות של הסמלים חוץ מהעבודה שצב הוא חיים ארוכים.

יהונתן: אחר כך לקחנו רכבת לילה ל Sa pa. השינה ברכבת הייתה מעולה ונוחה. כשהגענו חיכה לנו המדריך הצמוד שלנו ולקח אותנו לשוק של שבט מקומי - לא משהו שלא ראיתי באף שוק אחר. אחר הצהריים היה לנו חופשי והסתובבנו קצת בעיר - גם זה לא משהו שלא ראינו באף עיר אחרת. בבוקר שהיה לנו חופשי דווקא מצאנו פינת חמד - הר שעליו יש גן מחולק למספר חלקים. הטיפוס היה תלול וגבוה ועשיתי אותו בקלילות. הנוף מלמעלה היה מדהים. אחר הצהריים יצאנו לטיול במפל, עם המדריך. המפל חיבר את הנהר הצהוב עם הנהר הירוק, והם באמת היו בצבעים האלה! בלילה חזרנו שוב להנוי ברכבת.

חוה: אחד הדברים הנחמדים בנסיעה ברכבת לילה זה השכנים לתא שיצאו לנו מאוד מוצלחים ונחמדים - יכולנו לדבר איתם לפני השינה ולהחליף חוויות.

חוה: הטיפוס על ההר בשבילי היה לא ממש קליל אבל כדאי, כי גם בתור אחת שחובבת והולכת לגנים זה היה גן נחמד ויפה להפליא. גם המוזיאון המקומי שיהונתן שכח להזכיר היה מעניין - מסתבר שסאפה היא עיירת נופש כבר למעלה ממאה שנה, וכדי להדגים זאת הם תלו תמונות של קבוצות מבקרים מתחילת המאה העשרים. במקום זה גם למדנו את השיעור הראשון בחלוקה האתנית של ויאטנם - הקבוצות השונות והתלבושות שמאפיינות כל אחת מהן. זה קצת הזכיר את המאמרים על הקבוצות החרדיות השונות וההבדל בין התלבושות של כל ישיבה.

יהונתן: בחזרה בהנוי, היה חם ודביק, בניגוד למזג האוויר הקריר והנעים (יחסית) שהיה בסאפה - בגובה אלף מאתיים מטר. היה לנו יום סיור בהנוי שבו ראינו את גופתו של הו צ'י מין, חנוט במלוא תפארתו, ואת מוזיאון הו צ'י מין. חצי מהמוזיאון הוקדש לתעמולה, אבל בין התעמולה יכולת לגלות גם כמה דברים מעניינים. אחר כך הלכנו לאוניברסיטה העתיקה, שמשם יצאה כל הפקידות הבכירה של חצר המלכות, ולמוזיאון האתנולוגי. במוזיאון ראינו בפירוט תלבושות, מנהגים וסיפורים של המיעוטים האתניים, ולמדנו עליהם הרבה דברים מענייינים.
ביום שלמחרת היינו אמורים לנסוע ל Halong Bay, שזה מפרץ יפה שבו היינו אמורים לעשות שיט של יומיים. לרוע המזל, היה טייפון באותו יום והנסיעה בוטלה. במקום זה הסתובבנו בעצמנו בעיר, וראינו את מוזיאון האומנות הויאטנמית. מעניין לראות איך אחרי עליית הו צ'י מין, התחילו להופיע ציורים תמימים שמשובצים בהם סמלי המדינה, דגל אדום וכוכב צהוב, סוג שקט של תעמולה. רצינו ללכת גם למוזיאון הצבאי, אבל הוא היה סגור בימי שישי...
חוץ מהיום החופשי, קיבלנו גם יום סיור בפרברי הנוי. ראינו מפעל קדרים, מפעל להדפסת ציורים, עיירה שמתמחה בנגרות מ"עץ ברזל" (עץ קשה ויקר מאוד, עם דרישה בינלאומית) ופגודה. היה נחמד, אבל לא ממש מפצה על זה שהפסדנו את הלונג ביי...

