חג שמח :)

עלילות יהונתן בחוץ לארץ רוצה לאחל לקהל קוראיו חג שמח :)

קווין שארלוט היה מדהים. מפרצים יפים של ים כחול וצמחייה כחולה, חופים שקר מדי לרחוץ בהם והליכה ארוכה מדי בגלל תכנון לא נכון (שלושים קילומטר ביום הראשון, עשרים ושלושה ביום השני :X ). יצאתי בבוקר עם מונית מים, ובדרך זכינו לראות אטרקציה מפתיעה - דולפינים! הורידו אותנו באנדרטה לקפטן קוק והתחלתי ללכת. בלילה ישנתי אצל אשה בשם נואלין, בת 79 שמארחת מטיילים על הטרק בבית שלה ובחורף יוצאת לטייל בעולם. כשהגעתי אליה, תשוש אחרי יום של הליכה, היא כיבדה אותי ב scones מרוחים בשכבה עבה של חמאה ותה. פגשתי שם את מילי ונמרוד. מסתבר שמילי לקחה את מונית המים ישר לנואלין, ונמרוד התחיל איתי בהתחלה, פשוט רץ את הדרך בשעתיים פחות ממני כי מילי חיכתה לו... בבוקר הם יצאו לפני, אבל ידעתי שמילי הולכת לאט ואני אשיג אותם. שכיצאתי נואלין נתנה לי נשיקה וחיבוק ונפרדה ממני כמו בן משפחה... אכן השגתי את מילי ונמרוד, אבל יכולתי ללכת איתם רק חצי שעה - הייתי צריך למהר למונית המים שלי. שעתיים מהנות של הליכה מהירה והטרק הגיע לסופו.

בערב פטפטתי עם סרין, סקוטית בת 17 - גיל מאוד מפתיע למישהי שמטיילת לבדה בניו זילנד! - והולנדית בשם ג'ולי. רצינו ללכת לפאב, אבל הסלקטור ראה שסרין קטינה (היא מגדירה את עצמה בתור השקרנית הגרועה בעולם). בסוף אני וג'ולי נשארנו בפאב ורדדנו למוסיקה של הלהקה שהופיעה שם.

בבוקר קמתי למחזה מזעזע - יורד גשם. וכל הבגדים שלי על החבל אחרי כביסה. אחרי נסיונות נואשים לייבש אותם ויתרתי והחלטתי שאני כבר אחכה עד נלסון... בדרך החוצה ראיתי שכל הסלון מלא אנשים שמחכים לאוטובוס לנלסון. בשביל לתפוס פה אוטובוס חייבים להזמין אותו מראש, לשלם מראש והוא אוסף אותך מהאכסניה. חבל שאף אחד מהם לא התעניין אם למישהו יש אוטו ריק, כמוני. בסוף כן הצלחתי לקחת את קלייר ווויל, שני בלגים שאמנם הזמינו אוטובוס אבל הם משלמים על כל הקו שסובב את האי הדרומי, ולא לפי קטעים, אז לא היה אכפת להם לוותר עליו. עצרנו במפעל שוקולד בוטיק, שהכל בו מוכן ביד והמחירים בהתאם - לפחות קיבלנו טעימה חינם! עצרנו גם בטעימות יין וטעמנו מהיין המעולה של מרלבורו. הם קנו לנו בקבוק לערב וישבנו לשתות קפה ועוגה. טוב שישבנו - בדרך מחוץ לאזור היין היה מחסום משטרתי עם בדיקות אלכוהול. יצאתי תקין, אבל אני משער שיש הרבה אנשים שטועמים יותר מדי יין ואחר כך עולים על ההגה. לא נעים.

הגענו לנסלון, העברתי את סטיד נקיון לכבוד הפסח ועכשיו הוא ישאר מסודר לפחות לשבוע. בערב ישבנו בג'קוזי \ סאונה עם היין ששתינו ואחר כך כתבתי את הפוסט שנמחק... אתמול יצאתי לסיבוב בעיר, קצת קניות, קצת פיזיותרפיה לקרסול והגעתי לשיא היום - סדר פסח! הסדר של חב"ד, אז כמובן שהיה רב שקצת חפר (הייתי רגיל לזה מהסדר שסגרתי בצבא לפני שלוש שנים). היו המון ישראלים - בין ארבעים לחמישים, ופגשתי המון אנשים שפגשתי בנקודות שונות בטיול. הרב אמר "צריך למלא את כוס היין עד הסוף", אז כמובן שצייתנו. היה יין מעולה של נלסון, ודי מהר כולם היו שתויים - אין ספק שזה היה הסדר הכי מצחיק שהייתי בו אי פעם :)

היום בבוקר יצאתי שוב לסיבוב בעיר וראיתי את הטבעת המקורית ששימשה לסרטי שר הטבעות. בחרו את הטבעת מתוך חמש עשרה דוגמאות שהוצעו, והוכנו ארבעים עותקים שלה - בגדלים שונים כדי שהוביטים, בני אדם ושחקנים שונים יוכלו לענוד אותם והיא תתאים לכולם בצורה מושלמת.

זהו. עכשיו אני יוצא לכיוון Abel Tasman, טרק שאני אתחיל מחר ואעשה אותו ביומיים. חג שמח לכולם :)

תמונות חדשות (לצערי, לא כולן. האינטרנט פה לא נותן לי להעלות יותר מחמש בבת אחת...)

וסתם משהו מצחיק שאיתי קפלן כתב בפייסבוק:
מתוך חד גדיא השנה: -מיאו! הב-הב! בום! ווף! שפריץ! מוּ! 'אני שוחט'! מוות! ...
-אבל איתי, איזה קול עושה אלוהים?
- אלוהים לא קיים.

שמש :)

שמש :)

אתמול נסעתי ל Punakaiki, לראות את סלעי הפנקייק. הסלעים נמצאים על הים ובנויים משכבות, וכביכול נראים כמו פנקייקים שמונחים אחד על השני... לא באמת, אבל זה עדיין נחמד. הים היה סוער, והיה נחמד גם סתם ככה להסתכל עליו, ועל ה Blowholes, חורים בסלע שנכנסים דרכם גלים, בונים לחץ ויוצאים מלמעלה בעמוד של קצף.

אחרי שחזרתי מהסלעים פגשתי שלושה ישראלים שהיו איתי באכסניה לילה קודם - נתקענו יחד במרכז המבקרים כשבחוץ גשם שוטף. רצינו לשבת באחד משני בתי הקפה במרכז, שמוכרים פנקייקים כראוי למקום, אבל המחירים היו מופקעים. התפשרנו על לשבת מתחת לגגון, הם אכלו את ארוחת הצהריים שלהם, אני אכלתי שוקולד ואז הם נתנו לי טרמפ חזרה לאכסניה.

