שאריות מהמלחמה

לפני שאני מתחיל, שכחתי לציין עוד משהו שקרה בואנג ויאנג - ביום האחרון שם שכרתי אופניים ורכבתי לסיבוב בין המערות. לאף אחד פה כנראה לא אכפת מהן, אז הן היו מלאות בגרפיטי בכל פינה פנויה על הקיר - כולל אחד שכנראה חשב שהוא אבורג'יני

בכל מקרה, מואנג ויאנג המשכתי ל Phonsavan, שם רציתי לראות את מישור הכדים. הכדים, מתקופת הברונזה או הברזל, תלוי באתר, שימשו כנראה לקבורה, ועכשיו הם מפוזרים ברחבי האזור. חוץ מהכדים, האזור שימש בזמן מלחמת ויאטנם כציר תנועה של הויאט קונג, לכן הוא חטף הפצצות כבדות על ידי האמריקאים - מה שהשאיר אותו מלא ב Unexploded Ordanance שכל שנה הורגת כמה חקלאים... חיפשתי סיור שיקח אותי לאתרים, אבל אחרי שעברתי את כל הסוכניות ולא היו סיורים פתוחים - בסופו של דבר הגעתי לאחת שכבר שבעה אנשים נרשמו בה - ובדיוק לסיור שאני התעניינתי בו!

מסתבר שכל האנשים בסיור הגיעו באותו האוטובוס מלאנג פרובנג, מה שגרם לזה שנדלג על ההיכרות, ועד עכשיו אני לא יודע את השמות שלהם. התחלנו את היום בטנק רוסי הרוס, שאותי בתור מי שראה דברים דומים בארץ זה הרשים פחות מאשר את שאר האירופאים למיניהם.

המשכנו את הסיור באחד מאתרי הכדים הפחות מתוירים - יש כמה עשרות אתרים מתועדים על ידי אונסק"ו ולא כולם מתויירים באותה מידה. הכדים מגיעים בגדלים שונים, עיצובים שונים וצורות שונות, כנראה תלוי ביוצר ובמשתמש...

המשכנו את הסיור במערת בית החולים. לאורך ההיסטוריה היו לה שלושה שמות - בהתחלה היא שימשה כמקדש, ולכן היא נקראת מערת המקדש. בתוך המערה יש זקיף בצורת "מלך הצבים", לכן היא נקראת מערת הצב ובזמן המלחמה היא שימשה כבית החולים הצבאי המחוז ולכן היא מערת בית החולים. ליד מערת בית החולים נמצאת מערת בית המרקחת, שעדיין אפשר למצוא בה שאריות של תרופות.

המשכנו את הסיור בביקור בכפר שעשה משהו חיובי עם כל פסולת הפצצות - הוא מיחזר אותה. כך אפשר למצוא גדר עם מקלע בתור עמוד תמיכה, בית שנשען על תרמילי פצצות ומפוח להכנת סכינים שעשוי מתרמילים - הסכינים עצמם גם עשויים משאריות פצצה.

אחר כך הלכנו לאתר הכדים מספר אחת, ושם ראינו את הכד הגדול ביותר. כשהלכנו בשבילים היינו צריכים להזהר ללכת רק באזורים שתחומים על ידי אבנים שצבועים מצד אחד בלבן ובשני באדום. הצד הלבן אומר שהשטח טוהר לגמרי, הצד האדום אומר שהשטח טוהר בצורה שטחית בלבד.

בערב קבענו כולנו להפגש לארוחת ערב. ידעתי שזה היום האחרון שלי בלאוס, ושהמטבע שלה חסר תועלת בכל מקום אחר, אז כששני ילדים עצרו אותי וביקשו אוכל, פינקתי אותם במרק נודלס ופפסי. זה היה המעשה הטוב שלי לאותו יום... אולי אני מעודד ככה קיבוץ נדבות, אבל כבר הרבה זמן שחשבתי על מי שיבקש ממני כסף ובמקום זה אני אקנה לו אוכל - ככה אני אדע שהוא לא קונה סמים...

למחרת לקחתי אוטובוס מעצבן של אחת עשרה שעות לויאטנם. בלי מיזוג, החלון היה פתוח כל הדרך, ובצהריים כבר הרגשתי שאני יושב מול תנור פתוח עם כל הרוח החמה. לרוע המזל סיימתי את הספר באמצע הנסיעה, וכמעט טיפסתי על הקירות של האוטובוס. כשהגעתי ל Vinh עמדתי בפני החלטה - להמשיך להנוי, ולחכות לאמא שלי שלושה ימים, או לסוע דרומה לאזור המפורז, שאנחנו עומדים לדלג עליו. החלטתי לסוע דרומה, ולקחתי אוטובוס של שש שעות ל Dong Ha. בזמן שחיכיתי לאוטובוס נכנסתי לבית קפה ושם גיליתי משהו שישאיר אותי מנותק לשבועיים הקרובים - המשטר הויאטנמי חסם את הפייסבוק. אולי בסופו של דבר הניתוק יועיל לי, אבל כרגע מתסכל אותי שאני לא יודע מה קורה עם חברים שלי...

