OMFG Sydney!

כרגע חזרתי ממחזמר קומי שמבוסס על D&D, ומציג בבית האופרה של סידני. יכול להיות משהו יותר גאוני מזה?!

אכלתי ארוחת ערב עם פיטר ואוליביה, הם הלכו לישון כדי לקום בשלוש ולהקפיץ אותי לטיסה שלי בשבע, ואני נשארתי לארגן את התיק. אחרי דחיסות, סידורים, ושיפצורים הסתכלתי שוב בלוח הטיסות שלי - הטיסה בשש. אופס. בשתיים הערתי אותם, ובמקום לרטון ולהמרח במיטה, מה שאני הייתי עושה אם המקרה היה הפוך, הם שניהם קפצו מהמיטה ברעל ועם חיוך. איזה אנשים מדהימים :) נסענו לשדה התעופה בדרך המתפתלת דרך הפרברים, אכלנו ארוחת בוקר ונפרדנו. בדיוטי פרי ישבתי על מחשב מעפן במחיר מופקע ונכנסתי קצת לאינטרנט לבדוק פייסבוק ועוד. אחרי שסיימתי הלכתי עוד עשרה מטרים וגיליתי שיש עמדה של אפל עם אינטרנט חינם - נפלא.

במטוס ישבתי וקראתי את הלונלי פלנט של אוסטרליה, וניסיתי לתכנן מסלול. באמצע הטיסה ניגש אלי הדייל הראשי ושואל אם אני מר עומר. הוא מעביר לי פתק שכתוב בו שהארנק שלי נמצא בשדה התעופה של אוקלנד. אופס :X רק כשירדתי מהמטוס יכלתי ליצור איתם קשר, אז את שאר הטיסה העברתי בלי לדעת אם המזומן והכרטיס אשראי שהיו לי שם עדיין קיימים. כשהתקשרתי גיליתי שאכן כל מה שהיה בארנק נשאר בו, אבל אי אפשר לעשות את הדבר ההגיוני ולשלוח אותו עם המטוס הבא שממריא - איזה חרטא בקשר לנהלים. במקום זה הייתי צריך לארגן חברת שליחויות שתאסוף את זה מהמשרד של שדה התעופה ותשלח את זה לסידני. מה?! אז אחרי שפדרל אקספרס לא הסכימו לעשות את זה כי הם צריכים מספר כרטיס אשראי, HDL לא היו מוכנים לעשות את זה כי יש מזומן בארנק. סליחה, הם יעשו את זה, אבל המזומן ישאר בניו זילנד. שלוש שעות ניסינו למצוא פתרון, ובסוף לא הייתה לי ברירה אלא להתקשר לאוליביה ופיטר, שיאספו את הארנק משדה התעופה וישלחו לי אותו בדואר. הם, כמובן, עשו את זה בשמחה, ואני הרגשתי לא נעים על זה שאני מטריח אותם :X

בכל מקרה - סידני. אני הולך ברחובות, ובפעם הראשונה זה שלושה חודשים הם עמוסים באנשים! אני הולך ברחובות אחרי שש בערב ומספר האנשים לא יורד - אולי אפילו גדל! ככה צריכה להראות עיר! העיר יפהפיה ואתמול והיום ביליתי בלסייר ולחקור אותה. רק בהליכה לאורך אחד הרחובות הראשיים ראיתי פרסומת מטרידה

וגיליתי שכמו מקדונלדס - גם מקס ברנר זה אותו דבר בכל העולם

רק בשירות עצמי :| אבל כמובן, איך אפשר לדלג על הבניינים המפורסמים כמו ה Harbour Bridge

או בית האופרה

אפרופו בית האופרה - חשבתי לעשות שם סיור, אבל בשלושים וחמישה דולר - לא תודה. בכלל, הכל פה יקר. יכול להיות שזה רק בגלל שאני נמצא במרכז העיר, והכל במחירי תיירים, אבל הכסף זורם פה כמו מים. בכל מקרה, המשכתי להסתובב ואז ראיתי סלע נופל מהשמים ומוחץ מכונית שעמדה באמצע הכיכר
אכן, תמונות קשות.

אתמול בערב בדרך לאכסניה ראיתי פרסומת להצגה Calender Girls. זכרתי שזה סרט מצחיק, אז הלכתי לראות כמה עולה כרטיס - שמונים דולר. מה?! רציתי לראות הצגה כלשהי, אז שאלתי אותה אם יש כרטיס למשהו בסביבות הארבעים דולר - אין. מאוכזב, חזרתי לאכסניה, ולמחרת בבוקר (אחרי שקיבלתי את הארנק) ראיתי את הפוסטר הבא

טוב, לא באמת את זה, כי זה להופעה בבריטניה, אבל להופעה בבית האופרה. ובארבעים ושניים דולר בלבד! לא ידעתי מה זה טרייפוד, ולא ידעתי על מה ההצגה, אבל רק מהשם ומהפוסטר ידעתי שיהיה מגניב. הלכתי לקנות כרטיס, קראתי את הברושור וכמעט הזלתי ריר - מחזמר קומי על D&D. מה עוד אני יכול לבקש?! המוכר הנחמד נתן לי הנחת סטודנט אפילו שאין לי תעודה עדיין (אני זכאי לתעודת סטונדנט! מגיע לי!) - חסכתי עשרה דולר. המשכתי את הסיבוב בעיר והגעתי למרכז הזאולוגי של סידני. קניתי כרטיס משולב למרכז הזיאולוגי, האקווריום וסידני טאוור ושוב המוכרת הנחמדה נתנה לי הנחת סטודנט - חסכתי כמעט ארבעים דולר! הגעתי שעה ושלושת רבעי לפני הסגירה, ולפני שהבנתי מה קרה בזבזתי שעה רק באזור הראשון - של חסרי החוליות. תפסתי את עצמי והתחלתי ללכת מהר יותר. ראיתי מגוון חיות כמו פרפרים