היום בבוקר קמתי עם מטרה ברורה - לצאת מהגשם. ביררתי את מזג האוויר וסימנתי את היעד הבא - Picton. בכל מקום היה צפוי גשם עד יום ראשון, חוץ מבפיקטון! בדרך המפותלת והגשומה עצרתי בחוף עם כלבי ים. אמרתי לבחורה במרכז המבקרים שהמליצה לי על החוף שכבר ראיתי כלבי ים, אז היא אמרה לי ש"רוב האנשים באים לשם בשביל הנוף והחוף המיוחד". החוף לא היה שונה משאר החופים ב West coast, אבל הכלבי ים ממש הפתיעו אותי לטובה - הם היו חמודים ושובבים כמו שהם היו בפעם הקודמת שראיתי אותם, ופשוט ישבתי עשרים דקות והסתכלתי עליהם משחקים, רובצים ומגרדים. איזה חמודים!

עוד גשם ועוד פיתולים וסוף סוף ראיתי אורחת מכובדת - השמש. הגעתי לאזור נלסון, העננים התפזרו, הגשם פסק והדרכים נהיו ישרות! הללויה! הרגשתי כל כך טוב שהחלטתי לעצור לפיקניק ספונטני על שפת האגם. הברווזים התקבצו קרוב מאוד אלי, אבל לא היה לי מה להציע להם - לא נראה לי שברווזים יאכלו סטייקים. אחרי ארוחה טעימה, הותקפתי על ידי זבובי חול, ונאלצתי לסגת למכונית. המשכתי בנסיעה לפיקטון ובשלב כלשהו ירדתי מכביש מספר 6 ועליתי על כביש מספר 1. נסעתי על כביש מספר 6 מאינברקרגיל, דרך קווינסטאון, (בלי הקטע המיותר בקרומוול!) וואנקה והחוף המערבי. עכשיו הגעתי לסופו עם הרגשה של סגירת מעגל.

זהו להיום. מחר אני יוצא ל Queen Charlotte Track וחוזר ביום שבת...

גשם גשם משמיים...

גשם! ועוד גשם! ועוד גשם! ככל שהעין יכולה לראות!



יום אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם, כבר אבדה תקוותי לטפס על הקרחון... חשבתי שאני אקום בבוקר, אבדוק את המזג אוויר, ואולי הסיור לקרחון יצא ולא יתבטל. קמתי בשבע בבוקר, ורק מלשמוע את הגשם שיורד כבר חזרתי לישון (הבהרה: גם אם לא היה גשם, לקום בשבע בבוקר זה משהו שאני לא אתחייב אליו בטיול הזה). בעשר בבוקר בערך הגשם הפסיק, אז הלכתי למרכז המבקרים. מסתבר שיכול להיות סיור צהריים, אז נרשמתי. אחרי צפייה בפרסילה מלכת המדבר עם חבורה אקראית של אנשים באולם הקולנוע של האכסניה (שורות של מושבים שנגנבו מקולנוע כלשהו וטלוויזיה עם מסך ענק) התקשרתי לבדוק והפלא ופלא - יש מזג אוויר טוב! אפשר לצאת לקרחון! וו הו!



אחרי תדריך בטיחות שכלל בעיקר הפחדות (אם מישהו רואה סלעים נופלים, מתחילים לרוץ. לעמוד בקצב, להצמד ביחד, מי שאיטי יחזור אחורה) לקחנו נעליים ובגדים חמים ויצאנו לדרך. התחלנו, כרגיל בכל טיול מסוג כלשהו, בהליכה בשטח מישורי (המקום שבו יש סכנה שיפלו עלינו סלעים, או שהנהר ישנה את המסלול שלו אלינו...) ואז עלינו שמונה מאות מדרגות כדי להגיע לקרחון. נראה לי שזאת סתם הסחפות - אין מצב שאלה היו שמונה מאות מדרגות. לאורך הדרך היו מפוזרות שרשראות שאמורים להחזיק בהן - המדריכים חזרו והתריעו על הסכנה הצפויה למי שלא יחזיק בהן. אוקי... אחרי סוף הטיפוס הגענו לקצה הקרחון, הרכבנו על הנעליים את הקוצים האופנתיים והתחלנו לטפס על הקרחון. בגלל כל הגשם שירד, הקרחון היה יחסית נקי מאבנים, אבק, בוץ ולכלוכים אחרים, אז זכינו ללכת על שלג בן שישים שנה שהפך לקרח! לא היה לו טעם כזה... המדריכים חוצבים מדרגות חדשות על הקרחון כל יום וכל יום מטפסים עליהן... עבודה מאוד סיזיפית. בילינו שעה על הקרחון וירדנו חזרה למטה. חוויה נחמדה :)

למי שזוכר, כשהייתי בקפלר יצאתי לחפש Glow worms, ללא הצלחה. יש יער שמלא בהן ליד העיירה, אז בלילה יצאתי לשם במרץ. הלכתי על השביל, וכל כמה צעדים כיביתי את הפנס וחיפשתי תולעים. אחרי מספר נסיונות, סוף סוף מצאתי אותן - עשרות תולעים, נראות כמו כוכבים קטנים בשיחים. יפה :) אבל תולעים או לא תולעים, עדיין הייתי לבד ביער בלילה... וזה היה קצת מטריד. אז חזרתי לאכסניה, מצאתי ארבעה צ'כים שישבו בסלון והזמנתי אותם להצטרף אלי. לפני שיצאנו ראיתי עוד שתי גרמניות, אז הזמנתי גם אותן. ממש משלחת :) בילינו שעה ביער, הולכים כמה צעדים, מכבים את הפנסים ומחפשים. קצת התחרטתי שהבאתי כל כך הרבה אנשים - כמה פעמים הרגשתי שרציתי להמשיך, או רציתי להשאר להסתכל בתולעים, והיו יותר מדי אנשים מכדי שאני ארגיש בנוח ללכת בדיוק בקצב שלי... אחרי הטיול, בתור מדריך הלא רשמי, שאלו אותי אם אני מקבל מזומן או אשראי :) מזומן בשבילי, תודה...

אתמול עזבתי את Fox Glacier, והמשכתי ל"עיר הגדולה" - Greymouth. אספתי בדרך טרמפיסט אמריקאי שעונה לשם ניט, וביחד סיירנו בעיירת כורים לשעבר בשם Ross. אחר הצהריים הגעתי לאכסניה שמנוהלת על ידי זוג ישראלים, וחוץ ממני היו שם עוד שמונה ישראלים. ישבנו בפאב של האכסניה, שתינו בירה (אורחים מקבלים בירה שנייה חינם) גלשנו באינטרנט (אורחים מקבלים חצי שעה חינם) וראינו "מבצע סבתא"... אכן מקום נחמד :) רציתי להשאר עוד לילה, אבל המקום מלא לחלוטין על ידי קבוצה של חמישים מטיילים... באסה.