כשהגענו לדה נונג האוטובוס, שהמשיך הלאה, הוריד אותי ברחוב חשוך, וישר התנפלו עלי נהגי אופנוע מונית. למזלי קראתי את הלונלי פלנט, וידעתי לאיזה גסט האוס ללכת. שאלתי כמה והנהג אמר one. הנחתי שהוא מתכוון לעשרת אלפים ועליתי. כשהגענו גיליתי שהוא מתכוון למאה אלף - חצי מהמחיר של האוטובוס. אמרתי לו שאין מצב והוא מיד הוריד לחמישים אלף. נתתי לו עשרים אלף ואמרתי שזה מספיק אבל הוא התעקש אז נתתי לו עוד עשרים אלף והבהרתי שיותר הוא לא מקבל. אחרי הלאוסים הנחמדים והישרים, זה היה המפגש הראשון שלי עם הרמאים הויאטנמים...

הגסט האוס היה די מאכזב. חשבתי שבגלל שהלונלי פלנט המליץ עליו הוא יהיה משהו מיוחד, אבל הוא לא. מה שכן, כמו שהלונלי פלנט הבטיח, הבעלים יצרו קשר עם מדריך מקומי שיקח אותי לסיור באזור המפורז. המדריך היה מתורגמן ומתאם בין הכוחות האמריקאיים לצבא דרום ויאטנם, וככה היה לו ידע רחב על המלחמה ואנגלית טובה. יצאנו לסיור על האופנוע שלו והתחלנו אותו בעוד טנק מפוצץ - הפעם טנק אמריקאי, שעמד בבסיס הראשי של הכוחות האמריקאים באזור - מעל ארבעת אלפים חיילים אמריקאים שירתו בו. מעבר לכביש היה בית הקברות הצבאי של הויאט קונג שמתו באזור המפורז. הגופות שלהם נמצאו רק אחרי המלחמה, וזוהו לפי התאריכים בהם האנשים נעדרו והמקום בו הם נמצאו.

משם המשכנו לקו ההפרדה, שעבר על נהר ה Ben Hai. בשני הצדדים של הנהר היו תחנות משטרה, ורמקולים שמשמיעים תעמולה לכל מי שמוכן להקשיב בצד השני. בצד הצפוני של הנהר היה דגל, שבזמן המלחמה הוחלף כל יום בגלל שהוא נקרע מההפצצות. ביקרתי במוזיאון הקרוב. אמנם על כל תמונה הייתה כתובת באנגלית, אבל הסיפורים המלאים נשארו בויאטנמית בלבד. התמונות הציגו ביטויים קומוניסטים כמו "מרגלים", "בוגדים" ו"צבא הבובות של ארצות הברית".

משם המשכנו לכפר בצפון האזור המפורז שספג הפגזות כבדות והיו לו מחילות כדי להכיל את כל התושבים. מסתבר שעשרות אלפי חיילים צפון ויאטנמים הסתתרו באזור הזה והאמריקאים לא ידעו מזה, מרוב שהם הסתתרו טוב. ירדנו למחילות כדי לראות איך התושבים גרו - בצפיפות ובחוסר פרטיות.

אחרי הכפר הלכנו לאכול בכפר נופש על הים שהיה פעם של המלך, אחר כך של ראש הממשלה הצפוני ועכשיו הוא פתוח לציבור. המים היו קרירים ונעימים אבל החול היה רותח ברמה שצריך לרוץ עליו. אחרי הארוחה המדריך קבע שעכשיו מסתלבטים שעתיים ואני הרגשתי מרומה - אמנם ראיתי את כל האתרים שהוא אמר בתוכנית, אבל הנחתי שהחלוקה לא תהיה שלוש וחצי שעות לכל האתרים ועוד שעתיים להסתלבט על החוף. אחר כך נסענו למצוא לי כרטיס לאוטובוס. הריח לי מסריח שהוא קונה את הכרטיס מ"חברים שלו", אבל המחיר היה סביר לחלוטין, ואפילו זול ממה שצפיתי, אז לא התלוננתי.

האוטובוס הלילי היה בדיוק מה שצפיתי שיהיה, והנסיעה עברה יחסית בקלות (כמובן שאי אפשר לסוע באוטובוס בדרום מזרח אסיה בלי לקבל מוסיקה מקומית בוליום גבוה באמצע הלילה, כנראה שזה עוזר להם לישון) ובבוקר הגעתי להנוי. נסעתי למלון שאמא שלי הזמינה ועכשיו אני מחכה לה שתגיע בערב :)

תמונות בפעם אחרת.