נחשים

ידעתם שחצי משלושים הנחשים הכי ארסיים בעולם נמצאים באוסטרליה? בכלל, האקלים האוסטרלי מצוין לזוחלים ויש בה מגוון יותר גדול של זוחלים מאשר של יונקים! אבל כמובן, החיות הכי מפורסמות של אוסטרליה הן יונקות, כמו קואלות

וקנגרואים

בערב הגעתי לבית האופרה וההצגה הייתה כל מה שציפיתי שהיא תהיה ויותר - בדיחות על קוסמים, לוחמים, גיקים בתולים והפקות דלות תקציב. אחרי ההופעה קניתי דיסק ופוסטר עם חתימה של כל השחקנים (אפילו קיבלתי תיק חינם!).סיפרתי להם שהרגשתי ממש כמו בכנס חובבים והם אמרו שהם ישמחו להגיע לישראל. עכשיו למצוא מישהו שיביא אותם...

זהו להפעם. יש לי פה לפחות גם את מחר, ואחר כך אני מתכוון או להמשיך צפונה באוטובוס, או לתפוס מטוס לבריסביין. כמו שהעניינים נראים עכשיו - אני אתקע פה לפחות עוד יומיים.

תמונות

Wrapping up New Zealand

זהו. שלושה חודשים עברו. הייתי בהמון מקומות, ראיתי דברים שונים, עשיתי פעיליות שונות, טיילתי, נהגתי דיברתי, פגשתי ונתקעתי. אני אעשה בדיוק אותו דבר עוד שלושה חודשים - אבל לא בניו זילנד.

אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון, יצאתי עם החבוב האירי לסיבוב בהמילטון. למרבה ההפתעה, בגלל שלמחרת יהיה יום לאומי והפאבים יסגרו מוקדם, היו המון אנשים ברחובות. הרגשתי כאילו אני הולך באלנבי בשישי בערב. עברנו בכמה פאבים, הוא הזמין לי ולו משקאות עד שהוא השתכר לגמרי ואני השתעממתי וחזרנו לאכסניה.

למחרת החלטתי להמשיך שוב לכיוון רוטורואה, לראות סוף סוף קיווי ולראות את המופע של הילידים המאורים. הקיווי היו מדהימים - אחוז ההישרדות של האפרוחים בטבע הוא נמוך מאוד, בגלל טורפים שהאירופאים הביאו לניו זילנד ולא היו קיימים בה קודם. המרכז אוסף ביצים מהטבע, מדגיר אותם ומשחרר אותם כשהם במשקל קילו ומספיק גדולים בשביל להגן על עצמם מטורפים. בניגוד לגני חיות, במרכז הזה אפשר לראות את הקיווי לא מאחורי זכוכית, אלא מאחורי גדר, ממש במרחק נגיעה. הם פעילים בלילה, לכן הכלובים שלהם חשוכים, אבל עדיין יש מספיק אור בשביל לראות אותם הולכים בצורה מצחיקה על שתי רגליים, מחטטים באדמה עם המקור הארוך שלהם וחמודים באופן כללי. למדתי הרבה דברים על הקיווי. למשל, שהמאפיינים שלו כל כך מוזרים לציפור - אין כנפיים, רגליים חזקות, נחיריים בסוף המקור, שפם רגיש כמו של חתול, נוצות שנראות כמעט כמו פרווה. כששלחו פוחלץ ראשון של קיווי לבריטניה, הוא היה כל כך מוזר עד שבדקו אותו באופן מדוקדק כדי לוודא שהוא אותנטי ולא הורכב מחלקים של חיות שונות. לצערי, אסור לצלם שם, אז אין תמונות :\

אחר כך הלכתי למופע המאורי. המון אנשים אמרו לי שזה מאוד ממוסחר, אבל הדעות חלוקות האם זה טוב או רע. הגענו והתיישבנו לשולחנות, ואז הגיע המארח שלנו ו"לימד" אותנו מאורית. כולנו חזרנו אחריו במקהלה כמו תיירים טובים. הוא היה מאוד נחמד ומשעשע, וסיפר לנו מה אנחנו הולכים לראות הערב. אחר כך לקחו אותנו לבור ה Hangi, שבו מבשלים את הארוחה בצלייה איטית מתחת לקרקע, והראה לנו מה אנחנו הולכים לאכול הערב.

אחר כך הלכנו לנהר, שם ראינו את בני השבט חותרים בקאנו - ממש כמו שהם עושים כבר מאות שנים.

לפני האוכל, הסבירו לנו קצת על הנשקים והמנהגים המאורים וראינו את מופע ה Haki - ריקוד המלחמה. הריקוד כולל הפגנה של אגרסיביות, והוצאת לשון - הם נראו ממש כמו מטאליסטים קשוחים. חוץ מהבגדים. מסתבר שהאקי עדיין מתורגל בתור ספורט, ויש אפילו ליגה של זה. אחר כך אכלנו ככל יכולתנו מהבופה העשיר (מי שרעב, יכול לקחת מנה שנייה. תרמילאים - שלישית ורביעית!)

וקינחנו בסיור ביער עם Glow Worms. בסך הכל, היה מאוד נחמד, גם אם קצת יקר ומשעמם לעיתים.