כנראה שמחר מזג האוויר יהיה יפה יותר. עכשיו אני בדרך ל Punakaiki, מקום שיש בו סלעים בצורת פנקייקים. בגדול, זה מקום לעצור, לצלם תמונה ולהמשיך, אבל אני אבלה שם את הלילה - רק בגלל שאין לי מקום טוב יותר, וגם בגלל שבא לי שוב עיירה קטנה ונידחת, ולא עיר גדולה... אחרי זה אני מקווה להגיע ל Arthur's pass, בהנחה שאכן לא יהיה גשם ארור...

מזג אוויר :\

סבבה. אז אחרי החופשה ה"כפויה" שנחתה עלי, רציתי לטפס ל Mount Cook. כבר כשיצאתי מלייק טקפו ראיתי שזה לא יקרה היום - כל הרעיון ב Muller Hut הוא לעלות, לראות את השקיעה ואז בבוקר לקום לראות את הזריחה. התחזית הבטיחה גשם ועננים בערב ובבוקר : בלב כבד החלטתי להוסיף את מאונט קוק לרשימת הדברים שאני אראה בפעם הבאה בניו זילנד...

חזרתי לוואנקה והתלבטתי בין כמה אפשרויות. הראשונה הייתה ה Gillespie pass, טרק שאפשר לראות ממנו אגם עם קרחונים - הרבה אנשים הגדירו אותו כטרק חובה, ששווה כמו קסקייד סאדל. האפשרות השנייה הייתה French Ridge Hut. בזמן שהסתלבטתי בריס דארט פגשתי בחורה ישראלית בשם דפנה, שהתנדבה להיות ריינג'רית בבקתה הזאת. התאריכים שהיא נמצאת שם התאימו לתאריכים שאני בוואנקה, אז חשבתי לקפוץ לבקר ולהשאר שם איזה לילה. אפשרות שלישית הייתה ה Humpridge Track, טרק על חוף הים בדרום, שבשביל להגיע אליו הייתי צריך לחזור על עקבותי, רעיון שלא התלהבתי ממנו במיוחד. אחרי מחשבות ולבטים, החלטתי שעדיין לא בא לי לצאת לטרקים, אז נשארתי עוד לילה בוואנקה.

למחרת כבר הייתי מוכן, והחלטתי שמחר אני אצא לגילפסי פס. אחרי פיסיותרפיה מוצלחת בבוקר הלכתי ל DOC כדי לברר מה מזג האוויר. גשם. ועוד גשם. ושוב גשם כל השבוע. למרות שהיום יהיה יום בסדר. מאוכזב, הלכתי לטיול ב Rob Roy, קרחון קטן ליד וואנקה. היה מאוד חמוד, אבל לא יותר מזה. ניחמתי את עצמי בזה שמזג האוויר משתנה פה כל יומיים - בטח אני אחזור מחר ואגלה שהתחזית השתנתה ל Fine fine fine... כשחזרתי לאכסניה התיידדתי עם צרפתיה בשם קתרין וגרמניה בשם ליסה. שתיהן מטיילות כבר יותר מחצי שנה, ושותפות בדעה שהן באו לפה כדי להיות ניו זילנדיות לכל דבר, ונמאס להן שאנשים מהמדינות שלהן לא מדברים איתן אנגלית. חשבתי לעצמי כמה זה דומה ושונה מהאחווה הישראלית שיש פה בכל חור... כל הישראלים מדברים על כמה נמאס להם לפגוש ישראלים אחרים, אבל בכל זאת ברגע שאנחנו פוגשים אחד את השני אנחנו גם נדבקים אחד לשני. לרוב.

קמתי בבוקר אופטימי והתקשרתי לדוק. חדשות מעולות - טפטופים, שמתפתחים בערב לגשם, שמתפתח מחר לגשם יותר חזק! הידד! הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לחזור על מקרה הרוטברן, שהתחזית לא הייתה אופטימלית אבל בכל זאת יצאתי. במקום זה המשכתי לנוח באכסניה. בצורה מוזרה כלשהי, כל ההרים שנמצאים סביב וואנקה חוסמים את כל הגשם, לכן בוואנקה תמיד יש מזג אוויר נעים. בערב יצאתי עם קתרין וליסה לטפס על ה"הר" של וואנקה (סתם גבעה) - Mount Iron. ברגע שהגעתי לפסגה הסתכלתי על הנוף - ולא התרגשתי. זה בדיוק מה שראיתי מבן לומונד, ההר של קווינסטאון, וממאונט ג'ון - ההר של לייק טיקפו. מכל ההרים פה רואים את אותו הנוף ולרגע חשבתי כמה מיותרים כל הטרקים האלה, ואם כל שאר הטיול שלי הולך להיות כל כך מונוטוני. נהההההה. זה בטח רק ה Southland. אני פשוט צריך להמשיך לאזור חדש.

אז היום בבוקר, אחרי שהבעלים של האכסניה סיפר לי איזה מזג אוויר איום צפוי בגילפסי פס, ואמרתי לו שכבר אין לי כוונה ללכת לשם, המשכתי צפונה. כל הדרך הייתה גשומה, מפותלת וצרה - חוויה של נהיגה. עכשיו אני ב Fox Glacier, קרחון שאפשר לקחת עליו סיורים מודרכים (קצת יותר יקרים ממה שציפיתי). אבל מה אתם יודעים - בגלל הגשם, כל הטיולים היום מבוטלים. לפי התחזית למחר, גם מחר לא יהיו טיולים, למרות שכדאי לבדוק בבוקר. זאת בעיה גדולה. תיכננתי להשאר פה לילה, שניים גג, לעשות את הסיור בקרחון ולהמשיך. נשארו לי עוד שבועיים באי הדרומי, המון דברים להספיק ואני מתחיל להרגיש את לחץ הזמן. מצד שני, כבר למדתי להעריך את המנוחה, ולא לרוץ ממקום למקום. אבל אם הייתי רוצה להמשיך לנוח, הייתי נשאר בוואנקה :\ גם אין לי ממש לאן להמשיך - הגשם הוא בכל המקומות ששווה ללכת אליהם.

שוב נכפית עלי מנוחה, ואני אהנה ממנה - אבל פעם הבאה הייתי מעדיף לבחור בעצמי את הזמנים שבהם אני לא עושה כלום...

