חיי שבט אותנטיים

שכחתי לציין שבלילה האחרון שלי עם הבנות היה לי חם ולראשונה בחיי - קניתי גומיה ועשיתי קוקו :O

(צילום אילוסטרציה - קוקו).

בכל מקרה, כשנסעתי ללונג נמתה הייתי במיניואן עם שני אוסטרלים ואמריקאית שמכירים משנת חילוף שהיא עשתה אצלם. התחלקתי איתם בחדר ובערב יצאנו. לא רציתי ישר לרוץ לטרק, ואולי גם רציתי ללכת איתם מחר לקיאקים, אבל לטרק של שלושה ימים באחת הסוכנויות כבר נרשמו חמישה אנשים - משהו שלא קורה כל יום ומוריד את המחיר משמעותית. נרשמתי גם והתרגשתי - מאז ניו זילנד לא היו לי שלושה ימים רצופים של הליכה אינטנסיבית - הגיע הזמן להפסיק להיות בטטה!

לפני שהלכתי לישון גיליתי ששכחתי לעשות כביסה, ואין לי בכלל בגדים להחליף בטרק. בבוקר התברברתי עד שמצאתי את השוק וקניתי שם שתי חולצות ושלושה תחתונים - הצלחתי להתמקח, אבל המוכר מאוד התעצבן מזה. כשהגעתי באיחור לסוכנות הטיולים גיליתי שבכל מקרה יצא טוק טוק לשוק - לא הייתי צריך להתברבר. אחרי שכולם היו מוכנים יצאנו לדרך ועצרנו על חנות בדרך לקנות מעילי גשם. המעילים עלו שמונה עשרה אלף כל אחד. קנינו ארבעה אז עשיתי את הדבר ההגיוני - ביקשתי להוריד לחמש עשרה אלף. המדריך שלנו משום מה נתן גב למוכרת, וכשהמדריך שלי לא נותן לי להתמקח - מה אני אמור לעשות?

כשהגענו התחלנו ללכת מהכפר שעל הכביש לכפר הבא שבין ההרים. למדריך שלנו קראו סיון, והתלהבתי שככה קוראים גם לאחותי :) היא אפילו נקראת על שם ילדה ויאטנמית יפה שהגיעה כפליטה לארץ (אני לא מבלבל את הסיפור, נכון?). היו לו גם עוזר מדריך בשם טום פאן. חוץ ממני היו בטרק עוד שתי אמריקאיות, שאחת מהן לימדה אנגלית שנה בויאטנם, זוג מאירלנד / איטליה, ובחור הולנדי בגילי. בהתחלה לא התלהבתי ממצבת הנוכחים. התבאסתי שאין ישראלים, שאני וההולנדי הכי צעירים ושכולם נראו יבשושיים. בסוף כולם נפתחו והיה סבבה :)

ארוחת צהריים אכלנו באמת כמו אנשי ג'ונגל - על הרצפה, בידיים, עם מפה מעלי בננה

באמצע היום הראשון ירד מבול, ושמחתי שדאגתי למעיל גשם - בהתחלה חשבתי בכלל לא לקנות. הצרה האמיתית לא הייתה הגשם אלא הבוץ. האדמה הייתה אדמת חומר והיא הפכה לבוץ איום ועמוק. הנעליים שלי היו יותר טובות מלכל אחד אחר בטיול (שלא נדבר על סיון שהלך בכפכפים) - אבל זה לא עוזר כשהסוליה מתמלאת בבוץ. אולי בגלל הגובה שלי, אולי בגלל המשקל של התיק, החלקתי כמו שלא החלקתי אף פעם - גם בטיפוס וגם בירידה. במקום לרוץ בהתחלה כמו שהייתי עושה בכל טיול רגיל החלקתי אחרון...


בסוף היום הגענו סחוטים ומטונפים לכפר. בניגוד לכפרים חמישה כוכבים שהיינו בהם בטרק בתאילנד, זה באמת היה כפר אותנטי - אף אחד לא הציע לך פוט מסאז', השירותים היו משותפים והמקלחת הייתה בנהר.

ביום השני קמנו וגילינו שהבגדים שלנו לא התייבשו ושהם מסריחים מעובש - איכס. התחלנו את ההליכה שהייתה קלה יחסית, על אדמה נוחה. התלוותה אלינו מקומית, שתפקידה בכוח היה לסחוב את ארוחת הצהריים. היא גם עשתה כמה ג'ובות מהצד בלאסוף פטריות, שנשלחות לסין בשביל לעשות מהן תרופה.

אחרי הארוחה, במתכונת דומה ליום הראשון, היא חזרה לכפר בקיצור דרך. לא עברו חמש דקות והיא חזרה בריצה - היא ראתה פיל פרא. מסתבר שהם מאוד מסוכנים אם נתקלים בהם, אז מיהרנו להתרחק משם. באמצע הדרך הגענו למפל, וסיון אמר שזה מסוכן לרדת אליו - אז הוא לקח את המצלמות שלנו וצילם בעצמו...