מרוטורואה המשכתי לאוקלנד, כדי לפגוש סוף סוף את ההורים של מיוריאל! פיטר ואוליביה מאוד נחמדים ומצחיקים, ואני מרגיש אצלם ממש כמו בבית :) לגמרי במקרה, אחיות של מיוריאל היו אמורות להגיע לארוחת צהריים למחרת. למרות שתיכננתי להמשיך צפונה ופיטר ואוליביה אמרו שאני יכול להמשיך ולא צריך לחכות להן, אין מצב שהייתי מוותר על לפגוש אותן. אז נפגשנו, אכלנו צהריים, דיברנו ונהננו. מיוריאל - יש לך משפחה מקסימה :)

אחרי הארוחה, יצאתי לכיוון Pahia & Bay of Islands, היעד האחרון שלי בטיול. הגעתי בערב, פגשתי באכסניה אנגלי, אנגליה ואמריקאי, ויצאנו ביחד לסיבוב פאבים. זכיתי שם בשיט 2 במחיר אחד ופיינטבול, 2 במחיר אחד, אבל לא היה לי מספיק זמן כדי לעשות את כל זה. למחרת לקחתי את האנגלי והאמריקאי ונסענו צפונה, ל Cape Reinga. לא הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד, אבל הנקודה הצפונית הנגישה ביותר.

אפשר לראות שם את האוקיינוס השקט והים הטזמני נפגשים במערבולות וגלים.

משם חזרנו דרך "חוף תשעים המיילים", שמורכב (לפחות בקטע שאנחנו היינו בו) מדיונות חול ענקית, שאפשר לגלוש עליהן בגלשני חול - וזה מה שעשינו. היינו צריכים לטפס לראש הדיונה עם הגלשן, ואכלנו כמויות רציניות של חול בדרך למעלה ובגלישה למטה. היה לי חול בעיניים, בפה, באף, באוזניים ובכל מקום אפשרי :X

בדרך חזרה, בפעם הראשונה אחרי יותר משבעת אלפים קילומטר. לסטיד התפנצ'ר גלגל. התחלנו להחליף אותו ואז גילינו שחסר לנו המפתח ברגים. למזלנו, הצלחנו לעצור מישהו שלקח אותנו לתחנת הדלק הקרובה, ושם לווינו מפתח ותפסנו טרמפ חזרה לאוטו. החלפנו את הגלגל וכשהורדנו את הג'ק, גילינו לזוועתנו שגם הצמיג הרזרווי (שדאגתי לוודא שהוא קיים כשקניתי את האוטו) מפונצ'ר. נסענו חצי קילומטר לפאב שהיה שם, ומהפאב התקשרתי לשירות החילוץ שבו אני מבוטח. הוא לא הסכים לכסות את הקריאה, כי בשביל זה צריך גלגל רזרווי תקין :| הזמנתי גרר באופן פרטי, שילמתי לו חמישים דולר "על השירות" והמשכנו חזרה לפאהייה.

למחרת היינו אמורים לנצל את הוואצ'רים שקיבלנו לפיינטבול, אבל ירד גשם חזק, אז החלטתי לחתוך חזרה לאוקלנד. עצרתי בדרך במערה עם תולעים זוהרות, למדתי עליהן עוד כמה דברים והמשכתי. אחרי שבעים קילומטר היו עבודות בכביש, והייתי צריך לרדת לשוליים. פגעתי במשהו, ואחרי כמה קילומטרים התחלתי להרגיש שההגה מושך בצורה חזקה, וכל קמט בכביש הפך לסכנה. עצרתי בתחנת הדלק הקרובה וגיליתי שבגלגל שפגע במשהו חסר אוויר. ניפחתי אותו, ואחרי קילומטר ההגה שוב התחיל למשוך. למזלי, הייתי בעיר, אז חיפשתי את הפנצ'רייה הקרובה. הבחור הסתכל בצמיגים שלי, ואמר "כל הצמיגים נראים על הפנים (במיוחד זה שהביא לי הבחור השני אתמול, רמאי!). אני לא יכול לתקן אותם ככה, כי אם הם יתפוצצו זה יהיה על אחריותי. המינימום שאני יכול לעשות זה להחליף שניים, וזה יעלה מאה שישים ושמונה דולר". לא, זה לא משהו שאתה מוציא על רכב יום לפני שאתה מוכר אותו לגרוטאות. היה ממש מפחיד לנהוג ככה, והחלטתי שאני חייב להפרד מסטיד עכשיו, אפילו שאני עוד מאה שבעים קילומטר מאוקלנד. נתפוס אוטובוס. הלכתי למגרש הגרוטאות הקרוב ושאלתי כמה הוא רוצה עליו. הוא הסתכל על סטיד, שאל מה הבעיות שלו, ואמר שאם הייתה לו תיבת הילוכים רזרווית הוא היה קונה אותו, משפץ ומוכר אותו, אבל במצב הזה אין לו מה לעשות איתו. בדקתי עוד שני מגרשי גרוטאות, אבל שניהם לא מתעסקים עם דגמים ישנים. השני אמר לי שהוא לא יקנה אותו במאתיים, כמו שביקשתי, רק במאה בשביל הברזל. אמרתי לו "אני אמכור לך במאה אם תיתן לי טרמפ לתחנת האוטובוס"...

אז נפרדתי מסטיד, הבית הנייד שלי בשלושה חודשים האחרונים. אולי הוא עשה לי בעיות, אבל הוא היה חבר נאמן והוא הולך לעולמו בטרם עת. יהי זיכרו ברוך. בתחנת האוטובוס גיליתי שהאוטובוס האחרון יצא לפני עשרים וחמש דקות. עידכנתי את פיטר, וחיפשתי אכסניה. לפי מה שהוא כתב, הבנתי שאם אוליביה לא הייתה עם האוטו הוא היה בא לאסוף אותי. מאה שבעים קילומטר לכל כיוון?! מזל שהיא לקחה את האוטו, כי אין מצב שהייתי נותן לו לעשות את זה - הם כבר עושים מעל ומעבר בשבילי.

ביליתי לילה גשום בעיר המשעממת Whangarei, באכסניה שלבעלים שלה יש הרבה חברים בישראל והוא מדבר כמה מילים בעברית בצורה טובה מאוד, ונסעתי באוטובוס לאוקלנד. פיטר ואוליביה אספו אותי, ועכשיו אני עושה את ההכנות האחרונות לקראת הטיסה, מחר בשבע בבוקר.