Don't blame it on the sunshine
Don't blame it on the moonlight
Don't blame it on the good times
Blame it on the weather

(כמה דקות אחר כך):
קראתי שוב את הפוסט ופתאום אני חושב על זה שאני בטיול בחו"ל, וכל הזמן יש לי תלונות. כשאני חושב על זה, ההרגשה שלי ממש משתפרת - יאללה, אני בטיול! מה אכפת לי? :)

לוקח ת'זמן...

ביציאה מוואנקה עברתי דרך מוזיאון הצעצועים שלה. זה מוזיאון של אספן פרטי, שיש לו עשרות אלפי פריטים, וחוץ מצעצועים יש לו גם מכוניות, מכסחות דשא, כבאיות, קסדות, תותחים ועוד... בהתחלה ראיתי את הצעצועים וזה היה די בינוני. אבל כשראיתי לגו התחלתי להתלהב, וכשראיתי דגמים שהיו לי בכלל נגנבתי לגמרי! חוץ מהלגו, היו עוד מיני דברים מוזרים ומעניינים במוזיאון. הדברים המעניינים באמת מופיעים בתמונות. אפילו ראיתי את המכנוס שסבא איתן שיחק בילדותו!

כשהגעתי ללייק טקפו, ידעתי שאני הולך לבלות שם שלושה ימים, אבל לא התחשק לי. רציתי להמשיך לטייל, להעפיל להרים, לראות מקומות. רק הרגל שלי תקעה אותי. אבל בכל יום שעבר פה, נרגעתי יותר, נהניתי לא לעשות כלום, סתם לנוח... קראתי ספר, הלכתי לטייל באגם, הלכתי לטייל בעיר. אפילו ניצלתי עשרה דולר מכרטיס החיוג שקיבלתי חינם כשנרשמתי לרשת האכסניות לניו זילנד - דיברתי עם אנשים מאה דקות סך הכל! היה ממש משעשע להתקשר לחברים שלי בשבע בבוקר, כי רציתי לתפוס אותם לפני בית ספר / צבא, ואז ההורים שלהם עונים ונכנסים לפאניקה מזה שמתקשרים בשעה כזאת. מאז הסלולרי, אנשים לא רגילים שמתקשרים אליהם הביתה.

אז זהו, אין יותר מדי מה לספר על הימים האחרונים. טיפסתי על הר, אבל זה כבר לא יוצא דופן. אלה היו ימים נחמדים, אפילו שלא קרה בהם שום דבר מעניין :)
מפה אני ממשיך ל Mount Cook, בתקווה לטפס ל Muller Hut, לבלות שם לילה ולראות את השקיעה / זריחה. כרגע המזג אוויר נראה לא משהו, אז במקרה הגרוע אני אדלג ואמשיך ישר לוואנקה...

"איזו מן שלווה, ולא עושים שום דבר..."

מקווינסטאון ל WANAKA

בעצב גדול, עזבתי את קווינסטאון ואת המשפחה והמשכתי הלאה. רציתי לעשות סשן צילומים לפני שאני הולך, אבל קארין ואארון היו מחוץ לעיר והילדים היו עם ההורים של אארון.

עכשו אני שוב לבד בשטח, נודד ממקום למקום, בלי שום דבר קבוע..... אח :\

את הימים האחרונים בקווינסטאון העברתי בצפיה בשר הטבעות: שני הצריחים ושיבת המלך. חוץ מזה, גם קניתי עוד מתנות לאנשים ואכלתי המון פרגבורגרים. הלכתי לרופא כדי לראות מה קורה עם הרגל שלי - המצב של הרגל קל ולא הצריך צילומי רנטגן, אבל הוא הפנה אותי לפיזיוטרפיסט. הפיזיוטרפיסט אמר לי שעוד שבוע אני אוכל לעשות שוב טרקים. זה היה ביום שישי. מה שזה אומר, זה שבחמישה ימים הקרובים כל מה שרציתי לעשות - Mount Cook, Rob Roy ועוד טרקים אחרים לא יהיו רלוונטיים. יש לי פשוט זמן להירגע. להירגע זה סבבה, אבל היה לי מספיק מזה - זה ממש לא מספק. וזה גם משעמם :X

היום בבוקר הלכתי כנראה לדבר היחיד ששווה לעשות בקווינסטאון: Puzzling World . זה מין מקום מלא בחידות ותעתועי דמיון. היה נחמד והעביר שעתיים. היה שם מבוך ענק, שצריך למצוא בו את ארבעת המגדלים בארבעת הפינות ואז להגיע ליציאה. אחרי זמן רב של חיפושים, מצאתי את כל המגדלים, ואז אחרי עוד הרבה זמן, מצאתי גם את היציאה.

בדרך החוצה פגשתי שתי גרמניות שהיו איתי באכסניה - הן ויתרו אחרי עשר דקות ועברו מעל הגדר. שמחתי שלא ויתרתי לעצמי, למרות שכמה פעמים התחשק לי לעשות בדיוק את זה :)

בערב הלכתי לסינמה פרדיסו, בית קולנוע שמרוהט בספות במקום במושבים, ואפילו אפשר לשבת במכונית! הסרט שראיתי היה The Imaginarium of Doctor Parnassus - סרט הזוי למדי, אבל ציפיתי לזה, כי הוא עם ג'וני דפ. לצערי, לא הבנתי חצי מהסרט כי הם כל הזמן מילמלו, ועוד במבטא אנגלי! בהפסקה מוכרים עוגיות חמות שנאפות במקום ובעקבות המלצה לקחתי עוגית ג'ינג'ר. היא הייתה טעימה, אבל הייתי נהנה יותר אם הייתי הולך על תחושת הבטן שלי ולוקח פשוט עוגית שוקולד צ'יפס... אחר כך רציתי לאכול ארוחת ערב בבית קפה, אבל קודם הייתי צריך לעבור בסופר ובאכסניה. עד שחזרתי הבית קפה היה סגור, אז לקחתי את זה כסימן לחסוך בכסף ובישלתי לעצמי :)

היום אני נוסע ל Lake Tekapu - עוד מקום שכל מה שאפשר לעשות בו זה רק להירגע :S

כולם הלכו לקסקייד, קסקייד סאדל, ורק אותי השאירו...