חוה: המוזוליאום של הו צ'י מין היה מרשים מאוד ומלא הדר. ראינו גם את הבית שבו הו צ'י מין גר - צריף "עלוב" והדרך שבה סיפרה המדריכה על צניעותו של הו צ'י מין שחי בו הזכירה לי את הסיפורים על דוד בן גוריון ועל בן צבי שחיו בצריפים דומים (מאותה סיבה - להראות צנועים וענווים - איפה הם היום?). מעניין היה גם לשמוע על פנים של הו צ'י מין שלא היכרנו - אהבת העם הויאטנמי למנהיגו, אהבת המנהיג לילדים, וכדומה. גם המוזיאון של הו צ'י מין היה מרשים אם כי התצוגה הייתה בסגנון מודרני, קרי מוצגים בנויים ולא אותנטיים. יחד עם זאת, התרגשנו לראות שבמוזיאון במסגרת ההתייחסות למלחמת העולם השנייה, היה גם אזכור לשואה בדמות ציור ויאטנמי של אמהות מובילות תינוקות בוכים בעגלות, וכתובת - "טרזין". נראה היה כאילו ילד ויטנאמי צייר את הציור.
המוזיאון האתנולוגי "סבל" גם הוא מעודף תצוגות מושקעות, אבל באמצעות הסרטים שהיו שם למדנו על מנהגים שונים של הקבוצות האתניות כשאחד המנהגים שכדאי לציין הוא למעשה מלחמת שוורים במהדורה ויאטנמית, רק ששם זה נעשה כחלק מפולחן.
במוזיאון האומנות המודרנית ראינו, לשם שינוי, גם מוצגים אותנטיים של השבטים, ודווקא השקט שלו מצא חן בעיני יותר מכל הרעש של המוזיאון האתנולוגי. כמו כן, נצפו שם תמונות מכל ההיסטוריה של ויאטנם, והתמונות מהמלחמה, מעבר לכך שהציגו סמלי שלטון, הציגו גם תמונות נוגעות ללב של מלחמות ויאטנם ברמת האדם הבודד (נשים מקוננות, ילדים פוחדים, בחורות שמקבלות את פני החיילים וכיוב'). כמו כן, התרשמתי מאוד מהרעב ללמוד ולהשכיל כפי שהוצג בתמונות אלה, שהתבטא בכך שלפי התמונות, גם באמצע המלחמה, וגם לאחר יום עבודה מפרך בשדות, עדיין אנשים הולכים ללמוד ולהשכיל ככל שיוכלו. יש לומר שגם לפי תמונה ייצוגית אחרת של העם הויאטנמי, עוד מתקופת המלוכה "תהלוכת הנצחון של מקבל התואר דוקטור" (מאותה אוניברסיטה עתיקה שיהונתן כתב עליה), מראה גם היא על הרצון של העם הויאטנמי ללמוד ולהשכיל.
חוץ מזה, ראינו שני סרטים - האחד עוד "תחליף צעצוע של סיפור", Knight and Day, סרט מתח נחמד וטיפשי. והשני סרט מרגש, ישן וידוע - "האמריקאי השקט", המתרחש בסייגון בזמן הכיבוש הצרפתי.

יהונתן: טסנו ל Hue, הבירה העתיקה של ממלכת ויאטנם. ראינו את הקברים של המלך השני והרביעי, ואת ארמון המלכות בעיר העתיקה. לכל אחד מאלה היה שער שרק המלך היה נכנס דרכו. בארמון היה אבסורד עם השערים - שער אחד לנשים, שער אחד לגברים, שער אחד שדרכו המלך נכנס ושער אחד שדרכו המלך יוצא. בקבר המלך הרביעי היה אגם מאוד יפה ובמרכזו אי. המלך הרביעי לא היה מוצלח במיוחד, והיה נוטה לדכאונות ולהתבודדות בחלקת הקבר שלו, שנבנתה בעודו בחיים. הכשלון הגדול שלו היה למסור את ויאטנם לצרפתים, ואותו ואת שאר הכשלונות שלו, הוא ציווה לכתוב על הקבר שלו - לפחות הוא היה מודע לעצמו!
עוד טיפוס דכאוני מתקופת המלוכה הייתה האחות של אחד המלכים - היא הייתה גרה לבדה במערה ב Marble mountain. כשהמלך בא וביקש שהיא תרד, היא מסרה לו שיר ואמרה שאם מישהו יצליח לצייר ציור שיתאר את השיר שלה, היא תרד מההר. כשאף אחד לא הצליח, בלית ברירה המלך ציווה לבנות לה מקדש ופגודה למעלה.