תמה תקופת ניו זילנד. עכשיו עולה הדגל על אוסטרליה, וההרפתאות שמצפות לי שם. בלי רכב וכמעט בלי רשימת אטרקציות, מקום חדש ודרך חדשה. נתחיל בסידני, ונראה לאן זה מתפתח משם :)

לפוסט הבא באוסטרליה הבנויה.

תמונות

בטלה

הימים האחרונים מתאפיינים בעיקר בתוכניות שלא יצאו לפועל.

יצאתי לדרך מהכפר בעל השם ההזוי National Park, לכיוון New Plymouth. שם, כאמור, הייתי אמור לטפס על הר הגעש Taranaki, אחרי שמישהו אמר לי שזה ממש קל וממש מדהים. ביקור במרכז המבקרים הבהיר לי שזה לא ממש קל, ובגלל שהברך עדיין כאבה לי החלטתי לוותר על זה. במקום זה, את השלושה ימים הבאים ביליתי בטיול על הטיילת,


ביקור במוזיאון, וצפייה ביותר סרטים ממה שאני יכול לספור :X פגשתי פה את טל, ישראלי שכבר היה באוסטרליה, והוא החליף איתי כמה חוויות משם.

אחרי שלושה ימים חיפשתי בלונלי פלנט מה עוד אפשר לעשות באי הצפוני, ומצאתי משהו שנראה לי מושלם - טיול קיאקים של שלושה ימים בנהר ה Whanganui (גם יום אחד היה יכול להיות בסדר), שנחשב לאחד ה Great Walks של ניו זילנד. בגלל שלא רציתי לעשות אותו לבד, התקשרתי לכל חברות השכרת הקיאקים בנהר לשאול אם עוד מישהו השכיר לאותו יום - אבל לא. זו סוף העונה, אמצע השבוע ואפילו שיש אחלה מזג אויר, נשארתי בלי שותפים. אז במקום זה, החלטתי לסוע צפונה, להמילטון.

בדרך אספתי טרמפיסט, מקומי ורעשני. ידעתי שאני צריך לתדלק, אבל זה ריחף אי שם בשולי התודעה עד שפתאום נעשתי מודע לזה, ושאלתי אותו אם הדלק יספיק לי עד התחנה הקרובה, כי נראה שהוא מכיר את האזור. הוא הסתכל ואמר "כן, זה מספיק, אל תדאג". המשכנו לסוע ואז קרה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות - באמצע שום מקום, נגמר הדלק. הטרמפיסט אמר לי "מה פתאום, לא נגמר הדלק" והצביע על השעון של הטמפרטורת מנוע... אוי ואבוי. לקחתי את זה באיזי, ואמרתי לעצמי שזו חוויה להמשך. דחפנו את האוטו לצד הדרך והתקדמנו ברגל, מנסים לעצור מכוניות בדרך. שלט אקראי סיפר לנו שהעיירה הקרובה במרחק שישה קילומטר. בשלב כלשהו הגענו לאזור נוח יחסית עם ראות טובה, אז הוא נשאר לנסות לעצור מכוניות, אבל לי לא הייתה סבלנות והמשכתי ללכת. בדקתי את בתי חווה שהיו בדרך, אבל הם היו נטושים, עד שהגעתי לאחד שהיה שם מישהו - ושם למדתי מה זו אדיבות ניו זילנדית. אחרי שהסברתי לו את המצב, הוא לקח אותי לעיירה הקרובה, שם מיליתי דלק, חזרה לרכב, ונשאר איתי עד שהצלחתי להתניע :) אפילו שהוא היה באמצע ארוחה, הוא קם לעזור לי, והתעקש שזו לא טרחה כי הוא במילא היה צריך לסוע לעיירה ועדיף מוקדם מאשר מאוחר :)

אז המשכתי בדרך, הטרמפיסט שלי בינתיים כבר תפס רכב אחר כי הוא לא היה איפה שהשארתי אותו, והגעתי להמילטון. לפני כמה ימים קראתי באינטרנט שהמחזמר "מופע הקולנוע של רוקי" אמור לעלות באחד התיאטראות ושמחתי על התזמון המוצלח שלי. בעיר לא מצאתי שום איזכור לזה, אז פחדתי שאולי לא הסתכלתי כמו שצריך ובעצם זה היה לפני כמה שנים. שאלתי במרכז המידע אם הם יודעים על זה, בדקנו את האתר שמצאתי בגוגל - ומסתבר שזה אכן עכשיו, אבל בהמילטון כלשהי בארצות הברית :S מאוכזב, הלכתי לצלם את הפסל של ריף רף בעיר - ריצ'ארד אובריין, התסריטאי (והבמאי?) קיבל את ההשראה למחזמר מכל ה Late night science fiction double feature שהוא ראה בקולנוע בעיר, אז הקימו לכבודו פסל.

בארץ אמרו לי שהמילטון היא עיר מלאה סטודנטים, ושיש שם חיי לילה סוערים, אז אני וטל (שגם הוא הגיע לפה) יצאנו לבדוק את העניין - כרגיל בניו זילנד, הכל ריק. למרבה ההפתעה, אחד השותפים שלנו לחדר כן הצליח למצוא מסיבה מוצלחת, וחזר באמצע הלילה. אני וטל פשוט התפשרנו על עוד סרט בטלוויזיה...