(עפ"י המנגינה של "כולם הלכו לג'מבו")
למי שלא מכיר, דוד שלי, עופר, טייל בניו זילנד לפני עשרים שנה, התאהב במקום, ונשאר לגור פה עשר שנים. לפני שטסתי שאלתי אותו מה כדאי ושווה לראות בניו זילנד, והוא אמר לי שהמקום שהכי השאיר עליו רושם היה Cascade Saddle. יום של הליכה שאתה הולך בו ממש צמד לקרחון ה DART. מאז שנחתתי בניו זילנד רוב המטיילים שפגשתי גם מדברים על כמה שקסקייד סאדל מדהים ונפלא. אז לפני שבוע, אפילו שחלפו רק יומיים מאז שחזרתי מהרוטברן ולא באמת התחשק לי לרוץ לעוד טרק, ראיתי שיש מזג אוויר יפה בימים הקרובים, משהו נדיר באזור הזה, והחלטתי לצאת. במקום ללכת את הדרך שהוא הלך, דרך Matukituki Valley ו Aspiring Hut החלטתי ללכת לשם דרך טרק שנקרא Rees - Dart Track. חיפשתי מישהו ללכת איתו. נועה וירדן שפגשתי ברוטברן גם רצו ללכת אבל רק עוד שבוע, והן נתנו לי מספר של שתי בנות אחרות שהלכו. הן לא ענו. חשבתי לעצמי מה אני אעשה ובזמן שעשיתי קניות פגשתי את צחי, שפגשתי אותו גם ברוטברן, גיליתי שהוא גם הולך וסיכמנו ללכת ביחד.

יום 1:
באנו בשתי מכוניות, תכננו לעשות הקפצות וקבענו להפגש ב Glenorchy, עיירה שנמצאת בדרך לתחילת הטרק. הוא איחר בחצי שעה, אז הלכתי לקנות קפה. חזרתי מהקפה אחרי שהוא הגיע ואחרי שהוא אמר "לא נורא, גם אני איחרתי" אמרתי לו "לא איחרתי, התייאשתי מלחכות לך והלכתי להביא קפה..." לא נורא. הקפה, כמו שהתרגלתי לקפה בניו זילנד, היה זוועה, ועד עכשיו אני לא מבין בשביל מה היה טוב לקנות אותו. נסענו בשתי מכוניות לנקודת הסיום, שהיא תחילת טרק הדארט, השארנו שם את האוטו שלי ונסענו באוטו שלו לנקודת ההתחלה, תחילת טרק הריס. הדרך לשני הטרקים עברה בנחלים רדודים, שאם ירד גשם אז הם יוצפו בקלות, וחשבתי לעצמי איזו זוועה זו תהיה כשאני אצטרך להקפיץ אותו לאוטו שלו כשנגיע לסוף. פגשנו שם את נופר וליטל, שתי הבנות שנועה וירדן אמרו לי שמתחילות את הטרק. מסתבר שהן כבר מצאו עם מי לעשות את הטרק, והסיבה שהן לא ענו לי הייתה שהן ישנו פה אתמול, ולא הייתה קליטה.

בגלל שהגענו לנקודת ההתחלה שעה וחצי אחרי שחשבנו שנגיע לשם, וויתרנו על התוכנית המקורית, לדלג על הבקתה הראשונה ולעשות את הטרק בשלושה לילות במקום ארבעה, והחלטנו להגיע רק עד הבקתה הראשונה היום. מרגע שנכנסו לעמק הריס ראינו כמה הוא מדהים - שדות צהובים, הרים מושלגים ברקע - רקע מושלם לכל הביצות המגעילות שנתקענו בהן בדרך.

הדרכים באזור היו מסומנות לפי עמודים כתומים במרווחים מסוימים. יש עמוד לפני הביצה ועמוד אחרי הביצה ואנחנו תוהים לעצמנו - אין איזו דרך להגיע לעמוד הבא בלי לעבור דרך הביצה?! אחרי כמה שעות כאלה, הגענו לבקתה עם נעליים רטובות, ואחרינו הגיעו נופר, ליטל והחבורה שלהן. זו הייתה חבורה ישראלית קולנית ומשעשעת. הרצנו צחוקים לתוך הלילה והלכנו לישון.

יום 2:
קמנו בבוקר, אכלנו ויצאנו. שעה אחרי הבקתה בזמן שאני מקפץ בין סלעים, נתקעת לי הרגל בסלע ואני נופל. לצחי, מסתבר, יש נקע חוזר ברגל, והוא אמר שהדבר הכי טוב לעשות במקרה כזה הוא לקשור חזק את הנעל ולהמשיך ללכת, אחרת זה יתנפח ואני אהיה תקוע. בכל מקרה אחרי דקה הכאב כבר נהיה עמום למדי, וזה מה שעשיתי. באותו יום היינו צריכים לעלות לאוכף שמפריד בין עמק הריס לעמק הדארט, ולרדת אותו. בדרך למעלה היה לי ממש בסדר, וחוץ מכאב עמום לא הרגשתי משהו מיוחד. כשהגענו לאוכף התחיל לרדת גשם, והדרך למטה נהייתה חלקלקה ומעצבנת. השעה הראשונה של הירידה הייתה בסדר, ונהניתי מהנוף המדהים שהיה שם. אחר כך המצב הלך ונהיה נורא. בגלל שבירידה אתה צריך לבלום את עצמך, והרבה יותר משקל נופל על הרגל, היא התחילה ממש לכאוב. בנוסף לזה, המזרן שטח שלי היה קשור לתיק מלטה, והוסיף לי אורך. כל פעם שירדתי מסלע בישיבה כדי שלא להפיל משקל על הרגל, קיבלתי מכה למזרן שכמעט הוציאה אותי משיווי משקל. אחרי שעה איומה של ירידה בקושי יכולתי ללכת והרגשתי שהרגל שלי מנופחת. צחי, לא מודע לכמה המצב שלי חמור, התקדם לפני ולא יכל לעזור לי. למזלי, בדיוק פגשתי את הריינג'ר של הטרק, שראה את המצב שלי והציע לקחת לי את התיק. הודיתי לו, ואחרי כמה דקות פגשנו את צחי והוא לקח את התיק שלי. בהתחלה הוא אמר שאני נראה בסדר, אבל אז הוא ראה איך אני מתכווץ אחרי שדרכתי על סלע בצורה לא נכונה - הוא הבין שאני רחוק מבסדר.

הגענו לבקתה, הורדתי את הנעל והרגל שלי התנפחה. טבלתי אותה במים קרים, אבל זה בקושי עזר. כל הערב דידיתי, ואמרתי לריינג'ר שאם עוד יומיים אני לא אוכל ללכת, אני אבקש חילוץ. הבקתה הייתה מפוצצת באנשים ולפחות יצא משהו טוב אחד מהמזרון שטח - יכולתי לישון עליו.

יום 3:
קסקייד סאדל הוא טיול יומי שיוצאים אליו מהבקתה שהייתי בה וחוזרים אליה בערב. לכן יכולתי לקחת ספר מאחד הישראלים שהיה איתנו ולהעביר איתו את היום. הרגל שלי הרגישה הרבה יותר טוב ופיזיותרפסטית שבמקרה הייתה בבקתה בדקה אותה, אמרה לי שמתחתי את הרצועות, וחזרה על אותן הוראות שכבר שמעתי כמה פעמים - לטבול את הרגל במים קרים, ללכת עם מקל ולנוח. בבוקר ובערב השיחות נסבו סביב נקעים למיניהן ומה שאמרו לי אנשים שונים היה בקצרה - אל תזלזל בזה, ברגע שיש משהו קטן, זה יכול בקלות להפוך למשהו חמור. מה שכבר גרם לי לפנטז על המסוק שיוציא אותי מפה.