בערב הגענו לעוד כפר. הילדים באו להסתכל עלינו

ואחרי ארוחת ערב יצאנו לסיבוב בכפר. אחד המקומיים הזמין אותנו אליו הביתה, אפילו שהוא לא דיבר מילה באנגלית. קראנו למדריך ואז גילינו מה מקור ההזמנה - הוא עני מאוד ואין לו כסף. אשתו נתנה לנו צמידים וכביכול קנינו אותם. אני סירבתי לקנות, כי לדעתי זה היה סוג מתוחכם של קיבוץ נדבות, ואסרו עלינו לתת כסף כדי למנוע התנהגות כזאת. בסוף האמריקאיות קנו את הצמיד בשבילי.

ביום האחרון עברנו על פני שדות האורז של הכפר

והתחלנו את יום העלוקות. כל אחד גילה עליו לפחות עלוקה אחת במשך היום, וחלקנו גם ננשכנו. חוץ מזה הטיול כבר מיצה את עצמו, אז רוב הזמן כולנו כבר רצינו להגיע לסוף - וכשהוא הגיע כולנו היינו מאושרים. בערב יצאנו לאכול בשוק הלילה וכולם פינקו בבירה ואוכל איכותי. כשהגיע תורי לקנות משהו הלכתי להביא עוף בגריל אבל נגמר. במקום ללכת למוכר ליד, שכנעתי את המוכר לתת לי את הברווז שהיה מוכן במחיר של העוף. כשחזרתי לשולחן והכרזתי ששידרגתי לברווז כולם התרשמו כאילו קניתי משהו מטורף...

ביום שאחרי הטיול חזרתי ללאנג פרבנג. זה לא היה מיניבוס ולא אוטובוס וי איי פי אלא סתם אוטובוס רגיל, בלי מזגן. מסתבר שחלון פתוח עובד הרבה יותר טוב מכל המזגנים שהיו לי במזרח! העדפתי לקחת אוטובוס ישיר לואנג ויאנג, אבל חשבתי שהפלאפון שלי כנראה באכסניה שהייתי בה. הגעתי לאכסניה והבחור אמר לי שהוא נתן את הפלאפון לאלעד. אלעד, מצידו ענה לי למחרת להודעה ששלחתי לו בפייסבוק ואמר שהפלאפון לא אצלו. חמש דקות לפני שעזבתי את האכסניה הביאו לי את הפלאפון מהכספת - העדפתי שלא לשאול שאלות.

עכשיו אני בואנג ויאנג, עיירת סתלבט. אפשר לשכור פה אבובים ולצוף במורד הנהר בין פאבים על הגדות - ננסה את זה מחר. יש אנשים שנתקעים פה שבועיים ועובדים תמורת מחיה - נראה כמה זמן אני אשאר.

תמונות.

עם הבנות

כמו בתחילת החודש, הימים האחרונים מחולקים לשני פוסטים, בתקווה שאת החלק השני אני אסיים מחר או מחרתיים.

יום לפני שעזבנו ללאוס הצטרפה אלינו חברה של שיר, בשם לכת (ועכשיו כשאני חושב על זה - שיר לכת D: ). קנינו כרטיס מצ'אנג מיי ללונג פרובנג, נסיעה של שש שעות במיניואן עד הגבול ואז עוד שתיים עשרה שעות באוטובוס וי איי פי מהגבול. התחלנו את הנסיעה בבוקר - המיניואן היה חם ומגעיל. לפני שנסענו לגבול עצרנו בגסט האוס מפואר שבו הורידו את האנשים שהעדיפו לחכות עוד לילה לפני שיחצו את הגבול - הוא היה כל כך מפואר שלא רצינו לעזוב אותו (אפילו הייתה בריכה!), ולהשאר שם זה רק עוד מאה באט ללילה! נדחסנו חמשתנו עם התיקים לתא המטען של טנדר ונסענו עוד רבע שעה עד הגבול.

הגבול היה על נהר המקונג, ועברנו אותו בסירה.
כמובן שבשביל החוויה היינו צריכים לדשדש במים כשיצאנו מהסירה - מאוד מרענן. בזמן שנטפנו זיעה, מילינו את הטפסים לויזה, קיבלנו את הויזה (שילמתי פי אחד וחצי בגלל ששילמתי בבאטים במקום בדולרים) ולקחנו טוק טוק לתחנת האוטובוס. כשהגענו, באיחור, הנהג התעצבן על החברת טיולים שלנו - כנראה שהם עושים הרבה בעיות. האוטובוס שלנו היה כוכב - בשלוש שעות הראשונות עצרנו שלוש פעמים בגלל שדלפו מים וכיבו את המנוע. כל פעם עצרנו בצד, ניסו להלחים את הצינור עד שבפעם השלישית האוטובוס נשאר תקין עד סוף הנסיעה.

באיחור של שלוש שעות, הגענו סחוטים ללאנג פרובנג. לקחנו טוק טוק, שהוביל אותנו לאכסניה הלא נכונה, זאת שיש לו קומבינה איתה. צעקנו עליו עד שהוא לקח אותנו למקום הנכון. כשהגענו נמרחנו על המיטות ורוב היום לא עשינו כלום. בערב פגשתי את אלעד - פגשתי אותו בדיוק לילה אחד, באומרו בניו זילנד, לפני יותר מארבעה חודשים, אבל הוא זכר אותי! הסתובבנו ביחד בשאר הערב.