שקלתי כמה אפשרויות להמשיך מפה - או לעשות קיאקים בים ב Coromandel, או לחזור לרוטרואה ולראות שם גם קיווי וגם הצגה של הילידים המאורים (הם לא מעמידים פנים שככה הם חיים, הם מבהירים בהתחלה שזה פשוט מופע בידורי ששואב השראה מהמנהגים של האבות שלהם, וגם יש שם ארוחת ערב מטורפת), או לסוע ל Northland, שהאטרקציה העיקרית שם היא לראות את האוקינוס השקט נפגש עם הים הטזמני. החלטתי שלא להחליט, ולהשאר עוד לילה בהמילטון. בערב אמורות להגיע לפה שתי ישראליות, אז כנראה שמשעמם לא יהיה, ומחר נחליט מה לעשות. נשאר לי בסך הכל שבוע פה!

Thermal Explorer Highway

הימים האחרונים היו מסריחים... כמו ביצה :S ככה זה כשנמצאים באחד האזורים הפעילים ביותר מבחינה גיאותרמית בעולם...

מנפייר נסעתי ל Rotorua, עיר שבכל מקום בה אפשר להריח גופרית. אספתי בדרך טרמפיסט שסיפר לי כשהוא היה שם הוא הלך למקום שיש שם רכבל, ואפשר לרכב במורד גבעה עם Luge קטנים, דרך היער. יש שם גם רכבל שמחזיר אותך למעלה בשביל עוד סיבוב, מה שנותן הרגשה של אתר סקי. גם הקור שהיה שם, וזה ששכחתי לקחת משהו חם הזכיר לי אתר סקי. חוץ ממשהו חם גם שכחתי לקחת מצלמה, אז כנראה שזה לא באמת קרה...

באכסניה פגשתי שוב את יותם, שנפגשנו כבר בגריימאות', ובנלסון... הפעם הוא היה מלווה בעוד שלושה ישראלים (ארבעה אנשים בשלוש מכוניות!) והסתלבטנו כל הלילה. אבל כרגיל, אני נשארתי באכסניה שני לילות, הם לילה אחד, הם הלכו צפונה, אני הלכתי דרומה ונפרדנו... אבל בזמן שיטוט חסר מעש בעיר מסתבר שהם עוד לא עזבו ופגשתי אותם במרכז המבקרים. הלכנו ביחד לבריכה חמה מחוץ לעיר. חוץ מאיתנו היו בבריכה בשלבים שונים זוג היפים, אמא וילד מעצבן, עוד אמא וילדות ושלוש נערות מקומיות. בבריכה היה בוץ בסגנון ים המלח שמרחנו על הפנים - זה אשכרה עבד, ועשה אחלה פילינג :)

בבוקר הלכתי עם כמה לא ישראלים מהאכסניה לפארק גיאותרמי. הבעלים של האכסניה אמר לנו להזדרז ולהגיע לשם בעשר ורבע, כי אז הגייזר מתפרץ. נראה לנו קצת מוזר שהגייזר מתפרץ בדיוק פעם בעשרים וארבע שעות, אבל כשהגענו גילינו שזו עבודה בעיניים - המפעיל של הגייזר בא, שופך לתוכו סבון ואז הוא "מתפרץ". שאר הזמן הוא סתם פולט אדים. זה עדיין היה מאוד מרשים
חוץ מזה, היו בפארק שלל תופעות גיאותרמיות, שרובן מערבות בצורה כלשהי ריח של ביצים. היו שם סלעים בצבע צהוב בגלל הגופרית
יש גם סיבה לצורה שלהם, אבל אני לא זוכר אותה כרגע :X יש שם גם בריכות שרותחות באופן קבוע, ובצבע מוזר בגלל כל מיני חומרים במים:
וגולת הכותרת - "Artist's Palette Pools" - בריכה בכמה צבעים שונים, כל אחד מחומר אחר:

ומי שרוצה לראות עוד יכול לראות באלבום התמונות.

משם עברתי דרך Taupo, עיר חביבה ששוכנת לחוף האגם הגדול ביותר בניו זילנד. ישבתי שם במסעדה יפנית ופגשתי את צחי, שעשיתי איתו את ההתחלה של הריס דארט, עד הפציעה שלי. גם הוא, כמוני, וכמו כל האנשים שאני פוגש, כמעט בסוף הטיול שלו. איך שהזמן רץ. קפצתי למרכז המידע ושאלתי מה אפשר לעשות בשעתיים שיש לי בעיר. הפקידה המליצה לי על הליכה למפל באזור. הבעיה היא שכנראה ההליכה היא שעתיים ממגרש החניה, ולא ממרכז המידע, אז הייתי צריך להסתובב לפני שהגעתי כדי שהשמש לא תשקע עלי ופספסתי את המפל. מפל יותר, מפל פחות, מה זה כבר משנה? המשכתי לסוע בחושך ובאמצע הדרך אני פתאום רואה אור ענק לפני. אני לא מבין מה קורה פה, זה אשכרה נראה מספיק אור בשביל חללית, אבל לא - זה סתם ההשתקפות של האורות הגבוהים של הרכב מולי בערפל...

היום בבוקר קמתי ויצאתי לעשות את גולת הכותרת של האי הצפוני - Tongariro Alpine Crossing. הטיול הוא חלק מטיול של שלושה עד ארבעה ימים ששקלתי לעשות. בסוף החלטתי שכבר התעייפתי מהטרקים, ואין לי טעם לעשות יותר מאת היום הזה. הטרק מדורג כאחד מעשרת טיולי היום הטובים בעולם - והוא מצדיק את התואר. כשהלכתי למרכז המבקרים בבוקר הפחידו אותי, ואמרו לי שאמנם כתוב בתחזית שמזג האויר ישתפר בצהריים, אבל זה לא בטוח והאוטובוס לטיול בוטל. לא תכננתי לקחת אותו בכל מקרה, אבל לקחתי לתשומת ליבי שאולי אני אצטרך לחזור אחורה.

