עוד חצי טיול עם אמא

כל כך עמוס עם אמא עד שאני חוזר למחשב ואין לי כוח לעדכן, או שאין זמן לעדכן. ראינו כל כך הרבה דברים שאני כבר מסתכל על התמונות מויאטנם ולא זוכר מה זה מה, אז אני אספר רק על הדברים שהשאירו עלי רושם:

בית הנשיא בסייגון - שליט הבובות של ארה"ב, שלימד אותנו קצת על היחסים הבין לאומיים במלחמה. מסתבר שהסינים תמכו בשני הצדדים בתקופות מסויימות, ושהצבא הדרום ויאטנמי היה חסר מוראל ולא ידע למה בעצם הוא נלחם - אחת הסיבות העיקריות שהוא הפסיד.

מוזיאון המלחמה - מציג את כל הפשעים שהאמריקאים ביצעו בעם הויאטנמי - הרס שדות חקלאיים, הרעבת אוכלוסיה, השארת מוקשים וחומרי נפץ בשטח שעדיין הורגים אנשים. ו"Agent Orange, קוטל צמחים כימי שגרם סרטן, והולדת תינוקות עם מומים לאנשים שנחשפו אליו. בשטח המוזיאון היה ציוד צבאי של צבא ארה"ב שצבא הדרום השתמש בו, כולל הטנקים שאמא שלי מיינה אליהם טירונים בשירותה בשיריון, ושאבא שלי פיקד עליהם (M41 or M48?).

דת קטנה שניסתה לשלב בין הנצרות לבודהיזם והומצאה לפני כמאה שנה. המאמינים שלה חייבים לבוא לתפילה במקדש כל יום בשתיים עשרה בצהריים - מאוד לא נוח. המקדש שלה מאוד יפה, התלבושות ססגוניות והתפילה מהפנטת, אבל בלי אף צלב אחד בכל המקדש, הדת היא לא באמת שילוב אלא בודהיזם ששאל כמה מרכיבים מהנצרות.

התעלות של הויאט קונג - כמו כל צבא גרילה, הם עשו את המיטב מהאמצעים שעמדו לרשותם, ואחרי החשכה האמריקאים לא העזו להתקרב אליהם. גם ביום האמריקאים ספגו תבוסות מול הלוחמים הנחושים. אני מתחיל להשמע כמו תעמולת מלחמה של הו צ'י מין, אבל אני חושב שבמקרה הזה לפחות הם צודקים יותר מהאמריקאים. תהיתי מה חושבים האמריקאים שמגיעים למוזיאון ושומעים על הלוחמים שהופכים לגיבורים אחרי שהם הורגים אמריקאים...
בין התעלות היה גם מטווח. בדולר וחצי יכולת לקנות כדור לקלאצ'ניקוב, אם 16, מקלעים שונים ועוד כמה סוגי רובים. הרבה זמן כבר רציתי לירות בקלצ'ניקוב, או לטווח באופן כללי (הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו מהשירות הצבאי!) וכמעט התפתיתי, אבל בסוף כשהמטוויח דחק בי אמרתי בנון שלאנט - הייתי בצבא. יריתי אלפי כדורים בחינם...

בדלתא של המקונג שטנו על סירה, גם סירת מנוע וגם סירת משוטים. בין התעלות עברנו במפעל ליצור סוכריות מקוקוס (ובעצם גם מוצרי עץ, חומר הסקה, צעצועים... מאוד קל להרוויח כסף כשחומר הגלם שלך צומח פרא וכל מה שצריך זה להושיט יד ולקטוף!) ומפעל לעיבוד אורז. היה גם שוק צף, ובניגוד לשוק הצף בתאילנד - הוא לא ממוסחר לתיירים, אלא עוסק במכירה סיטונאית של ירקות ופירות. לכל סוחר יש את הפירות שהוא קונה מוצגים על התורן, והחקלאים שטים אליו ומוכרים לו.

מסייגון טסנו לאנגקור בקמבודיה. קמבודיה יצאה ממלחמת אזרחים לפני עשר שנים ובניגוד לויאטנם, שסללה כבישים, הרימה פרוייקטים ומתפתחת יפה מאוד, קמבודיה עדיין מפגרת. ביום הראשון שטנו לעוד שוק צף, רק שפה זה לא רק שוק - זו עיר שלמה של אנשים שגרים על האגם הגדול בדרום מזרח אסיה, חיים, עובדים ומתפרסנים על האגם בבתים הצפים שלהם. בין הבתים יש ילדים שרוצים דולר תמורת תמונה עם נחש. המוטיב הזה של דולר יחזור עוד הרבה. בחוות התנינים, גם היא באמצע האגם, הרשמתי את המדריך שלנו בכך ששתיתי בקבוק בירה של שש מאות חמישים מיליליטר בכמה שלוקים (היינו צריכים ללכת) ומאז הוא מאוד העריך אותי כל הזמן שהוא היה איתנו.