ביום השני בלאנג פרובנג הסתובבנו בין המקדשים ועשינו פוזות למצלמה.
כשעלינו על הגבעה המרכזית של העיר קניתי ציפור,
וכשהיינו למעלה שחררתי אותו - בחוסר תיאום, מסתבר, כי הבנות לא הספיקו לצלם אותה מתעופפת.

אחר הצהריים הבנות החליטו שממש נמאס להן מהעיר ושהן רוצות להמשיך הלאה. אני לא הרגשתי שמיציתי והייתי בדילמה - מצד אחד, רצתי מתאילנד כי רציתי ללכת איתן. מצד שני, אני רציתי לעשות טרקים, והן לא ממש. אולי אנחנו לא בדיוק באותו ראש, ואולי עדיף לחתוך עכשיו? התלבטתי ובסוף החלטתי להשאר ולהמשיך צפונה, כשהן ממשיכות דרומה. נשאר לנו רק לטייל מחר במפלים ואז ניפרד. בינתיים יצאנו לאכול ארוחת ערב בעיר, ולהתמקח עם טוק טוקים על המחיר של הטיול מחר. הבנות מתמקחות קשוחות, אבל בסופו של דבר יוצא שכל המיקוח הוא על שניים שלושה שקלים. גג עשרה. שווה את זה? לא בטוח, אבל מספיק כדי שאני ארגיש פראייר אם אני לא מתמקח. כשאני ניסיתי להתמקח במקום להגיד באסרטיביות "What? This is too much!" אני ממלמל את זה באדישות :X

בבוקר קמתי באיחור, וגיליתי שאיבדתי את הבגד ים. השארתי אותו להתייבש על עץ בסוף הטרק האחרון, וכנראה שהוא עדיין מחכה שם שאני אקח אותו. עד שירדתי למטה הבנות לא היו שם - חשבתי שהן מחכות לי ליד הטוק טוק. רצתי לנקודת המפגש שלנו ואז גיליתי שהן מורחות את הזמן, יש להן עוד לחזור לגסט האוס, לקחת דברים ורק אז הן יהיו מוכנות. ניסיתי למצוא בגד ים בשוק אבל אף אחד לא מכר. נסענו למפלים, ולא ראינו את כל התמונות היפות שכל חברות הטיולים הציעו - היה סתם מפל רגיל.

טיפסנו בשביל חלקלק למפלס העליון של המפל ומשם כבר היה נוף יותר נחמד - מאוד הזכיר לי את הנוף בקקדו.

כשישבנו לאכול ארוחת צהריים פתאום גיליתי עלוקה על הרגל שלי. ידעתי שאסור לתלוש אותם, כי אז הן משאירות סימן, אז פשוט השארתי אותה שם - לא הרגשתי אותה בכלל. לבנות, לעומת זאת, זה מאוד הפריע, והן לא הפסיקו להציק לי שאני אוריד אותה. בסוף היא ירדה לבד, ואנחנו ירדנו בשביל חזרה למטה.

כשחזרנו לעיר נפרדתי מהבנות, ועברתי לאכסניה של אלעד. תכננתי בשקיעה לחצות את המקונג ולראות את העיר מהכפר שבגדה השנייה - אבל במקום זה סתם נמרחתי מול הפייסבוק. בערב קניתי כרטיס צפונה, ל Laung Namtha, וכאמור - המיקוח שלי הסתכם במלמול קלוש של "This is too much"- לא הורדתי אותו בשקל. בבוקר נפרדתי מאלעד (לא באמת נפרדנו, כי הוא עדיין ישן) ולקחתי את המיניבוס צפונה - נסיעה שהייתה אמורה לקחת שבע שעות לקחה תשע וחצי, והייתה מטולטלת וזוועתית. נחרדתי שאני צריך לעבור אותה שוב בדרך חזרה. על מה שקרה לי שם - בפרק הבא.

תמונות

מספר הטלפון שלי בלאוס

856-207371570

היום הרשת נפלה או משהו, בתקווה מחר היא תעבוד.

על הרפתקאות ותלאות הנסיעה אני ארחיב בהמשך.

Chiang May

מבנגקוק תפסתי אוטובוס "VIP" לצ'אנג מיי. האוטובוס בא בחבילה ביחד עם טרק שהזמנתי. באמת הרגשתי כמו וי איי פי - המושבים החורקים מפלסטיק זול, המזגן שבקושי עבד, השירותים המלוכלכים, העצירות שאתה לא יודע כמה זמן יש לך ופתאום מגלה שהאוטובוס בורח. תענוג של נסיעה.

בצ'אנג מיי היו לי יומיים להסתובב לפני הטרק. ביום הראשון ראיתי את המקדש העיקרי בעיר, שם שכן פעם הבודהה מברקת, ובערב הלכתי לשוק לילה שם קניתי שרוואל ולהקה של ילדים חמודים רקדו וניגנו מוסיקה מסורתית כלשהי.

ביום השני נסעתי לפרברי העיר למקדש / מנזר Umong. בלונלי פלנט היה כתוב שבמקדש יש מנהרות שמלאות בקישוטים של עצים וחיות, לכבוד נזיר חכם שהיה נוהג לצאת ליער בשביל מדיטציה. בנו בשבילו את המנהרות כדי שישאר במנזר. את המנהרות מצאתי, אבל את הציורים לא.