חוה: יש לציין שהארמונות הראשונים מאוד מרשימים ויפים, אם כי מאופקים מאוד יחסית לארמון בתאילנד. מעניין יהיה לראות אותם כאשר יגמר השיפוץ והשפצור שלהם. חוויה מקסימה אחרת הייתה השיט בנהר - שעה וחצי של רוח קרירה על החרטום של הסירה הארוכה, דבר שאינו מצוי בדרך כלל במזג האוויר המקומי. התחלתי להבין את אלו שמתאהבים בשיט והופכים אותו לתחביב.

יהונתן: אתמול הגענו ל Hoi an, למלון הכי מפואר שהיינו בו עד כה. בבוקר עשינו סיור קצר בעיר ויש לנו עוד יום וחצי חופשיים פה - נראה מה נראה!

שאריות מהמלחמה

לפני שאני מתחיל, שכחתי לציין עוד משהו שקרה בואנג ויאנג - ביום האחרון שם שכרתי אופניים ורכבתי לסיבוב בין המערות. לאף אחד פה כנראה לא אכפת מהן, אז הן היו מלאות בגרפיטי בכל פינה פנויה על הקיר - כולל אחד שכנראה חשב שהוא אבורג'יני

בכל מקרה, מואנג ויאנג המשכתי ל Phonsavan, שם רציתי לראות את מישור הכדים. הכדים, מתקופת הברונזה או הברזל, תלוי באתר, שימשו כנראה לקבורה, ועכשיו הם מפוזרים ברחבי האזור. חוץ מהכדים, האזור שימש בזמן מלחמת ויאטנם כציר תנועה של הויאט קונג, לכן הוא חטף הפצצות כבדות על ידי האמריקאים - מה שהשאיר אותו מלא ב Unexploded Ordanance שכל שנה הורגת כמה חקלאים... חיפשתי סיור שיקח אותי לאתרים, אבל אחרי שעברתי את כל הסוכניות ולא היו סיורים פתוחים - בסופו של דבר הגעתי לאחת שכבר שבעה אנשים נרשמו בה - ובדיוק לסיור שאני התעניינתי בו!

מסתבר שכל האנשים בסיור הגיעו באותו האוטובוס מלאנג פרובנג, מה שגרם לזה שנדלג על ההיכרות, ועד עכשיו אני לא יודע את השמות שלהם. התחלנו את היום בטנק רוסי הרוס, שאותי בתור מי שראה דברים דומים בארץ זה הרשים פחות מאשר את שאר האירופאים למיניהם.

המשכנו את הסיור באחד מאתרי הכדים הפחות מתוירים - יש כמה עשרות אתרים מתועדים על ידי אונסק"ו ולא כולם מתויירים באותה מידה. הכדים מגיעים בגדלים שונים, עיצובים שונים וצורות שונות, כנראה תלוי ביוצר ובמשתמש...

המשכנו את הסיור במערת בית החולים. לאורך ההיסטוריה היו לה שלושה שמות - בהתחלה היא שימשה כמקדש, ולכן היא נקראת מערת המקדש. בתוך המערה יש זקיף בצורת "מלך הצבים", לכן היא נקראת מערת הצב ובזמן המלחמה היא שימשה כבית החולים הצבאי המחוז ולכן היא מערת בית החולים. ליד מערת בית החולים נמצאת מערת בית המרקחת, שעדיין אפשר למצוא בה שאריות של תרופות.