ביום השני והשלישי ראינו את פסגת קמבודיה - אנגקור. עיר הבירה העתיקה של קמבודיה, היא ננטשה לפני ארבע מאות שנים והג'ונגל בלע אותה. הקמבודים ידעו שהיא שם, אבל לא דיברו עליה. לפני מאה חמישים שנה חוקר צרפתי "גילה" אותה, והתחיל פרויקט של שיקום. הפרויקט נקטע כמה פעמים בגלל המלחמות בקמבודיה, אבל היום הרבה כבר משוחזר בצורה יפה.

אנגקור מדהימה. מקדשים מאבנים ענקיות, מגדלים גבוהים ומסיביים, פסלים ותגליפים עם פרטים קטנים. את רוב המבנים באזור אנגקור בנה מלך אחד, בסביבות אלף לספירה. הוא היה מלך מאוד מוצלח, שפיתח את החקלאות, בנה חצי מאנגקור והשיג עוד הישגים מרשימים בתקופה שקמבודיה הייתה אימפריה. הוא היה בודהיסט, ורוב העם היה הינדויסט, אז את כל המקדשים שלו הוא בנה במוטיבים משולבים של בודהיזם והינדויזם. המלכים שהגיעו אחריו היו הינודיסטים, ובמקום להמשיך לפתח הם רצו רק להשמיד את הבודהיזם שהמלך השאיר אחריו - וכך התחילה שקיעת האימפריה הקמרית.

אחד המקדשים המרשימים הוא דווקא מקדש שלא שוחזר - הג'ונגל עדיין צומח בו פרא, ואפשר לראות עצים צומחים מתוך האבנים. במקדש הזה צולם הסרט טומב ריידר, עם אנג'לינה ג'ולי, וכנראה שאחריו היא החליטה לאמץ את התינוק הקמבודי שלה. הילדים מסתובבים במקדש ותמיד מנסים למכור לך משהו - הסיסמה "דולר! דולר!" חוזרת כל כך הרבה עד שאתה חייב לאטום את עצמך. הכסף שהם מקבלים הולך ללימודים שלהם, ואכן קנינו מהם כמה דברים, אבל כל אחד שקנינו ממנו הביא שני חברים. אי אפשר לתקן את כל העולם. מעציב אותי לחשוב עליהם, ולחשוב שבנסיבות אחרות אחיינית שלי הייתה עלולה באותה מידה להסתובב פה ולבקש דולר...

יומיים לפני שהייתי אמור להפרד מאמא, החלטתי להמשיך איתה עד דרום קוריאה. היא חזרה משם ארצה, אבל היו לנו כמה שעות להסתובב בסיאול ביחד. ביקרנו בארמון המלך, שלא היה מקושט ויפה כמו הארמונות בדרום מזרח אסיה. אותי הוא לא כל כך הרשים, אבל אמא כן התרשמה מהספרטניות שלו. אחרי הליכה לאיבוד בסמטאות, מצאנו את בית התה שקראנו עליו בלונלי פלנט - ציפורים עפות חופשי מעל ראשי האורחים ומדי פעם גם מפליטות ציוץ. השולחן שלנו היה אקווריום. בהחלט מאוד מיוחד!

אחרי התה, ליוויתי את אמא ברכבת התחתית עד התחנה שלפני נמל התעופה. נפרדתי ממנה בעצב גדול - היה לנו מאוד כיף ביחד, ועכשיו אני צריך להתרגל שוב לטייל לבדי. ולשלם על עצמי - ממחירי רצפה של המזרח חזרתי למחירים ברמה אוסטרלית... למרבה המזל, אפילו שאוכל, שתייה ומגורים יקרים, התחבורה הציבורית יחסית זולה, וגם האטרקציות. בדרום קוריאה מצפים לי סוף סוף הרים לטפס עליהם! לבד אבל נרגש, אני מתחיל פרק חדש במסע שלי - צפון מזרח אסיה :)