יום 4:
הרגל שלי השתפרה עוד יותר, אבל עדיין לא החלימה לגמרי. גיליתי שהריינג'ר הלך אתמול לבקתה אחרת והוא יחזור רק מחר - הוא לא אמר לי את זה לפני שהוא יצא. ביקשתי ממישהו שהולך לכיוון הזה שיבקש מהריינג'ר שיזמין לי פינוי. צחי המשיך הלאה, אמרתי לו שאין טעם שיחכה לי, וגם נתתי לישראלית ושוודי את המפתחות לסטיד, כדי שיחזירו אותו לקווינסטאון. קראתי ספר שלקחתי ממישהו אחר וכל היום רק חשבתי איך אני מבקש מהמסוק שיעשה לי ג'סטה ויעבור דרך קסקייד סאדל, כדי שאני לא ארגיש שפספסתי הכל... להיות בבקתה עם נוף מדהים, רעש של נהר ברקע ולקרוא ספר היה יכול להיות תענוג - אבל לא הייתי במצב רוח בשביל להנות מזה כמו שצריך. כל מי שחזר מקסקייד סאדל אמר כמה מדהים ויפה שם, ורק התבאסתי עוד יותר. בערב הגיעו נועה וירדן - מסתבר שהן החליטו לשנות את התוכניות ולצאת מוקדם בגלל התחזית הטובה.

יום 5: עדיין אין מסוק. לא היה לי ספר, הייתי עצבני וחצי מהזמן אפילו לא יכולתי להנות מהמוסיקה של האיי פוד. צרעה שנכנסה לי למכנסיים ועקצה לי את האצבע כשהוצאתי אותה לא שיפרה לי את המצב רוח. רק חיכיתי שהמסוק או הריינג'ר יגיעו כבר. גם חשבתי על זה שהיום אני כבר אמור להיות בחזרה בקווינסטאון, ועל זה שהמשפחה שלי בטח דואגת. אמנם הישראלית והשוודי ישימו את האוטו שלי בבית ויספרו להם מה קרה, אבל לא רציתי לסמוך על זה. בערב, כשאפסה תקוותי, סוף סוף הגיע הריינג'ר. אמרתי לו שאני רוצה חילוץ והייתי בהלם מהתגובה המגעילה שלו - הוא דיבר על זה שפה "עושים דברים בצורה אחרת", אני צריך שיהיה לי "self reliance", "אתה מכניס את עצמך ואתה מוציא את עצמך". אמרתי לו שאני יכול ללכת, אבל אני מפחד שאני אפצע את עצמי בצורה יותר גרועה. הוא סיפר לי איך שהוא פעם נקע את הרגל באיזה מסלול והמשיך ללכת. זה כאב לו בצורה איומה, ושבועיים אחר כך הוא לא יכל לעבוד, אבל זה חלק מה "self reliance". שאלתי אותו אם הוא מצפה שככה ילכו לי שבועיים מהחופשה והוא אמר לי "כן! סלף ריליינס!" חשבתי לעצמי מה לעזאזל הוא מנסה לחנך אותי - מה הוא, אמא שלי? כל הגישה שלו הייתה מגעילה, ובשורה התחתונה הוא אמר שהוא ידבר איתי מחר בבוקר. חצי לילה לא הצלחתי לישון מרוב שהייתי מעוצבן מהתגובה שלו. הייתי בטוח שעם הגישה המגעילה שלו הוא לא ינסה בכלל לקרוא לחילוץ, ואני אצטרך להלחם עם כל העולם ואחותו בשביל זה. אבל איך אני אמור לעשות את זה בבקתה כשהוא הקשר היחיד לעולם החיצון?

יום 6:
בבוקר הריינג'ר ניגש אלי ושאל אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני רוצה מסוק. הוא הביא את הטפסים, מילא אותם, ודיבר עם הממונים עליו. חשבתי לעצמי איך ניצחתי, ומכל הדיבורים שלו בסוף הוא עושה את מה שאני רוצה. אבל התשובה שלו הכתה אותי בהלם - לא מביאים לי מסוק. חשבתי שבשביל הבריאות שלי אני מוכן גם לשלם על המסוק ושאלתי אותו כמה זה - שלושת אלפים דולר. ציפיתי לאלף גג. יש מליון מקומות בקווינסטאון שמציעים סיורים במסוק, וזה לא עולה יותר מחמש מאות - אי אפשר להזמין אחד מאלה?! לא. רק מסוק רפואי עם שני פרמדיקים. אלה המסוקים היחידים שמותר להם לנחות בבבקתה. אחר כך הוא התחיל להרצות לי על זה שהזנחתי את עצמי, ואחרי שנפצעתי הייתי צריך להסתובב ולחזור לבקתה - אתמול בערב הרצאת לי שאם נפצעים צריך להמשיך ללכת ולסבול ועכשיו אתה מדבר איתי על הזנחה?! הישראליאדה שהתכוונה לעזוב בבוקר את הבקתה שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות. הם הציעו לחלק את הדברים שלי בין התיקים שלהם. אחרי התלבטות קשה, החלטתי שאני לא רוצה להשאר בבקתה הזאת עוד לילה מיותר ושאני יוצא. הריינג'ר נתן לי אוכל, כי נגמר לי, חילקתי את הדברים שלי בין תשעת הישראלים האחרים שעזבו את הבקתה והתחלנו ללכת. אחרי שעה של הליכה גיליתי שהשד לא נורא - אני יכול ללכת, וחוץ מאשר כשאני דורך על אבנים בזווית לא נכונה הרגל בסדר גמור. אחרי עוד שעה של הליכה כבר הצעתי לאחרים לתת לי בחזרה את הדברים שלי (הם סירבו) וחשבתי כמה מטופשת הייתה ההתעקשות שלי על מסוק. עמק הדארט היה גם יפה, למרות שפחות מהריס, ועשינו המון עצירות. אם הייתי עושה את הטרק לבד (ובריא) הייתי פשוט טס את כל העמק, אבל בגלל שהייתה לי חברה יכולתי להנות מהסתלבט :)