המשכנו את הסיור בביקור בכפר שעשה משהו חיובי עם כל פסולת הפצצות - הוא מיחזר אותה. כך אפשר למצוא גדר עם מקלע בתור עמוד תמיכה, בית שנשען על תרמילי פצצות ומפוח להכנת סכינים שעשוי מתרמילים - הסכינים עצמם גם עשויים משאריות פצצה.

אחר כך הלכנו לאתר הכדים מספר אחת, ושם ראינו את הכד הגדול ביותר. כשהלכנו בשבילים היינו צריכים להזהר ללכת רק באזורים שתחומים על ידי אבנים שצבועים מצד אחד בלבן ובשני באדום. הצד הלבן אומר שהשטח טוהר לגמרי, הצד האדום אומר שהשטח טוהר בצורה שטחית בלבד.

בערב קבענו כולנו להפגש לארוחת ערב. ידעתי שזה היום האחרון שלי בלאוס, ושהמטבע שלה חסר תועלת בכל מקום אחר, אז כששני ילדים עצרו אותי וביקשו אוכל, פינקתי אותם במרק נודלס ופפסי. זה היה המעשה הטוב שלי לאותו יום... אולי אני מעודד ככה קיבוץ נדבות, אבל כבר הרבה זמן שחשבתי על מי שיבקש ממני כסף ובמקום זה אני אקנה לו אוכל - ככה אני אדע שהוא לא קונה סמים...

למחרת לקחתי אוטובוס מעצבן של אחת עשרה שעות לויאטנם. בלי מיזוג, החלון היה פתוח כל הדרך, ובצהריים כבר הרגשתי שאני יושב מול תנור פתוח עם כל הרוח החמה. לרוע המזל סיימתי את הספר באמצע הנסיעה, וכמעט טיפסתי על הקירות של האוטובוס. כשהגעתי ל Vinh עמדתי בפני החלטה - להמשיך להנוי, ולחכות לאמא שלי שלושה ימים, או לסוע דרומה לאזור המפורז, שאנחנו עומדים לדלג עליו. החלטתי לסוע דרומה, ולקחתי אוטובוס של שש שעות ל Dong Ha. בזמן שחיכיתי לאוטובוס נכנסתי לבית קפה ושם גיליתי משהו שישאיר אותי מנותק לשבועיים הקרובים - המשטר הויאטנמי חסם את הפייסבוק. אולי בסופו של דבר הניתוק יועיל לי, אבל כרגע מתסכל אותי שאני לא יודע מה קורה עם חברים שלי...

כשהגענו לדה נונג האוטובוס, שהמשיך הלאה, הוריד אותי ברחוב חשוך, וישר התנפלו עלי נהגי אופנוע מונית. למזלי קראתי את הלונלי פלנט, וידעתי לאיזה גסט האוס ללכת. שאלתי כמה והנהג אמר one. הנחתי שהוא מתכוון לעשרת אלפים ועליתי. כשהגענו גיליתי שהוא מתכוון למאה אלף - חצי מהמחיר של האוטובוס. אמרתי לו שאין מצב והוא מיד הוריד לחמישים אלף. נתתי לו עשרים אלף ואמרתי שזה מספיק אבל הוא התעקש אז נתתי לו עוד עשרים אלף והבהרתי שיותר הוא לא מקבל. אחרי הלאוסים הנחמדים והישרים, זה היה המפגש הראשון שלי עם הרמאים הויאטנמים...

הגסט האוס היה די מאכזב. חשבתי שבגלל שהלונלי פלנט המליץ עליו הוא יהיה משהו מיוחד, אבל הוא לא. מה שכן, כמו שהלונלי פלנט הבטיח, הבעלים יצרו קשר עם מדריך מקומי שיקח אותי לסיור באזור המפורז. המדריך היה מתורגמן ומתאם בין הכוחות האמריקאיים לצבא דרום ויאטנם, וככה היה לו ידע רחב על המלחמה ואנגלית טובה. יצאנו לסיור על האופנוע שלו והתחלנו אותו בעוד טנק מפוצץ - הפעם טנק אמריקאי, שעמד בבסיס הראשי של הכוחות האמריקאים באזור - מעל ארבעת אלפים חיילים אמריקאים שירתו בו. מעבר לכביש היה בית הקברות הצבאי של הויאט קונג שמתו באזור המפורז. הגופות שלהם נמצאו רק אחרי המלחמה, וזוהו לפי התאריכים בהם האנשים נעדרו והמקום בו הם נמצאו.