הדרך התחילה בואדי ולקני, עם צמחים ייחודיים וסלעים בצורות משונות. בשילוב עם הערפל שהיה, הרגשתי ממש כמו על כוכב אחר
בדרך פגשתי סטודנטים לגיאולוגיה שממפים את הנוף לפי ההתפרצויות של הר הגעש (הוא עדיין נחשב לפעיל והתפרץ בצורה משמעותית בפעם האחרונה ב 1975). הם אמרו לי שחברים שלהם מסתובבים באפודות כתומות. נפרדתי מהם והתחלתי לטפס על מדרגות ששמעתי אנשים מכנים "מדרגות הגיהנום" - היו המון מדרגות, אבל שום דבר שהכושר שלי לא יכול לעמוד בו. באמצע הטיפוס קרה דבר נפלא - העננים התפזרו, ויכולתי לראות נוף!
תוך דקות מה שאתם רואים כבר הפך לתמונה ברורה לגמרי. המשכתי בטיפוס עד שהגעתי למכתש שממנו מתפצלת העלייה ל Mount Doom. השם האמיתי שלו הוא אחר, אבל ככה קוראים לו בשר הטבעות. הוא היה מכוסה בעננים, אז החלטתי שאם אני אעלה עליו, זה יהיה בדרך חזרה. כשהגעתי לנקודה הכי גבוהה בטרק (לא כולל ההתצלויות לעלות על ההרים) - הקניון האדום, פגשתי חבר'ה במעילים כתומים. שאלתי אותם אם הם הגיאולוגים וזה מאוד הצחיק אותם - הם לובשים מעילים כתומים כי הם בטיול מאורגן.

אחד מהם היה ישראלי והייתי בשוק - ממתי ישראלים עושים טיולים מאורגנים?! אבל הוא לא באמת ישראלי, הוא גר בארה"ב מאז שהוא בן עשר... נסלח לו. הם היו עוד יותר בשוק מזה שבקור של הפסגה אני לובש חולצה קצרה. גם לא מאוד ישראלי מצידי. המשכתי איתם כמה דקות עד שיכולתי לראות את ה Blue Lake, שנמצא בתוך מכתש
ואת בריכות הטורקיז, שהזכירו לי את Lake Tekapo.
אבל אז הייתי צריך לחזור - סטיד חיכה לי במגרש החניה, אז לא יכולתי ללכת כל הדרך לצד השני אלא רק עד המקומות המעניינים באמצע. בדרך למטה נתקלתי בכמה אנשים שראיתי בדרך למעלה ואז ישבתי לאכול. בזמן הארוחה הערפל חזר, ובצורה מקפיאה, ועוד עם רוח! הייתי חייב ללבוש את כל ציוד החורף שלקחתי איתי ולהמשיך ללכת מהר. עברתי שוב על פני ההתפצלות למאונט דום, אבל בגלל הרוח החלטתי להמשיך הלאה. אני לא אוכל לזרוק את הטבעת ללהבות בלוע...
כמובן שעד שהגעתי למטה הערפל התפזר והרוח הפסיקה. למעשה, מזג האוויר הפך למושלם, וכמעט התחרטתי על זה שלא בחרתי לטפס על ההר. אבל הברך שלי כבר כאבה בנקודה הזאת, אז זה היה לטובה. אולי אני צריך לבדוק מה קורה איתה, היא כואבת לי יותר מדי בזמן האחרון. כאילו שהנקע (שעוד לא החלים לגמרי) לא הספיק...

עייף אך מרוצה, אני עכשיו באכסניה, מסיים להיום.מחר אני אצא ל New Plymoth, שגם שם יש הר געש - ה Taranaki. גם עליו אני אטפס!

תמונות

Napier בשישה דולר לשעתיים...

אהלן :)

אז, בלי לדעת מה מצפה לי, יצאתי לדרך. התחלתי בפרבר של וולינגטון במקום שנקרא Weta Cave. ווטה היא חברה שיוצרת אפקטים ויזואלים, פרופס, מיניאטורות, כלי רכב ובערך כל דבר מגניב אחר שקשור לסרטים. הם עשו אפקטים מיוחדים גם לשר הטבעות וגם לאווטר. איך שהגעתי התחילו להקרין סרט שמסביר על החברה, אז נכנסתי. הסרט היה ממש מגניב! אם אי פעם אני אעבור לעשר שנים לניו זילנד, זה יהיה בשביל לעבוד פה. קניתי במחיר מציאה גם עותק של שר הטבעות - עכשיו אני רק צריך להביא את עצמי לקרוא אותו.




אז כמו שכתבתי בפוסט הקודם, החלטתי לסוע לעיר נפייר. הנסיעה היא שש שעות, אז החלטתי לעשות את הדרך ביומיים, והזמנתי אכסניה באמצע הדרך, על כביש צדדי. כשהתקשרתי להזמין מקום הבעלים אפילו לא שאלה אותי לשמי - נראה לי קצת מוזר, אבל יצאתי לדרך. עברתי דרך "הסטונהג' של ניו זילנד", מקום שבנו אסטרונומים ניו זילנדים וכמו הסטונהג' המקורי - הוא גם מכוון לפי השמש והכוכבים, בכל מיני צורות.


הגילוי המדהים שגיליתי שם הוא שאני בכלל לא מזל אריה - אני מזל סרטן! מסתבר שכל שבעים ואחת שנים המזלות זזים ביום אחד. בזמנים העתיקים ידעו את זה, והכינו את הטבלאות בהתאם, אבל כשהנצרות עלתה כל הידע הזה הפך לטאבו. בסופו של דבר הכנסיה הסירה את הטאבו, אבל החליטה שלא מעדכנים את הטבלאות מאז שישו נולד. לפני מאה שנים בערך, עיתון אנגלי אחד החליט להכניס טור אסטרולוגיה, והשתמש בטבלאות הקיימות. הם רק לא ידעו שהטבלאות האלה הן מלפני אלפיים שנה - וכך השיטה הזאת התפשטה בעולם ורוב האנשים לא יודעים מה המזל האמיתי שלהם...