יום 7:
היום האחרון, וכבר הייתי לגמרי לחוץ בית. יכולתי להריח את ההמבורגר שאני אוכל בערב, וכל היום זה כל מה שדיברנו עליו. בבוקר לקחתי בחזרה את כל הדברים שלי וקשרתי את המזרן בצורה שלא תפריע לי כל כך ללכת. הדרך נמשכה ונמשכה וגיליתי מה יכול לקרות כשהולכים עם פציעה - בגלל שנמענתי מלשים משקל על הרגל הפצועה, הרגל השנייה נאצלה לשאת את כל הבלימות בירידה. לקראת סוף המסלול היא כבר ממש כאבה, אבל ידעתי שזה הסוף ודחפתי את עצמי. באמצע היום עצרנו בשדה לאכול לחם עם שוקולד. האזור היה שורץ ב sandflies, מן ברחשים עם עקיצה קצת יותר גרועה מיתוש. נלחמנו ונלחמנו בהם, אבל בסופו של דבר, אחרי שסיימנו לאכול הפסדנו במערכה וברחנו עם הזנב בין הרגליים. איזה מצחיק זה ששישה אנשים בורחים מיתושים! הגענו לסוף המסלול, בשעה טובה, חזרנו לקווינסטאון ישר ל Fergburger, וחגגנו את סיום הטרק עם המבורגר עסיסי... מממממ!

הרגל יחסית בסדר עכשיו, אבל אני מעדיף להמנע מטרקים עד שהיא תחלים לגמרי. היעד הבא שלי הוא Wanaka, ואני אצא לשם עוד יומיים. אני אעלה את התמונות מחר כנראה, תתאזרו בסבלנות - ממילא אין שם תמונות מקסקייד סאדל :\

מבזקון

האוטו שלי חזר מהמוסך... מסתבר שחוץ מכל החלקים הישנים והבלויים, יש גם בעיה כלשהי בהילוכים. המוסכניק אמר שחבל על הכסף - עדיף כבר שאני אסע באוטו עד שהוא יפסיק לעבוד, סביר להניח שזה יקרה אחרי סוף הטיול. אכזבת אותי, סטיד :(

On other news, מחר אני יוצא לריס דארט טרק, Rees Dart Track. שם אני אעלה לקסקייד סאדל, Cascade Saddle, שאמור להיות המקום הכי מדהים בניו זילנד. נספר לכם איך היה כשאני אחזור :)

אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מים...

רוטברן! אחד הטרקים היפים בניו זילנד... טרק שרמת האתגר שלו היא אפס ואפשר להתחיל ולסיים אותו כמעט מאותו מקום. אז כמובן שמשהו חייב להשתבש, נכון?

כשיצאתי לקפלר, תחזית מזג האוויר אמרה שיהיה גשום. בסוף הייתה שמש לאורך כל הטרק וזה שכנע אותי שמזג האוויר פה לצידי. התחזית לרוטברן הייתה ממטרים וגשם במקום אחר, שזה סבבה - אין שום בעיה ללכת בממטרים. מה שלא ידעתי באותו זמן זה שהחזאים בניו זילנד יודעים מה יהיה מזג האוויר היום, ובשביל התחזית לימים הבאים הם פשוט מגלגלים קוביות.

יום 1:
התחלתי בטרק ה CAPLES. בשביל שהרוטברן יתחיל ויסתיים בקווינסטאון, אפשר לעשות אותו ביחד עם הגרינסטון או הקפלס, ואז הם יוצרים מעגל. הגרינסטון הוא הליכה משעממת בבוש, שעברתי כבר די והותר כאלה, אז החלטתי ללכת דרך הקפלס, שיש שם אוכף ונוף יפה. חמש שעות של הליכה בעמק יפה וקצת בבוש, והגעתי לבקתה הראשונה. בדרך הריינג'רית של הטרק אמרה לי שירד בערב ומחר גשם אבל אמרתי לה "אל תדאגי - אני מצויד!"

כשהגעתי לבקתה פגשתי את ג'וני ויפתח, שני ישראלים שלקחו את נושא הטרקים לרמה הבאה. הם עשו איזה מיליון טרקים, ואף אחד מהם לא היה Great Walk. מסתבר שאת כל הרוטברן הם עשו ביום אחד כדי שהם לא יצטרכו לשלם ארבעים וחמישה דולר על בקתה. הבקתה שהיינו בה הייתה בקתת Backcountry, שבשבילן אתה קונה כרטיס בשישים דולר ויכולל לישון בכמה בקתות כאלה שאתה רוצה. ג'וני אפילו סיפר שהוא הגיע לאחת העיירות בזמן שהיה שם פסטיבל סרטים כלשהו וכל האכסניות היו מלאות עד אפס מקום - אז הוא שאל איפה הבקתה הקרובה, לקח לשם טרמפ, הלך שלוש שעות וישן בה.
בהמשך הערב הגיעו עוד שני ישראלים שפגשתי בקפלר, ועוד שני גרמנים שהקימו אוהל בחוץ. הם נכנסו לבקתה בשביל לבשל ולשבת ושאלנו אותם למה הם מקימים אוהל בחוץ במקום לישון בבקתה. הם אמרו שאין להם כרטיס בשביל לישון בבקתה, אז הם רק משתמשים במתקנים וישנים באוהל. בישראליות אופיינית אמרנו להם "זה בסדר, אתם יכולים לישון פה. לא נגלה לאף אחד..." הם לקחו את ההצעה :)

יום 2:
כל הלילה ירד גשם דק מאוד, ובבוקר הוא נמשך. יצאתי מהבקתה, שמח וטוב לבב, והתחלתי ללכת. אחרי שתי דקות הליכה ראיתי גשר, ובלי לחשוב יותר מדי חציתי אותו. זה היה הגשר הכי רעוע שאי פעם עליתי עליו, הוא היה צר ומפחיד, אז כמובן שהייתי צריך לחצות אותו בחזרה כי מסתבר שבכלל לא הייתי צריך לחצות אותו מלכתחילה.

הדרך התפתלה והתפתלה בבוש ואני השתגעתי לגמרי. הדרך התחילה לעלות ואז גיליתי למה הטרק מומלץ "למטיילים מנוסים בלבד" - השביל מלא באבנים ושורשים חשופים, ואפילו עם הזרזיף שהיה, הם כולם הפכו לסופר חלקלקים. כל צעד הייתי צריך לשקול, ולא פעם החלקתי. אחרי טיפוס סיזיפי ומייגע הגעתי לאוכף וחשכו עיני - אין נוף, רק עננים. עברתי את האוכף והתחלתי ירידה עוד יותר מפרכת - כל הירידה רק חשבתי שחבל שלא בחרתי הליכה משעממת בבוש במקום לחפש אתגרים... לקראת הערב הגעתי לבקתה, סחוט ומותש, נעלי הגורטקס ה"עמידות למים" ספוגות כולן. התכנון המקורי שלי היה לעלות לפסגה הסמוכה, הליכה של שעה וחצי, אבל עם כל הערפל לא באמת היה טעם ולא באמת היה לי כוח לעשות את זה. אחרי ארוחת ערב וקצת שיחות עם אנשים הלכתי לישון.

