Running slow in Kyushu

כשהגעתי לפוקוקה, הבנתי שבאמת יש סיבה שכולם לוקחים את המעבורת לשם - חיי לילה סוערים, מקדשים בצרורות ואחד הגסט האוסים הטובים שהייתי בהם. הוא היה כמו הגסט האוס בבוסאן מבחינת חיי החברה, ובנוסף החדרים אשכרה היו מאוד נחמדים :) בלילה הראשון שלי שם ישנתי בלופט, שהוא עליית גג שאני צריך להתכופף בה כדי לא לדפוק את הראש, אבל אני חולק אותה רק עם מישהו אחד, ויש בינינו מחיצה אז יש אשליה של פרטיות.

אחרי לילה אחד בפוקוקה רציתי להמשיך לנגסקי, ואז להסתובב בשאר האי. כשעליתי על הרכבת הסתכלתי שוב במפה וראיתי שנגסקי נמצאת על חצי אי - עם הרייל פס הקצר, שמאפשר לסוע רק ברכבות פרבריות שלוקח להן זמן כפול להגיע ליעד, אני אצטרך להכנס לחצי אי ולצאת ממנו - החלטתי ספונטנית להמשיך ל Kumamoto, עיר שיש לה טירה.

בקוממוטו שאלתי את הפקידה במודיעין איפה נמצאת ה YHA. בדרך כלל אני שונא לישון ב YHA, אבל זאת הייתה האפשרות הכי זולה לפי הלונלי פלנט. כשהיא התקשרה להזמין לי מקום, גיליתי שהמחיר עלה, ויש גסט האוס במאה ין פחות. בשביל מאה ין אני אלך למקום אחר? חוץ מזה, באכסניות אפשר לפגוש חברים, בגסט האוס לא תמיד. כשירדתי מהרכבת ליד האכסניה, ניסיתי למצוא אותה, אבל לא הייתה לי אף מפה אמינה. בסופו של דבר שאלתי מישהו, והוא התקשר לשאול אותם איך להגיע, ואפילו לקח אותי לשם באוטו שלו! אני אוהב יפנים :)

כשהגעתי לאכסניה נזכרתי למה אני לא אוהב YHA - לא היה שם אף אחד חוץ ממני. לגמרי. יצאתי לסיבוב בעיר, בתקווה שמישהו יגיע עד שאני אחזור. נכנסתי לאחד הגנים, שמעוצב בצורת הדרך העתיקה בין טוקיו לקיוטו. אפשר ממש לראות את הר פוג'י, אבל חוץ מזה לא זיהיתי כלום - לא שהייתי יודע מה לזהות. בכל מקרה היה שם מאוד יפה. כשחזרתי לאכסניה, כמובן שאף אחד לא הגיע...

למחרת הלכתי לראות את הטירה - מסתבר שזו הייתה אחת הטירות הגדולות ביפן, וכמו הרבה דברים עתיקים ביפן - גם היא נשרפה ונבנתה מחדש. אפשר לראות שהחומות נבנו בתקופות שונות - חומות שנבנו מאוחר יותר תלולות יותר. הטירה הייתה מאוד יפה ומרשימה - מסתבר שהיא אחת הטירות הגדולות ביפן - אחד ממגדלי השמירה שלה, אחד היחידים ששרדו, הוא בעל חמש קומות - גודל של מבנה ראשי בהרבה טירות אחרות. על הטירה שמרו סמוראים וסתם חפ"שים, שאנשים שעברו באקראי הציעו לצלם אותי איתם :)

מקוממטו המשכתי להר געש Aso. גם שם הלכתי ל YHA, ובגלל שהגעתי אחרי שירד החושך מרכז המידע היה סגור ולא היה לי מושג איך להגיע. אישה ששאלתי אותה איך להגיע התקשרה לאכסניה, והבעלים שלה הגיעה לאסוף אותי - סבתא מגניבה וחביבה. הלילה לא הייתי לבד באכסניה - היה שם עוד בחור יפני! הבעלים כיבדה אותנו ביין וחטיפים והיה ערב חביב למדי.