כשהגעתי לאכסניה הבנתי למה לא שאלו אותי לשמי. הכביש הצדדי הזה הוא עיקוף של חצי שעה, והדרך, כרגיל, מתפתלת וצרה - יותר מתמיד. הייתי שם עם עוד ארבעה חברים שגרים בוולינגטון, וכל שנה באים לאזור הזה בשביל לצוד. הם מאוד התפלאו שהגעתי "לאמצע שום מקום"...

למחרת יצאתי, והמשכתי על הכביש הצדדי, דרך המקום עם השם הכי ארוך בעולם.


המקום קרוי על שם הצ'יף טמטאה שהיה גיבור גדול, ואחיו נהרג בקרב. הוא ישב במשך שבוע וניגן בחליל לזכרו. אז פירוש השם (במאורית) הוא הגבעה שעליה טמאה הצ'יף הגדול והמגניב ניגן בחליל לזכר אחיו.

הגעתי לנפייר ויצאתי להסתובב בעיר. למרות שהיא עיר יחסית גדולה, היא גם נסגרת לחלוטין בארבע וחצי, כמו כל עיירה מצויה בניו זילנד. נפייר מפורסמת בגלל היינות שלה, אז בבוקר קמתי, שכרתי אופניים ויצאתי לסיור יקבים. רכבתי על פני כרמים, ושדות פתוחים

והגעתי ליקב המסיון, ששוכן במבנה שהיה פעם מיסיון. שם עשיתי את הטעימה הראשונה שלי. לרוב היינות פה יש טעם לוואי כלשהו, שלגמרי לא ברור לי. אני מעדיף את היין של אבא! מהמיסיון יש נוף נחמד של הכרמים שלהם
כמו ישראלי טוב, הייתי צריך לטעום כמה ענבים - רק טעימה, כשהבעלים לא מסתכל!


אחר כך עברתי בעוד יקב פחות ייחודי וטעמתי עוד יין

כדי לגוון מכל היין, עצרתי במפעל השוקולד של נפייר. ראיתי סרטון על הכנת השוקולד וגם טעמתי. אהבתי יותר את זה שהיה במרלבורו! הם הכינו כמה דגמים מעוררי תיאבון של דברים משוקולד, שבטח עומדים בתצוגה כבר כמה שנים ויגרמו לך להקיא אם תטעם אותם.


מי שהשכירה לי את האופניים אמרה לי שהמקום מוכר שוקו מחלב מומס, וקיוויתי שזה יהיה השוקו שאני רגיל אליו מהעבודה באילן'ס - חלב מוקצף עם פרלינים. אבל לא, זה היה שוקולד מותך, וכמו כל מקום בניו זילנד - הם עושים את השוקו מאבקה. מבאסים :\ לפחות היה מוטו אחד ששווה לזכור:


את הדרך חזרה עשיתי על החוף, בשקיעה.



איפה השמש אתם שואלים? במערב, הים במזרח :X אבל אל חשש, עוד כמה ימים אני אהיה בצד השני של האי והשמש תשקע בים! בינתיים ראיתי פסל של השונית של נפייר:


קוראים לה פנייה. לפי האגדה המאורית, היא נמשכה לקריאות הסירנות, וכשהיא ניסתה לחזור היא הפכה לשונית. בת הים הקטנה, מישהו? היא מאוד מזכירה את הפסל של בתולת הים בדנמרק, וכמוה - גם היא נגנבה ב 2005 ונמצאה.

זה הכל להיום. מחר אני ממשיך או ל Taupu או ל Rotorua, לפי מה שיתחשק לי. למי שתוהה מה הכותרת של הפוסט - זה המחיר של האינטרנט בבית קפה שאני נמצא בו - המחיר הכי זול שראיתי מאז קווינסאטון!

אה, ובפעם הקודמת העלתי תמונות חדשות, אבל לא שמתי לינקים. אז:

וואנקה שוב והחוף המערבי
קווין שארלוט ונלסון
אייבל טזמן ונלסון
וולינגטון

I HEART WGTN

Welligton - בירת ניו זילנד. המקום שבו ביליתי את הימים האחרונים. והייתי יכול להשאר פה עוד :O

אחרי יום שיטוט בנלסון, יצאתי לדרך לכיוון פיקטון, שמשם אני אקח את המעבורת. כדי לגוון מהפעם הקודמת, נסעתי דרך ה Scenic route (צרה ומתפתלת מתמיד) ולא מהכביש הראשי אבל אבוי - כבר בתחילת הדרך ירד החושך ולא ראיתי שום נוף :X


הגעתי לפיקטון שעתיים לפני הצ'ק אין וסעדתי את ליבי בפיש אנד צ'יפס בפאב הראשון שראיתי. נסעתי לכביש העליה למעבורת והחנתי את סטיד בתור. הייתה לי עוד כמעט שעה לשרוף עד שתתחיל העליה למעבורת אז באמצע מגרש החניה, בתוך האוטו, הדלקתי גזיה והכנתי תה. הכי טעים :)

הגיע הזמן לעלות. פחדתי שסטיד יעשה לי פדיחות ויכבה לי על הרמפה ויתקע את כל התור, אבל בסוף אני זה שעשה פדיחות - לא ראיתי שהתור מתקדם, וכשהגיע תורי הייתי צריך ליישר ולקרב את המושב. נו טוב. השיט אמור לעבור במיצרים יפים, ואמורים לראות ממנו נוף מדהים, אבל באחת עשרה בלילה במילא לא הייתי רואה כלום. למרבה הפתעתי, הצלחתי לישון כל השיט, עד כדי כך שבסוף שוב עשיתי פדיחות והמנקים העירו אותי עם השואבי אבק שלהם :) רצתי מהר לאוטו, כי פחדתי שכולם כבר יורדים ואני תוקע אותם, אבל לא - כולם עדיין מחכים. סטיד שוב נסע כמו גדול בלי להכבות ומצאתי את עצמי בכבישי וולינגטון. הגעתי לאכסניה ואז בפעם הראשונה מאז שהגעתי לניו זילנד, הרגשתי כמו בתל אביב - בשתיים בבוקר, הייתי צריך לחפש חנייה במרחק רבע שעה הליכה מהאכסניה כדי לא לקבל דו"ח בבוקר...