משם המשכנו לקו ההפרדה, שעבר על נהר ה Ben Hai. בשני הצדדים של הנהר היו תחנות משטרה, ורמקולים שמשמיעים תעמולה לכל מי שמוכן להקשיב בצד השני. בצד הצפוני של הנהר היה דגל, שבזמן המלחמה הוחלף כל יום בגלל שהוא נקרע מההפצצות. ביקרתי במוזיאון הקרוב. אמנם על כל תמונה הייתה כתובת באנגלית, אבל הסיפורים המלאים נשארו בויאטנמית בלבד. התמונות הציגו ביטויים קומוניסטים כמו "מרגלים", "בוגדים" ו"צבא הבובות של ארצות הברית".

משם המשכנו לכפר בצפון האזור המפורז שספג הפגזות כבדות והיו לו מחילות כדי להכיל את כל התושבים. מסתבר שעשרות אלפי חיילים צפון ויאטנמים הסתתרו באזור הזה והאמריקאים לא ידעו מזה, מרוב שהם הסתתרו טוב. ירדנו למחילות כדי לראות איך התושבים גרו - בצפיפות ובחוסר פרטיות.

אחרי הכפר הלכנו לאכול בכפר נופש על הים שהיה פעם של המלך, אחר כך של ראש הממשלה הצפוני ועכשיו הוא פתוח לציבור. המים היו קרירים ונעימים אבל החול היה רותח ברמה שצריך לרוץ עליו. אחרי הארוחה המדריך קבע שעכשיו מסתלבטים שעתיים ואני הרגשתי מרומה - אמנם ראיתי את כל האתרים שהוא אמר בתוכנית, אבל הנחתי שהחלוקה לא תהיה שלוש וחצי שעות לכל האתרים ועוד שעתיים להסתלבט על החוף. אחר כך נסענו למצוא לי כרטיס לאוטובוס. הריח לי מסריח שהוא קונה את הכרטיס מ"חברים שלו", אבל המחיר היה סביר לחלוטין, ואפילו זול ממה שצפיתי, אז לא התלוננתי.

האוטובוס הלילי היה בדיוק מה שצפיתי שיהיה, והנסיעה עברה יחסית בקלות (כמובן שאי אפשר לסוע באוטובוס בדרום מזרח אסיה בלי לקבל מוסיקה מקומית בוליום גבוה באמצע הלילה, כנראה שזה עוזר להם לישון) ובבוקר הגעתי להנוי. נסעתי למלון שאמא שלי הזמינה ועכשיו אני מחכה לה שתגיע בערב :)

תמונות בפעם אחרת.

מבזקון 2

I'm in Vinh, a completely useless city with a terrible internet cafe. From here I continue to Dong Ha to see the De-Militarised zone. I hope it will be worth it!

Vang Vieng

ואנג ויאנג היא עיר מושלמת - האלכוהול זורם פה, המסיבות לתוך הלילה, המסעדות מפנקות ומשדרות מרתונים של סדרות טלוויזיה פופולריות, כולם הולכים בבגדי ים ותמיד יש מה לעשות. מה הפלא שאנשים נתקעים פה שבועיים?

בבוקר הראשון שלי בואנג ויאנג עשיתי מה שכולם עושים - לקחתי אבוב והלכתי לשוט במורד הנהר. בהתחלה ישבתי לבד והיה די משעמם, אבל אחרי כמה דקות התיישבו לידי כמה אנשים ואחת מהן התחילה לדבר איתה - היא הופתעה מאוד לשמוע שגם אני ישראלי!
שטתי איתה ועם החברים שלה במורד הנהר. בדרך הפאבים שעל הגדה זרקו לנו חבל, משכו אותנו וככה עלינו לשתות משהו. עשיתי החלטה לא חכמה, ולקחתי איתי את כל התיק - אמנם הוא היה בשקית אטומה למים, אבל הוא סירבל אותי מאוד כשטיפסתי לגדה... סיימנו אחר הצהריים ולקחנו טוק טוק לסוף, כי אם היינו חוזרים אחרי שש היינו משלמים עוד עשרים אלף קיפ....