בבוקר הלכתי להר - אפשר לראות עשן עולה מהלוע, מתוך אגם ירוק ומבעבע - זה הזכיר לי את האזור הוולקני בניו זילנד. רציתי ללכת למוזיאון הוולקני, אבל ראיתי את השביל שמתפתל בין הפסגות מעל הלוע, והתשוקה לטפס אחזה בי. אמנם הייתי עם סנדלים, אז לא היה אופטימלי, אבל הייתה רוח נהדרת בפסגה, וקצת התאכזבתי שאני לא יכול לעשות את השביל המלא, אלא צריך להספיק לאוטובוס למטה ואז לרכבת.

שוב ברכבת, אחרי ארבע שעות ושלושה חילופים, הגעתי ל Beppu, מרחק שעה וקצת באוטובוס. בפו מפורסמת במעיינות החמים שלה, שנקראים Onsen, והבטחתי לעצמי לטבול אחרי הטיפוס - אבל כשהגעתי הייתי תשוש ורק הלכתי לישון. למחרת הייתי יכול לבחור בין Hell's spa, שהוא מקבץ של אונסנים מצועצעים לתיירים במחיר מופקע, או אונסן ציבורי בהרים. הלכתי לאחד בהרים ולא התחרטתי - חוץ ממני היו שם רק זוג גרמנים, וכמה יפנים שבאו והלכו - לא מפוצץ כמו אונסן בתוך העיר. מהאמבט עצמו היה נוף מדהים.

מריח מגופרית, לקחתי את הרכבת האיטית האחרונה חזרה לפוקוקה. ביליתי שם סוף שבוע נהדר, עם מסיבות, ים ואנשים אקראיים באכסניה.

עכשיו אני בנגסקי, סוף סוף. הפעלתי את הרייל פס, והיה מרענן לקחת רכבת ישירה של שעתיים במקום להחליף שלוש רכבות... מחר אני נוסע להירושימה, ובפעם הראשונה אני אקח שינקנסן, רכבות הקליע שנוסעות במהירות 300 קמ"ש. ווהו!

סיבוכים ביפן.

עוד שבוע שמחולק לשני פוסטים, הפוסט השני בתקווה מחר...

לפני שלקחתי את המעבורת, נסעתי עם שני אמריקאים לשוק הדגים של בוסאן. בקומה הראשונה יש דוכנים שמוכרים דגים חיים, ובקומה השנייה מסעדות שבהן מבשלים אותם. אכלנו שם תמנון חי - חותכים אותו, והוא עדיין זז כשאוכלים אותו. היה קצת מוזר, אבל טעים. אחר כך קנינו שני דגים טריים ואכלנו אותם. תזמנתי את המזומן שלי שיספיק בדיוק, ולא היה לי מספיק בשביל הדגים, שעלו יותר ממה שחשבנו, אז האמרקאים היו מאוד נחמדים והזמינו אותי :) אפילו נתנו לי כסף למונית, כי כבר איחרתי למעבורת :S

כשהגעתי לטרמינל, שמחתי כי הייתי אמור להיות שם בשש וחצי, כמו שאמרו לי לפני כמה ימים. ניגשתי לדלפק ואז היא אמרה לי שהעלייה למעבורת מתחילה בשש וחצי, הכירטוס נסגר בשש - אבל אני בכל זאת אכרטס אותך. שילמתי באשראי את המחיר של הכרטיס ואז גיליתי שאת המע"מ אני צריך לשלם במזומן. רצתי לכספומט, והוא היה ריק ממזומנים. אחרי שהדיילת של חברת השיט דיברה עם כל העולם, באו ומילאו את הכספומט במיוחד בשבילי. הוצאתי כסף, רצתי על פני התור של הבידוק הביטחוני ומעבר הגבול ועליתי למעבורת - שהתעכבה בשעה...

