עם הבנות

כמו בתחילת החודש, הימים האחרונים מחולקים לשני פוסטים, בתקווה שאת החלק השני אני אסיים מחר או מחרתיים.

יום לפני שעזבנו ללאוס הצטרפה אלינו חברה של שיר, בשם לכת (ועכשיו כשאני חושב על זה - שיר לכת D: ). קנינו כרטיס מצ'אנג מיי ללונג פרובנג, נסיעה של שש שעות במיניואן עד הגבול ואז עוד שתיים עשרה שעות באוטובוס וי איי פי מהגבול. התחלנו את הנסיעה בבוקר - המיניואן היה חם ומגעיל. לפני שנסענו לגבול עצרנו בגסט האוס מפואר שבו הורידו את האנשים שהעדיפו לחכות עוד לילה לפני שיחצו את הגבול - הוא היה כל כך מפואר שלא רצינו לעזוב אותו (אפילו הייתה בריכה!), ולהשאר שם זה רק עוד מאה באט ללילה! נדחסנו חמשתנו עם התיקים לתא המטען של טנדר ונסענו עוד רבע שעה עד הגבול.

הגבול היה על נהר המקונג, ועברנו אותו בסירה.
כמובן שבשביל החוויה היינו צריכים לדשדש במים כשיצאנו מהסירה - מאוד מרענן. בזמן שנטפנו זיעה, מילינו את הטפסים לויזה, קיבלנו את הויזה (שילמתי פי אחד וחצי בגלל ששילמתי בבאטים במקום בדולרים) ולקחנו טוק טוק לתחנת האוטובוס. כשהגענו, באיחור, הנהג התעצבן על החברת טיולים שלנו - כנראה שהם עושים הרבה בעיות. האוטובוס שלנו היה כוכב - בשלוש שעות הראשונות עצרנו שלוש פעמים בגלל שדלפו מים וכיבו את המנוע. כל פעם עצרנו בצד, ניסו להלחים את הצינור עד שבפעם השלישית האוטובוס נשאר תקין עד סוף הנסיעה.

באיחור של שלוש שעות, הגענו סחוטים ללאנג פרובנג. לקחנו טוק טוק, שהוביל אותנו לאכסניה הלא נכונה, זאת שיש לו קומבינה איתה. צעקנו עליו עד שהוא לקח אותנו למקום הנכון. כשהגענו נמרחנו על המיטות ורוב היום לא עשינו כלום. בערב פגשתי את אלעד - פגשתי אותו בדיוק לילה אחד, באומרו בניו זילנד, לפני יותר מארבעה חודשים, אבל הוא זכר אותי! הסתובבנו ביחד בשאר הערב.

ביום השני בלאנג פרובנג הסתובבנו בין המקדשים ועשינו פוזות למצלמה.
כשעלינו על הגבעה המרכזית של העיר קניתי ציפור,
וכשהיינו למעלה שחררתי אותו - בחוסר תיאום, מסתבר, כי הבנות לא הספיקו לצלם אותה מתעופפת.

אחר הצהריים הבנות החליטו שממש נמאס להן מהעיר ושהן רוצות להמשיך הלאה. אני לא הרגשתי שמיציתי והייתי בדילמה - מצד אחד, רצתי מתאילנד כי רציתי ללכת איתן. מצד שני, אני רציתי לעשות טרקים, והן לא ממש. אולי אנחנו לא בדיוק באותו ראש, ואולי עדיף לחתוך עכשיו? התלבטתי ובסוף החלטתי להשאר ולהמשיך צפונה, כשהן ממשיכות דרומה. נשאר לנו רק לטייל מחר במפלים ואז ניפרד. בינתיים יצאנו לאכול ארוחת ערב בעיר, ולהתמקח עם טוק טוקים על המחיר של הטיול מחר. הבנות מתמקחות קשוחות, אבל בסופו של דבר יוצא שכל המיקוח הוא על שניים שלושה שקלים. גג עשרה. שווה את זה? לא בטוח, אבל מספיק כדי שאני ארגיש פראייר אם אני לא מתמקח. כשאני ניסיתי להתמקח במקום להגיד באסרטיביות "What? This is too much!" אני ממלמל את זה באדישות :X

בבוקר קמתי באיחור, וגיליתי שאיבדתי את הבגד ים. השארתי אותו להתייבש על עץ בסוף הטרק האחרון, וכנראה שהוא עדיין מחכה שם שאני אקח אותו. עד שירדתי למטה הבנות לא היו שם - חשבתי שהן מחכות לי ליד הטוק טוק. רצתי לנקודת המפגש שלנו ואז גיליתי שהן מורחות את הזמן, יש להן עוד לחזור לגסט האוס, לקחת דברים ורק אז הן יהיו מוכנות. ניסיתי למצוא בגד ים בשוק אבל אף אחד לא מכר. נסענו למפלים, ולא ראינו את כל התמונות היפות שכל חברות הטיולים הציעו - היה סתם מפל רגיל.

טיפסנו בשביל חלקלק למפלס העליון של המפל ומשם כבר היה נוף יותר נחמד - מאוד הזכיר לי את הנוף בקקדו.

כשישבנו לאכול ארוחת צהריים פתאום גיליתי עלוקה על הרגל שלי. ידעתי שאסור לתלוש אותם, כי אז הן משאירות סימן, אז פשוט השארתי אותה שם - לא הרגשתי אותה בכלל. לבנות, לעומת זאת, זה מאוד הפריע, והן לא הפסיקו להציק לי שאני אוריד אותה. בסוף היא ירדה לבד, ואנחנו ירדנו בשביל חזרה למטה.

כשחזרנו לעיר נפרדתי מהבנות, ועברתי לאכסניה של אלעד. תכננתי בשקיעה לחצות את המקונג ולראות את העיר מהכפר שבגדה השנייה - אבל במקום זה סתם נמרחתי מול הפייסבוק. בערב קניתי כרטיס צפונה, ל Laung Namtha, וכאמור - המיקוח שלי הסתכם במלמול קלוש של "This is too much"- לא הורדתי אותו בשקל. בבוקר נפרדתי מאלעד (לא באמת נפרדנו, כי הוא עדיין ישן) ולקחתי את המיניבוס צפונה - נסיעה שהייתה אמורה לקחת שבע שעות לקחה תשע וחצי, והייתה מטולטלת וזוועתית. נחרדתי שאני צריך לעבור אותה שוב בדרך חזרה. על מה שקרה לי שם - בפרק הבא.

תמונות