יום 3:
היום הזה היה מתוכנן לפרטי פרטים - אני יוצא מוקדם, מגיע לבקתה הבאה, זורק שם את התיק, הולך לטיול צדדי של שעה וחצי, חוזר לבקתה, ממשיך, מגיע למחסה באוכף, זורק שם את התיק, הולך לטיול צדדי, וממשיך לבקתה הבאה ששם אני אבלה את הלילה. זה לא קרה.

מהלילה הזרזיף הפך כבר לגשם שוטף. הריינג'ר של הבקתה אמר שאחר הצהריים יפסיק הגשם. שאלתי אותו "בסביבות שתיים עשרה אחת?" והוא אמר שכן. אמרתי לעצמי - סבבה, נחכה פה עד שיפסק הגשם ואז נצא. עד אחת עשרה שיחקנו יניב, בינתיים אנשים באו והלכו ואני החלטתי שנמאס לי - אני רוצה לצאת. שמתי עלי מעיל גשם, שמתי כיסוי נגד גשם על התיק ויצאתי. הלכתי בנחישות עשר דקות ואז גיליתי ששכחתי את המקל הליכה שלי. חזרתי, הכנסתי כמה דברים לתיק כדי שלא ירטבו ויצאתי שוב בנחישות. בהתחלה לא היה נורא - אמנם כל הטרק הפך לנחל גדול, אבל לפחות הוא לא היה מלא בסלעים ושורשים חלקלקים. ואז הגעתי למפל הראשון. בדרך כלל המפלים באמצע הטרק הם זרזיפי מים שאפשר לדלג עליהם בקלילות. עכשיו המפל היה מוצף ברמה שלא יכולתי לראות את התחתית שלו. בדקתי בזהירות עם המקל איפה אני יכול לדרוך, השלמתי עם זה שגם היום המגפיים שלי יהיו ספוגות מים, וחציתי. ראיתי מולי קבוצה של אנשים והזהרתי אותם מפני המפל - לא ידעתי שזה רק הראשון מתוך הרבה כאלה שאני אצטרך לחצות :O בנקודה כלשהי הגעתי למפל ענק, שהיה צריך לעשות עיקוף סביבו כי האגן שלו פשוט הפך לבריכה ענקית. בנקודה הזאת כבר התחלתי לצחוק בטירוף - כמות הגשם והרטיבות הדהימה אותי, ואם לא הייתי צוחק הייתי בוכה :) כמה דקות אחר כך פתאום אני שומע מישהי מאחורי אומרת Excuse me. אני מסתובב ורואה יפנית קטנה, בנעלי התעמלות עם מכנסיים קצרים ותיק קטנטן פשוט רצה את הטרק. אני שואל אותה אם היא השתגעה ואז היא אמרה לי שהיא הריינג'רית של אחת הבקתות, והפנתה את תשומת ליבי לצלע ההר - אפשר היה לראות המון מפלים וזה היה מדהים. זה עדיין נראה לי הזוי לחלוטין לרוץ לבקתה כל הדרך מהצד השני של הטרק, אבל שיבושם לה. בנקודה כלשהי החלטתי שאני חייב לעצור ולהוריד את המשקפיים, כי הם התמלאו טיפות ואדים, אז עשיתי את זה במקום היבש היחיד - השירותים :\

אחרי יותר מדי זמן הגעתי לבקתת מקנזי, ועצרתי לאכול צהריים. ניסיתי להתייבש כמה שיכולתי אבל בת'כלס לא היה טעם - הייתי צריך להמשיך עד הבקתה הבאה. הטיול הצדדי שתכננתי מכאן לא בא בחשבון, גם בגלל הגשם וגם בגלל שיצאתי מאוחר. המשכתי ללכת, הגשם כבר הפסיק וראיתי נוף מדהים של אגם מקנזי עם כל המפלים.

עליתי לאוכף ואז הגיעה האכזבה הכי גדולה של הטיול - הכל היה מלא עננים ולא ראיתי את הנוף המדהים שאמורים לראות שם. המשכתי ללכת ובערך מאמצע הדרך כבר הפסקתי לראות אנשים מולי - הבנתי שאני כנראה האחרון שעושה את הקטע הזה של הטרק היום. הגעתי למחסה וויתרתי על הטיול הצדדי - בגלל כל העננים. בדרך למטה קרה משהו שאני כנראה הייתי העד היחיד לו באותו היום - העננים התחילו להתפזר, ופה ושם יכולתי לראות הרים במרחק :) היה לי גם נוף מדהים של אגם הריס, שהוא ההתחלה של הנחל רוטברן, וגם של ההתחלה של הנחל.

הגעתי לבקתה ופגשתי שם את נעמה מטי אנו, ושתי בנות שפגשתי בקרייסטצ'רץ'. הם בדיוק הגיעו ביום שבו עזבתי, אז לקחתי אותן לסיבוב בעיר ונסעתי משם. מסתבר שכולנו הולכים לאותו כיוון, אבל הן רצו להמשיך לסוף על הבוקר, ואני רציתי לחזור בבוקר למחסה ולעעשות את הטיול הצדדי, בתקוה שלא יהיה ערפל. בכל מקרה קבענו להפגש בקווינסטאון.

יום 4:
קליל ונטול ציוד, חזרתי אחורה למחסה ומשם עליתי ל Conical Hill. שימו לב לנוף המדהים שהיה שם:

בדיוק כשהתחלתי לרדת עם שוודית וניו זילנדי שפגשתי בדרך למעלה העננים התחילו להתפזר. אם היינו מחכים עוד רבע שעה אולי היינו רואים משהו, אבל היו רוחות מקפיאות למעלה, ואני רציתי להגיע לאוטו לפני שיתחדש הגשם אחר הצהריים. דילגתי בקלילות חזרה לבקתה, אכלתי צהריים ופגשתי שם הונגרייה שעשתה פאדיחה רצינית: היא יצאה מוקדם בבוקר מהבקתה הקודמת, ולקחה נעליים שלא שלה. היא שמה לב שהן גדולות עליה ושהצבע שלהן שונה, אבל היא חשבה שזה בגלל המים : הסכמתי לחכות לה עוד חצי שעה, עד שהאיש עם הנעליים יגיע לבקתה, ולמזלה הוא הגיע בדיוק כשהתחלתי להתארגן ליציאה. הלכנו בירידה קלילה לסוף וסוף סוף יכולתי לחתום בהצלחה את הרוטברן :)

תמונות

הוספתי לכל אלבומי התמונות מיקום בגוגל ארת', כדאי לבדוק :)