כשהייתי על המעבורת, גיליתי שהכל עובד ב YENים, אז הייתי צריך לחכות שיפתח הדיוטי פרי בשביל לקנות שתייה קלה. אחר כך גיליתי שהכרטיס שלי לא כולל ארוחת ערב או בוקר. בשיט של שתיים עשרה שעות. הרגשתי קצת מרומה, אבל החלקתי את זה. בזמן שצפיתי בחוף של בוסאן עובר על פנינו, ובדרום קוריאה הולכת ומתרחקת, דיברתי עם זוג קוריאנים, שנוסעים לטיול של חמישה ימים ביפן. כמו רוב הקוריאנים והיפנים, הם לא מדברים יותר מדי אנגלית, אבל עדיין נחמד לדבר איתם.

כשהגעתי ליפן, נחתתי בShimonoseki. כשהייתי צריך לבחור לאיזו עיר לשוט בחרתי בשימונוסקי בגלל שהיא העיר הכי מערבית באי המרכזי של יפן. לא חשבתי שאני אגיע לקיושו - האי הדרום מערבי. לא הרבה תיירים מערביים מגיעים לעיר הזו. המוכס מאוד התפלא, ובדק לי את התרמיל. שיתפתי פעולה, והוא מאוד הודה לי - אמרתי לי שגם לי הייתה את אותה עבודה מגעילה של לבדוק אנשים. בשימונוסקי, לקחתי אוטובוס לאכסניית הנוער, רק בשביל לגלות שיש פסטיבל בעיר אז היא מלאה. השארתי שם את התיק, טיפסתי לראש ההר הסמוך, ירדתי, הלכתי במנהרה לקיושו, לקחתי את התיק שלי וחזרתי לתחנה המרכזית. חיפשתי את המלון שהבחור באכסניה המליץ לי עליו - וגיליתי שהוא סגור. חזרתי למודיעין, קיבלתי מלון חדש והגעתי אליו. הבעלים הובילה אותי לחדר, אבל דרשה שאני אשלם במזומן, אז הלכתי להוציא כסף. בדרך חזרה מהכספומט עשיתי סיבוב במרכז העיר וראיתי את הפסטיבל - דוכנים, ובמות עם להקות. חביב. כשחזרתי למלון, רציתי לשלם, אבל הבעלים לא הייתה באזור אז חזרתי לחדר. כשיצאתי מהחדר שלחתי יד לארנק וגיליתי שהוא נעלם.

מבוהל, חזרתי דרך כל המקומות שהייתי בהם, אבל לא מצאתי את הארנק. כשחזרתי למלון ורציתי לחפש בחדר, גיליתי את התיקים שלי במסדרון, והבעלים אמרה לי "Cash! Cash!". הסברתי לה שאיבדתי את הארנק ושאלתי אם אני יכול לחפש בחדר. חיפשתי, אבל לא מצאתי כלום. אמרתי לה שאני הולך לבדוק במשטרה, ושאלתי אם אני יכול להשאיר פה את התיק. לא. מבואס, עם התיק עלי, הלכתי למשטרה. הייתה להם רשימה שלמה של דברים שאנשים מצאו, אבל הארנק שלי הוא לא אחד מהם. לא היה לי כסף, לא היה לי כרטיס אשראי, ובחוסר ברירה הגשתי תלונה ונשארתי לישון בתחנה. השוטרים היו מאוד נחמדים, ונתנו לי ארוחת ערב. שאלו אותי אם אני מעדיף אורז או סנדוויץ', והיו בשוק שהעדפתי אורז. השוטר הותיק שהיה בשוק אפילו קנה לי שוקו :)

אחרי שגמרתי להתקשר הביתה, ולסדר העברות כספים למיניהן, הלכתי לראות את סוף הפסטיבל - המוני אנשים בתלבושות מסורתיות, רוקדים ריקוד מונטוני לקצב מוסיקה מסורתית. אם הייתי מדבר יפנית בטח שרו שם סיפור מרתק, אבל אני לא, אז למזלי הגעתי רק לסוף.