בשביל להגיע למנזר לקחתי טוק טוק, שהסכים להשאר עד שאני אסיים להסתובב. גיליתי שלמנזר יש שביל שעובר ביער וראיתי שם מגוון חיות

התברברתי בשביל הזה שעתיים וכשהגעתי הטוק טוק כבר נסע, ונראה שגם כל האנשים האחרים. חזרתי ברגל את החמישה קילומטרים לאכסניה שלי - ספורט טוב :)

למחרת קמתי לטיול ופגשתי את קארין, שיר ולינור, שאיתן אני אבלה את השלושה ימים הבאים. חוץ מהן היה איתנו את יוהי היפני, שהרבה פעמים הזנחנו אותו מחוץ למאפיה הישראלית שלנו, וחבורה של אירופאים שנפרדנו מהם ביום השני אז אין הרבה מה להגיד עליהם. התחלנו את הטיול באטרקציה הכי מרגשת באזור - חוות סחלבים!

בחווה היה גם אוסף של מכוניות ישנות, ושלט אופייני

אחר כך נסענו לחוות נחשים. אחרי שיטוט בין הנחשים השונים הלכנו לראות את מופע הנחשים. המאלפים הוציאו אותם מהכלוב, והתחילו לשחק איתם - הנחשים הכישו, והמאלפים התחמקו מהם.

המאלפים גם נישקו את הנחשים

וגם נתנו לנו ללטף ולהחזיק אותם (כל פעם שרציתי להחזיק דילגו עלי...)

המון ישראלים מגיעים לשם, אז המאלפים גם דיברו איתנו עברית - לאחד שהיה פוביה מנחשים וישב בשורה העליונה הם קראו "פחדן הומו!" ורדפו אחריו עם הנחש (נחש גדול מכיש "נחש קטן"...).

משם המשכנו לשבט ארוכות הצוואר. רק חצי מהבנות מאריכות את הצוואר, ואם זה לא היה מכניס כסף מתיירים, כנראה שהמנהג היה נפסק מעצמו תוך כמה שנים. הן מאריכות את הצוואר על ידי טבעות שהן מתחילות לשים בגיל שש - כל שנה הן מוסיפות טבעת. הלחץ של הטבעת הורס את חוליות הצוואר שלהן, כך שאם הן יורידו את הטבעות - הן יחנקו.

אחר כך הגענו לקטע שחיכיתי לו - מסע רגלי! טיפנו על הר דרך הג'ונגל עד שהגענו לכפר שבו נבלה את הלילה. מסתבר שלא כולם ידעו למה הם נרשמים, והבנות האירופאיות התבכיינו על הטיפוס - הרגשתי כמו בטיול שנתי. בכל זאת, היה כיף איתם, וכשהגענו לכפר בלילה שיחקנו יניב וטאקי בחברותה לתוך הלילה (אחת עשרה בלילה). הכפר ממש הרגיש כמו מקום עתיק - כל הבתים מעץ, תרנגולות, חזירים וכלבים משוטטים חופשי, ילדים יחפים. הדבר היחיד שפגם באשליה הוא הלוחות הסולריים שהיו על הבתים ונתנו להם חשמל לטלוויזיה.

ביום השני האירופאים, שנרשמו לטרק של יומיים בלבד, נפרדו מאיתנו והלכו לעשות את מה שאנחנו נעשה ביום השלישי. ביום הזה ירדנו מהכפר דרך הג'ונגל ועברנו דרך סדרה של מפלים, שבהם התרחצנו.
בדרך ראינו חזרזירים

וצמח שאפשר לעשות ממנו בועות

הבנות היו חמישה חודשים בהודו, שיר וקארין טסו ביחד ולינור פגשה אותן בדרך. הן דיברו עליה המון בדרך ות'כלס עשו לי חשק - אבל לא בטיול הזה, אלא בפעם אחרת. בערב הגענו למחנה הפילים ושוב שיחקנו טאקי לתוך הלילה - יוהי התגלה ככוכב חברתי, וגם כשחקן טאקי מוכשר.

את היום השלישי התחלנו ברכיבה על פילים.
במקום לשלם הון תועפות על להאכיל אותם מאתיים קילו ירק ביום, המאלף שלהם לוקח אותם לאכול בג'ונגל, קושר אותם לעץ ובא לקחת אותם בבוקר. הפילים היו מדהימים וחמודים! הם ממש עושים חשק ללטף אותם, אבל העור על הראש שלהם קשה ולא נעים. האוזניים שלהם, לעומת זאת, רכות, ורודות ונעימות. באמצע הדרך קנינו בננות, וכל פעם הפיל שלח את החדק אחורה מעל הראש, שמנו לו בננה והוא תפס אותה ואכל אותה. הפילון הקטן גם רצה, ובשביל להגיע לבננות שלנו הוא ריחרח לי את הרגל - מדגדג ונעים :)

אחרי הפילים עשינו ראפטינג. גם כאן היו המון ישראלים והמדריך עודד אותנו ב"יאללה בלאגן! חזק! אחת שתיים!". המים לא היו מאוד סוערים, וגם די רדודים, אבל היה מושלם - קצת יותר סוער מרפטינג בארץ, אבל לא מספיק בשביל לחשוב שאתה הולך למות כל רגע...