וולינגטון היא עיר גדולה ושוקקת. בתי קפה, מסעדות, פאבים, מועדונים, גלריות, בתי קולנוע, תיאטרונים (תיאטראות?) - כל אחד ימצא פה משהו, והרוב גם פתוח אחרי שבע בערב! התחלתי את הסיור שלי ב Te Papa, המוזיאון הלאומי של ניו זילנד. הכניסה חינם, יש בו חמש קומות ובכל קומה מוצג אחר - ממאובנים, דרך ציפורים, דרך השפעת האדם על ניו זילנד (מאוד מזיקה!) דרך תרבות הילידים המאורים (Maurie) ועד אומנות מודרנית. בימים שביליתי פה הייתי לפחות שמונה שעות במוזיאון והייתי יכול להיות עוד!

אבל שיא הביקור בוולינגטון היה (למרבה החנוניות) - סיור שר הטבעות! ברגע האחרון הצטרפה אלי מישהי שהייתה איתי בחדר, וסה"כ היינו ארבעה. זה מעולה, כי בסיור שראיתי שיוצא היום היה אוטובוס שלם :) המדריך היה מאוד מקצועי, הסביר לנו איך צילמו הרבה סצנות, וסיפר הרבה אנקדוטות מהצילומים. למשל, כשבנו את Helm's Deep ו Minas Tirith, הסטים היו במחצבה הזאת (כנראה המחצבה הכי מצולמת בעולם):



שממקומת ממש על הכביש הראשי. בזמן הצילומים עוד לא היה את ההייפ סביב שר הטבעות, אז אנשים פשוט נסעו ליד הטירות כל יום והתעלמו מהן. רק אחר כך הם באו לצלם אותן, וגילו שהן כבר נהרסו. עוד אנקדוטות הן האורקים של הלמ'ס דיפ, שכל לילה בזמן הצילומים המסכות גומי שלהם נרטבו, ובימים ההפקה ניסתה לייבש אותן, בלי הצלחה, אז הניצבים היו צריכים לשים אותן שוב רטובות. איכס :S או שבשביל לצלם סצנה של שתי שניות שאנשים לא שמים בכלל לב אליה, מישהו צריך לחצוב מאה ארבעים מדרגות בסלע במשך שבוע, או לשקוע יום שלם במים קפואים בשביל שיראו את הידיים של גולום על גזע עץ. אח, המאמצים שמושקעים בסרטים האלה...

בכל מקרה, בשביל לראות את הסרט במקומות האלה, צריך המון דמיון. וכשאני אומר המון דמיון, אני מתכוון שאתה מסתכל על שיח, או עץ, ומכניס לידו דרך עפר שכבר הרסו אותה, או גשר ענק שהוא בעצם מינאטורה שהוצבה מול המצלמה, או מגדל שלם שהוכנס עם המחשב... כמה דוגמאות:

את העץ עם הענף הקטוע אפשר לראות כשגנדלף מגיע לאייזנגרד:




את השיחים והעצים ברקע אפשר לראות כשגנדלף וסרומן נכנסים לאייזנגרד:


העץ הבולט בתמונה היה אחד העצים בריבנדל, וגם העצים ברקע תואמים:



ואפרופו ריבנדל(שמרוב תיירים ששאלו איך מגיעים הוסיפו שילוט אליה)

- מסתבר שבשביל לבנות אותה, הקימו בשביל הצילומים "מחלקה ירוקה". המחלקה הזאת צילמה את כל שטח היער שפינו בשביל הצילומים, אספה את כל הצמחים לחממה, ושתלה אותם בחזרה במקום שהם היו, בזווית שהם היו ובמצב שהם היו. ממש השקעה!


וכמובן, כדי שנרגיש כמו אלפים אמיתיים, הצטלמנו ליד העץ שלגולס הצטלם לידו - כולל פאה בלונדינית ואוזניים.


אחרי כל ההרפתקאות האלה, אתמול לקחתי יום חופש, וראיתי בקולנוע את "איך לאלף את הדרגון שלך" (אפשר לוותר על התלת מימד), טיילתי לבניין הפרלמנט שנקרא "הכוורת".

ובערב ראיתי הצגה בשם A dead man's cellphone. הצגה חמודה על מישהי שעונה לפלאפון של מישהו שמת לידה בבית קפה ומתחילה להכנס לחיים של המשפחה והקולגות שלו. בהתחלה פחדתי שהם ידברו מהר ובמבטא ואני לא אבין כלום אבל נרגעתי - הם דיברו ברור לחלוטין. כמו בתיאטרון בארץ, רוב האנשים שבאו להצגה הזאת היו בגילאי 50+...

לאן עכשיו? לעומת האי הדרומי שידעתי בכל מקום לאן ללכת ומה לעשות, האי הצפוני נשאר תעלומה בשבילי. אני יודע על הטרק של ה Tongariro, ששווה לעשות, והערים טאופו ורוטורואה, אבל חוץ מזה - לא ידוע. עכשיו אני יוצא לכיוון Napier and Hawkes Bay, ומשם כבר נראה. נשארו לי רק שבועיים לפני שאני אצטרך להגיע לאוקלנד ולנסות למכור את האוטו, אז אני פחות יכול להרשות לעצמי להמרח... נראה מה יהיה :)