למחרת בבוקר השוטרים אמרו לי בשמחה שמצאו את הארנק שלי - בחדר שלי במלון :S הלכתי לשם, והייתה שם המנקה. שאלתי אותה אם היא התקשרה, ואיפה הארנק שלי, אבל היא לא הבינה אותי וסימנה לי לחכות. אחרי כמה דקות הגיע לשם אחד השוטרים ואמרתי לו שהיא לא יודעת על מה אני מדבר. הוא דיבר איתה, ומסתבר שהארנק אצלה, אבל "אני צריך לשלם על לילה". התפלצתי, אבל דיברתי בנימוס והסברתי שאני לא משלם כלום. בסוף הגיעה בעלת הבית, והתנצלה על הכל.

בשימונוסקי קניתי Pass שמצאתי באינטרנט - חמישה ימים של נסיעות ללא הגבלה, אבל רק ברכבות מקומיות. יש לי שלושים ושניים ימים ביפן, והפס שקניתי בקוריאה טוב רק לעשרים ואחד, אז אמרתי - עוד חמישה ימים, סבבה. מסתבר ש"רכבות מקומיות" זה רכבות שלוקח להן פי שניים עד פי שלושה יותר זמן להגיע, ויותר גרוע - צריך לעשות אינסוף חילופים. הקטע הכי איום הוא שהיום כשהסתכלתי במחירון של הרכבת - יכול מאוד להיות שאפילו הפסדתי כסף על הפס הזה. צריך לבדוק דברים כאלה לעומק...

משימונוסקי המשכתי ל Fokouka, ומשם ל Kumamato, משם להר הגעש ASO. על כל אלה - בפעם הבאה. היום אני ב Bippu, ומשם אני ממשיך חזרה לפוקוקה, ואז לנגסקי.

הולך לאיבוד בבוסאן

האמת היא שהימים האחרונים מאוד מבולבלים לי בראש, ולקח לי הרבה זמן להרכיב מה עשיתי מתי.... אז אני מקווה שזה הסדר הנכון :)

ביום הראשון שלי בבוסאן הלכתי לשוטטות אקראית על הטיילת בלי שום יעד מסוים. על הדרך עברתי בחוף הים, בלונה פארק (יותר מעפן משלנו) ובשוק דגים. יש איזה יצור שנראה מאוד... פאלי, ותמיד תהיתי מה הוא. לא קיבלתי תשובה, אבל המוכרת כן הדגימה שאם לוחצים עליו אז הוא משפריץ מים, ואז מיקמה אותו באגן שלה. בערב הגעתי למרכז הקניות הכי גדול בעולם - בדיוק ביום היחיד שבו כתוב בכל מקום שהוא יהיה סגור...

למחרת הלכתי לשוק הגדול של קוריאה. אמנם יש חנויות, ולא דוכנים, אבל הייתה אווירה שוקית נעימה. קניתי שם כמה מתנות ושתי חולצות של קוריאה - אני מאוד אוהב את הדגל של קוריאה, והייתי צריך משהו שיחליף שתי חולצות שנאלצתי לזרוק בגלל ריח וכתמים... כשהסתובבתי באזור הגעתי למגדל בוסאן, שנמצא באמצע פארק על גבעה. למרבה המזל, עד עכשיו היה לי שבוע גשום וערפילי, אבל ביום הזה (וגם באלה שאחריו) היה מזג אוויר בהיר ונקי. ראיתי נוף מהמם של בוסאן - התרשמתי יותר מהנוף שראיתי מהמגדל בסידני. בין כל הנוף ראיתי את האנדרטת לזכר חללי קוריאה והחלטתי שלשם אני הולך.