אחרי הרפטינג אכלנו צהריים והיינו צריכים לחכות שעה לקבוצה שעושה יומיים ויצאה אתמול, שחזרה איתנו באותו הרכב. שעה הפכה לשעתיים, שעתיים הפכו לשעתיים וחצי וסוף סוף הם הגיעו. חזרנו לצ'אנג מיי צפופים ועייפים. אחרי מקלחת יצאתי עם הבנות לארוחת ערב, ואחר כך רצינו ללכת למועדון. חצי שעה הסתובבנו ולא מצאנו כלום, ובסוף נעזרנו בישראלי מקומי שביקש מהטוק טוק בתאילנדית לקחת אותנו לאזור מועדונים ספציפי. המקום היה על הפנים, והמשכנו להסתובב, עד שפתאום מצאנו את עצמנו בחזרה בגסט האוס. נכנענו ולקחנו טוק טוק למועדון ששמענו עליו - שהיה סגור. בסוף מצאנו בר, שאפילו הייתה בו הופעה חיה מוצלחת מאוד :) חזרנו לאכסניה ודיברנו עם שני ישראלים, אור ואור, שהבנות פגשו לפני כמה ימים, והלכנו לישון.

אני עדיין לא יודע לאן אני ממשיך מפה. אולי עוד כמה ימים בצ'אנג מיי, אולי דרומה ואולי צפונה. לינור כבר הייתה בתאילנד, והיא אומרת שחוץ ממה שראינו בצ'אנג מיי והאיים בדרום אין עוד מה לראות בתאילנד - הבנות ממשיכות ללאוס ואולי גם אני.

תמונות

עדכון של הרגע האחרון - אני ממשיך עם הבנות ללאוס :O

סיפורים מבנגקוק

את השבוע הראשון שלי במזרח העברתי בבנגקוק, בעיקר במנוחה. אז בלי שום סדר מסוים - מגוון סיפורים שקרו לי או מחשבות שעברו לי בראש:

טוק טוק, חליפות, טוק טוק, מונית, טוק טוק, סקס, טוק טוק, טוק טוק, תכשיטים, טוק טוק, פוסטרים, ארטיקים, מים מינרלים, טוק טוק, מזכרות, מסאג', טוק טוק - אי אפשר ללכת חמישה מטרים בעיר בלי שמישהו ינסה לדחוף לך משהו. וגם אם אתה תמיד אומר לא, תמיד תהיה מישהי שתבוא אליך בפארק, תדחוף לך גרעיני תירס ליד ותראה לך איך מאכילים את הציפורים. או מישהי שתכנס איתך למקדש ותדליק איתך קטורת. כמובן שאחר כך המישהי הזאת גם תרצה על זה כסף, ואחרי שכבר השתמשת במה שהן נתנו - תתחיל להתווכח? יש גם דרכים אחרות - ילדה קטנה וחמודה מנסה למכור לי פרח כשאני בסך הכל יושב לאכול. אני אומר לה לא, אבל היא לא הולכת לשום מקום - היא רואה שהצלחת שלי חצי מלאה. אחרי חמש דקות שהיא לא מוותרת, אני מסכים לקנות פרח תמורת תמונה שלה, כי היא כל כך חמודה, אבל מגלה שהמצלמה שלי לא עלי. בסוף סתם קניתי פרח...

כולם מדברים על כמה מדהימים השווקים במזרח, ואיך הכל גדוש ומעניין וצבעוני. מהכמה שווקים שיצא לי לראות, זה בסך הכל נראה כמו שוק הכרמל בקנה מידה גדול. גם לא מצאתי פה שום דוכנים של חרקים למיניהם, מה שגורם לי לתהות האם התאילנדים לא אוכלים חרקים, או שפשוט לא חיפשתי במקומות הנכונים.

מה שכן, האוכל שמוכרים פה, לא בהכרח בשווקים אלא סתם בעגלות, ממש זול וממש טעים. אחרי ארבעה חודשים שבישלתי לעצמי בניו זילנד ואוסטרליה, אני סוף סוף יכול להתפנק ולתת לאחרים לעבוד במקומי. אני אוכל פה כל כך הרבה שאני ממש משמין מנחת... הבעיה היחידה היא שאין פה ממש חלוקה לארוחת בוקר, צהריים וערב, אז אם אני לא רוצה לקנות ארוחת בוקר בבית קפה או מסעדה, אני צריך לאכול נודלס לארוחת בוקר...

עוד משהו על שווקים - בהסתובבות אקראית מצאתי דוכן שמוכר את הדברים המגניבים בטירוף האלה

הייתי חייב לקנות אחד אבל המחיר - 220 באט, נראה לי כמו המון. הצלחתי להתמקח ולהוריד את זה למאה חמישים באט. אחרי הרבה התלבטות, כי כולם כל כך מגניבים, בחרתי אחד. לא צעדתי חמישה צעדים ונזכרתי - מאה חמישים באט זה חמישה עשר שקלים. שילמתי עשירית ממה שהייתי משלם על דבר כזה בארץ! אני צריך ללכת לקנות עוד עשרה כאלה לכל החברים! ובאמת הייתי עושה את זה, אם הייתי בסוף הטיול, ולא היו צפויים לי עוד שלושה וחצי חודשים להסתובב איתם...