בערב נפגשנו בנקודת המפגש של כל העולם ואחותו - הבאקט באר. יש הרבה אנשים, אלעד אחד מהם, שעובדים בלפרסם את הבאקט בר ובתמורה הם מקבלים אוכל ושתייה חינם - ככה אפשר להתקע פה שבועיים. לפני תשע וחצי אפשר לקבל פה דלי של אלכוהול בחינם, מה שגורם ללילה להתחיל מאוד מוקדם ולהגמר מאוד שיכור...

אחרי ששלשום לא עשיתי שום דבר, אתמול נרשמתי לטיפוס על סלעים עם עוד ארבעה ישראלים שפגשתי יום לפני. יצאנו בשבע בבוקר, ואחרי שעשינו טיפוס חלקלק וקשה לבסיס הצוק, המדריך הקופיף שלנו טיפס לחבר את החבל שמאבטח אותנו למעלה.
טיפסנו בזוגות, אחד לנקודה הגבוהה ואחד לנקודה הנמוכה. אני התחלתי לטפס לנקודה הגבוהה. בשלב כלשהו נתקעתי - חששתי להתקדם ועמדתי שם כמה דקות, נח ומחשב איך אני אמשיך. בסופו של דבר החלטתי לוותר ולרדת - אבל זה לא היה כל כך פשוט. נתקפתי בפוביה איומה, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשחרר את הצוק ולהתלות על החבל שמחובר לי לרתמה. נתקעתי שם רבע שעה לפחות, ובסופו של דבר המדריך עלה עלי, איבטח את החבל שלי למקום אחר וירדתי בסנפלינג.
רציתי לטפס שוב, אבל חששתי שאני שוב אפחד לרדת אז וויתרתי.

בערב בצירוף מקרים משעשע יצא לי לשבת עם חבורה של מקומיים ולשתות איתם בסגנון המקומי - מוזגים בירה מבקבוק אחד לכוס עם קרח, שותים ומעבירים את הכוס הלאה. אחת הבחורות הייתה ספרית, אחד הגברים היה איש מכירות של תרופה כלשהי והיה שם גם זוג עם תינוק. אחרי כמה בירות נפרדתי מהם, ואמרתי שאני אקרא להם כשאני הולך מאוחר יותר לבאקט בר - מה שלא עשיתי, כי נרדמתי בחדר...

היום אני והחבר'ה מהיום הראשון שכרנו קטנועים והלכנו לראות את המערות מצפון מעיר.
בדרך חלפנו על פני כפריים שמתרחצים ועושים כביסה בנהר - החבר'ה התרשמו, אבל אני כבר ראיתי דברים כאלה בטרק. כשנסענו על גדת הנהר הכל היה בוצי ומגעיל, בדרך חזרה גילינו שהגדה השנייה הייתה יבשה ונוחה... ליד המערה היו שיחים מלאים בעשרות פרפרים בצבעים שונים, ומיני שיחים משונים ויפים.
במערה זרם נהר תת קרקעי והיו בה נטיפים מעניינים.
לא הרגשנו את זה בפנים, אבל כשיצאנו החוצה הרגשנו שהמים במנהרה פעלו כמו מזגן ענק - בפנים היה קריר ונעים ובחוץ חם ומגעיל. מזל שעלינו על הקטנועים ואז הבריזה הייתה קרירה ונעימה - אפילו עם הקסדה לא היה חם.



אלו היו האירועים שקרו לי בימים האחרונים. הימים פה נראים כמו יום אחד ארוך, אז אני אפילו לא בטוח כמה ימים הייתי פה. אני גם לא יודע כמה אני עוד אשאר - זה מקום כיפי עם אנשים טובים. באחד עשר בחודש אני פוגש את אמא שלי בויאטנם אבל עד אז - מי יודע?

תמונות