מקדשים - הסתובבתי בכמה מקדשים, ולכל אחד יש בודהה אחר. שוכב וענקי:

עומד וענקי:

או עשוי ברקת (וזוכה שהמלך יחליף את בגדיו שלוש פעמים בשנה):

לכל המקדשים יש שומרים, שכמובן שאת כולם (או לפחות רובם), אני מכיר ממשחקים למיניהם. הנגה, חצי אדם חצי נחש:

החצי ציפורים חצי אנשים, שעליהם ג'יימס קמרון ביסס את Toruk Maktor מהסרט אווטר (או ככה לפחות טוען המדריך שלנו):

האנשים (הוא לא באמת שומר על מקדש, אלא על ארמון המלך):

והשדים:

למה שדים שומרים על מקדשים? הם לא אמורים להיות מרושעים? כשהמדריך של הסיור קורא להם Demons אז בכלל זה נשמע מוזר. אבל אל חשש - השדים האלה מחונכים, ולכן הם טובים. אפשר לראות את זה לפי הטבעת על היד שלהם.

בגלל הלחות הנוראית פה, וזיהום האוויר, כל המקדשים צריכים שיתחזקו אותם כל כמה שנים. כנראה שלא לכולם יש תקציב, אבל בארמון המלך, שם נמצא המקדש המרשים ביותר, כל כמה שנים צובעים מחדש את מאה שבעים ושמונה ציורי הקיר (מי מצייר בצבעי מים בלחות הזאת?!) שמתארים את אחד הסיפורים במיתולוגיה ההודית. חוץ מזה, צריך לעבור על מיליוני עלי הזהב שמכסים את כל הציורים, העמודים והמבנים ולהחליף אותם...

מזג האוויר - חם, לח ומגעיל. בשילוב עם זיהום האוויר של בנגקוק, נהיה ממש מגעיל לנשום ברחובות. מה שכן, הזהירו אותי שעם שיער ארוך זה נהיה הרבה יותר גרוע. כן, אבל לא הרבה יותר - אולי שנה הבאה אני באמת אתחיל להרגיש את זה.

זהו לעכשיו. אני עכשיו בצ'אנג מיי, בצפון המדינה, וביום שלישי אני יוצא לטרק של שלושה ימים. בניגוד לטרקים שאני רגיל אליהם, פה יש לי רק שלוש שעות הליכה ביום - מעט מדי לטעמי. מצד שני, אולי במזג אוויר הזה עדיף ככה :S

תמונות

ממרכז אוסטרליה האדום עד סוף אוסטרליה

אפילו כשאני פה אני לא יכול להתנתק לגמרי מהארץ - כשלקחתי את האוטובוס מדארווין לנמל התעופה ישבתי ליד זוג אנגלים ודיברתי איתם על האפשרות שנשכור רכב ביחד באליס ספרינגס. הצגתי את עצמי כישראלי, וכמה דקות אחר כך, אחרי שהשיחה דעכה, דיווחו ברדיו על המשט... והנהג הגביר... התכווצתי בכסא וניסיתי להיות בלתי נראה...

כשהייתי בניו זילנד, היו לי מעיל פליז, כפפות, כובע צמר, צעיף ומחמם אוזניים. כשטסתי משם שלחתי אותם לארץ - אני הולך לאוסטרליה שטופת השמש ולמזרח הרחוק החם והמגעיל, למה שאני אצטרך אותם? לכן כשהגעתי לאליס ספרינגס נחרדתי לגלות שהטמפרטורה בלילה מגיעה למעלה אחת. ואני אמור לישון בשטח :X

זה לא הדבר היחיד שהשתבש. מה שבאתי לראות באליס ספרינגס היה המרכז האדום - המונוליטים הגדולים והמפורסמים, Uluru, Kata Tjuta וה King's Canyon . היו לי ארבעה לילות באליס ספרינג, מתוכם בשלושה תכננתי להיות מחוץ לעיר בטיול. בעקבות ההצלחה של קקדו, קיוויתי לגייס במהירות כמה אנשים, לשכור רכב ולצאת. הבעיה הייתה שנחתתי בחמש, ועד שהגעתי לאכסניה כבר היה שש. תוכנית הגיבוי שלי הייתה לקחת סיור מודרך, והמשרד שלהם נסגר בשבע. נשארה לי שעה למצוא שותפים, אחרי שהאנגלים לא ממש שיתפו פעולה. יום קודם לכן בדקתי את האינטרנט, ללא הצלחה. לוח המודעות היה ריק ממודעות רלוונטיות, ולא היה לי זמן ללכת לחפש באכסניות אחרות, אז פשוט שאלתי את כל האנשים שהיו באותו זמן באכסניה. כולם או הזמינו כבר טיול או חזרו ממנו... בלית ברירה הזמנתי מקום בטיול מאורגן. לא ידעתי אז כמה כיף זה יהיה בסוף :)

בשש בבוקר למחרת עליתי על האוטובוס. התחלנו נסיעה של חמש מאות קילומטר, שבמהלכה גיליתי שהמדבר הרבה יותר ירוק ממה שחשבתי. עצים ושיחים בכל מקום. כנראה שעוד חודש חודשיים הרוב יתייבש ואז הוא יחזור לשיממון שלו. התחלנו במשחק היכרות, וכולם, כולל האוטובוס שקוראים לה Joelene (כמו השיר) הציגו את עצמם וכתבו את השם שלהם על החלון - זה מקל על הזכרון!
בין לבין, ראינו גמלי פרא משוטטים:

מסתבר שזה יחסית עדר מאסיבי. הגמלים לא ילידים באוסטרליה, והם הובאו מהאיים הקנריים ומאפגניסטן בשביל להעביר אספקות, ולמתוח קו טלגרף בין אדלייד לדארווין דרך המדבר. ביחד עם הגמלים הובאו הרוכבים האפגנים שלהם, וכשהגמלים לבסוף הוחלפו על ידי המשאיות נאמר להם להרוג אותם. לאפגנים יש כבוד לגמלים שלהם, ובמקום להרוג אותם הם שיחררו אותם - לרוע מזלה של הסביבה הטבעית. גמל אוכל כמויות עצומות, ולא בררן בצמחים שהוא אוכל בניגוד לחיות הילידות. בנוסף, גמל אחד יכול לשתות מאה ליטר מים בשש דקות, וכשעדר גמלים מגיע לבור מים, לא נשאר שום דבר לחיות הילידות.

בצהריים הגענו לקטה ג'וטה. כמו אולורו, גם קטה ג'וטו הוא מונולית - סלע אחד ענק, לא שכבות שמרכיבות הר. הסלע הזה פחות חזק מאולורו, אז הוא התפרק, ולכן הוא נראה כמו הרבה גושים ולא כמו גוש אחד.

יצאנו שם לסיבוב ושרה הסבירה לנו על האבורג'ינים ועל הטבע. כל האמונה האבורג'ינית מורכבת מ"החלום", למרות שהתרגום המדיוק הוא לא חלום, כי מבחינתם זה אמיתי. החלום מרכיב את הכל - ההיסטוריה, בריאת העולם, המנהגים, החוקים, וכל מה שצריך אבורג'יני כדי לגדול ולשרוד. הידע הזה מתחלק לשלוש רמות - ידע ילדים, ידע גברים וידע נשים. ידע הילדים הוא כל מה שלומדים עד גיל אחת עשרה - סיפורים, דברים בסיסיים על צמחים וחיות ועוד. ידע גברים הוא בעיקר ציד והכנת כלים וידע נשים הוא בעיקר ליקוט צמחים. ידע הילדים הוא הידע היחיד שהאבורג'ינים מגלים לאנשים לבנים. יש אתרים שמקודשים לנשים ואתרים שמקודשים לנשים - כל קטה ג'ודה הוא אתר מקודש לגברים, ולכן נשים אבורג'יניות לא נכנסות אליו.

הסלעים היו מרשימים ויפים, ופתחו חלון לסוגים שונים של נופים.

כולל הפרצוף הזה, שרק למחרת למדנו מה המשמעות שלו.

אחר כך נסענו לראות את השקיעה המפורסמת מול אולורו - מהזווית המפורסמת שכולם מכירים. עם טוויסט.

היה מדהים לראות איך הסלע הופך מחום אדום

לכתום

לחום סגול


ונראה כאילו כל שנייה הגוון משתנה.

אחרי השקיעה נסענו למחנה. ישבנו סביב המדורה עם בירות ושיחקנו את משחק הקופסא - שמים קופסא, וכל אחד צריך להרים אותה עם הפה כשהחלק היחיד שמותר לו לגוע ברצפה הוא כפות הרגליים. מי שהצליח להרים קורע חתיכה מהקופסא, אז כל פעם צריך להתכופף יותר. כשהלכנו לישון האש גוועה והיה קר - אמנם ישנתי בתוך Swag, מין ציפה אטומה לקור, אז הגוף שלי היה חם - אבל הראש שלי קפא והתעוררתי כמה פעמים כדי להתכסות. בלילה חלמתי שאני צב נינג'ה ובבוקר זה מאוד הצחיק אותי.

כשהתעוררנו, עדיין היה חושך, ועדיין היינו קפואים. נסענו לראות את הזריחה מאחורי אולורו. עוד תמונה מפורסמת - הצללית של אולורו -

אחר כך נסענו לסלע עצמו. שם שרה הסבירה לנו עוד על האמונה האבורג'ינית. אולורו הוא מקום עם חשיבות מאוד עמוקה לאבורג'ינים וכמו בכל מקום אחר שהיו ילידים עם אמונות - בא האדם הלבן ורמס את האמונה שלהם. החל מצילומים של מקומות קדושים לנשים שהופיעו בכל מקום לאליס ספרינגס, שגברים אבורג'ינים נחשפו להם, ועד שיא החוצפה - הטיפוס על אולורו. הטיפוס הוא משהו שהאבורג'ינים עושים רק בזמן טקסים, במיוחד טקס המעבר מילדים לגברים. בעקבות אינטרס כלכלי של מפעיל תחנת בקר לפני שמונים שנה, הותקנה על הסלע שרשרת והיום אלפי אנשים מטפסים על הסלע, למורת רוחם של האבורג'ינים. אין שירותים למעלה, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם מה המצב בפסגה. שרה השוותה את זה לאבורג'יני שיגיע לותיקן ויעשה מאחד המזבחים שירותים - שם ישימו אותו בכלא, ופה אלפי אנשים עושים את זה כל יום לקודש הקודשים של האבורג'ינים בלי שום השלכות. האתר הוא עכשיו פארק לאומי, בבעלות אבורג'ינית, שמוחכר לממשלת אוסטרליה לתשעים ותשע שנים. הועד המנהל של הפארק מורכב מאבורג'ינים ולבנים. חוץ מהפגיעה באמונה האבורג'ינית, הטיפוס גם מסוכן ועד היום גבה חיים של עשרות אנשים. אם הוא כל כך מסוכן וכל כך לא מכובד, למה לא אוסרים אותו? ההחלטה חייבת להתקבל פה אחד וכל שנה ההצעה עולה וכל שנה היא נופלת, על חודו של קול אחד - שר התיירות של הטריטוריה הצפונית. הוא פוחד שאם יאסרו את הטיפוס אז יגיעו פחות אנשים לפארק. החדשות הטובות הן שבשנתיים האחרונות הטיפוס נאסר לחודשי הקיץ, בגלל האקלים החם - אבל מספר שיא של תיירים הגיע למרות זאת. נקווה ששר התיירות יבין את המשמעות.

שרה הסבירה לנו את המשמעות של הפרצוף בקטה ג'וטה - האגדה מספרת ששבט המאלה עסק בטקס באולורו. שני חברים של השבט מקטה ג'וטה הפריע להם באמצע הטקס והזמין אותם לטקס שלהם. אסור להפסיק באמצע טקס שהתחיל והמאלה סירבו. בני השבט השני נעלבו, חזרו הביתה וסיפרו מה שקרה. השאמאן של השבט השני אסף את כל הטינה והכעס של השבט במדורה והפך אותו לכלב ענק. הוא שלח את הכלב להרוג את כל בני השבט השני בשנתם. הכלב הצליח להרוג אשה אחת, אבל העיר את כל הנשים האחרות שברחו לגברים. הגברים נלחמו בכלב ואחרי שהוא נפצע ארבעת הלוחמים החזקים ביותר של השבט יצאו לרדוף אחריו. הם הפכו לארבעת העמודים האלה:

שאם בודקים במצפן, מגלים שהם והשאמאן מסתכלים בדיוק אחד על השני. מה המשך הסיפור? זה כבר לא ידע לילדים. מה מוסר ההשכל? לא ברור. לחלק מהסיפורים האבורג'ינים כנראה אין מוסר השכל...

אחרי שסיימנו את הסיור המודרך, שרה עשתה לנו את כל ההסבר על למה לא לטפס על אולורו. כבר הכרתי את ההסבר הזה מהלונלי פלנט וחשבתי על זה בעבר - הטיפוס נראה מאוד חווייתי וכיפי. בסוף החלטתי לכבד את האבורג'ינים ולא לטפס. לרוע המזל, היו ארבעה שלא חשבו, וטיפסו בכל מקרה. אחד מהם, יומיים אחר כך כשיצאנו לפאב והוא היה שיכור, אמר
"אני לא מאמין באמונות תפלות, אז לא אכפת לי. גם על מזבח בכנסייה הייתי מטפס". כנראה שנשגב מבינתו שזה לא קשור לאמונות שלך, אלא לכבוד שאתה נותן לאמונות של אחרים...

אחר הצהריים נסענו עוד שלוש מאות קילומטר, כמעט עד King's Canyon. הבערנו מדורה, ובישלנו עליה את ארוחת הערב.

בבוקר נסענו לקינג'ס קניון. התחלנו את המסלול בטיפוס שנודע כ"טיפוס התקף הלב" - כבר נתקלתי בקשים ממנו. בין נוף לנוף,
הגענו ל"גן עדן" - בור מים שתמיד מלא, והצמחייה בו תמיד ירוקה.

שאלתי את שרה מה הסיפור האבורג'יני של בריאת הקניון, אחרי ששמענו את הסיפורים על אולורו וקטה ג'וטה. מסתבר שזה לא ידע לילדים, אז אף לבן לא יודע... אחרי המסלול חזרנו לאליס ספרינגס, לא לפני שעצרנו לרכיבה על גמל

בערב יצאנו כולנו לפאב, ואכלנו שם מיקס אוסטרלי - קציצת קרוקודיל, סטייק באפלו, סטייק קנגורו, שישליק גמל ונקניקיית אימו (Emu, לא Emo!).

רציתי לטעום כל אחד מהם, אז שמחתי שמצאתי את הכל במנה אחת. הקרוקודיל היה קציצה, אז קשה להגיד מה הטעם הטבעי שלו, למרות שהוא היה טעים. הגמל היה קצת יבש, האימו נחמד, הבאפלו כמו פרה והקנגרו מצויין.

למחרת עליתי על הטיסה חזרה לסידני - ליום האחרון שלי באוסטרליה. הגעתי מאוחר, אז לא יצא לי לצאת לסיבוב כמו שרציתי. המחשבים של המלון קרסו, אז לא היה לי מפתח לחדר - במקום זה הייתי צריך להתרוצץ כל פעם לקבלה שיפתחו לי... ברגע שאני אסיים את הפוסט אני אארוז את כל הדברים שלי, אגיד שלום לסידני, אסע לשדה התעופה ואגיד שלום לאוסטרליה - סוף המסע שלי בדרום האוקיינוס השקט, תחילת החלק השני, בדרום מזרח אסיה...

תמונות