בדרך החוצה, הצצתי במוזיאון כלי הנגינה של המגדל, שבו ראיתי שופר, והתחלתי ללכת לכיוון הכללי של המגדל, והסתמכתי על מפה תיירותית שנתנו לי. הבעיה היא שהמפה לא ממש בקנה מדה או מדויקת, אז בסופו של דבר יצא שטיפסתי בין הסמטאות על הר כלשהו, וקיוויתי שזה ההר הנכון. הלכתי ברחובות אותנטיים לחלוטין, נטולים כל תייר. כשהגעתי לרחוב הכי גבוה וכבר איבדתי תקווה התחלתי לחפש את הדרך למטה, וכשהקפתי את הפינה, הפלא ופלא - אני רואה את האנדרטה על צלע ההר שמולי! אז גם גיליתי שיש שתי אנדרטאות, אחת "לפיד הדמקורטיה", שנמצאת במוזיאון הדמוקרטיה, והשנייה היא האנדרטה הנ"ל.

בערב, כשחזרתי לאכסניה סחוט, אנשים ישבו מסביב לשולחן, שתו ודיברו. הצטרפתי, ואז גילינו את חוקי השתייה של מיסטר לי, הבעלים - כשנגמרת השתייה, הכי צעיר (אני, למרבה ההפתעה) הולך לקנות והמבוגרים משלמים. היה ערב מוצלח מאוד וכולנו הלכנו לישון.

למחרת התעוררתי מהחום המטורף בשמונה וחצי בבוקר, אחרי שהלכתי לישון בסביבות שלוש. לא הצלחתי להרדם שוב, אז הלכתי עם מישהי שהייתה אתמול בלילה ומישהי שבדיוק הגיעה בשש בבוקר לים. הקוריאנים מאוד מצחיקים - רובם נכנסים למים עם חולצה ומכנסיים, והרבה מהם לא יודעים לשחות, אז הם נכנסים עם מצופים. האבסורד הוא שהם נכנסים עם מצופים גם כשהמים מגיעים להם עד הברכיים... החוף שהיינו בו נמצא בתוך מפרץ שתוחם אותו גשר. הערפל בא והלך והגשר הופיע ונעלם. המים היו קרים, השמש הייתה חמה והיה בוהוריים מצוין.

אחר הצהריים של אותו היום חיפשתי מקום שאפשר לצרוב בו כרטיסי זכרון לדי וי די, כי שניים מהשלושה שלי כבר מלאים, והשלישי בדרך. בכל הפי סי באנג (חנויות האינטרנט של קוריאה) שעברתי בהם לא הייתה אפשרות לצרוב, עד שבסוף התייאשתי. החלטתי שאני פשוט אשב באחד מהם ואנסה לשחק סטארקראפט 2, משחק האסטרטגיה החדש והכי מגניב בעולם. כל פעם שניסיתי לשחק קיבלתי איזו הודעת שגיאה בקוריאנית, עד שבסוף החלטתי לוותר ולנסות לשחק בסטארקרפט המקורי - רק שמכל משחק שניסיתי להכנס אליו זרקו אותי...

למחרת בבוקר רציתי לעשות סידורים עם הכרטיס שלי למעבורת ליפן, והלכתי לטרמינל. התחשק לי ללכת ברגל, אבל לא הסתכלתי במפה והנחתי שבשביל להגיע לטרמינל של המעבורות צריך ללכת לאורך החוף. הסתובבתי בין הרחובות, באיזשהו שלב כבר לא ראיתי את הים, ובדרך נפלתי על פנינה - צוק שממנו אפשר להשקיף לים, עם רוח נעימה ושדה של פרחים. אחרי מנוחה שם, המשכתי ללכת עד שנפלתי על המוזיאון הלאומי של בוסאן. הסתכלתי שם במפה וגיליתי שכל הסיבוב שעשיתי הוביל אותי למרחק של שתי תחנות מטרו מאיפה שהתחלתי... לקחתי כבר את המטרו וסידרתי את הכרטיס. רציתי ללכת לשוק הדגים, שנמצא בסמוך לטרמינל, אבל פניתי לכיוון הלא נכון והלכתי חצי שעה סתם. התייאשתי וחזרתי לאכסניה, לעוד לילה מסביב לשולחן עם שתייה וצחוקים.

למחרת הלכתי למקדש Seomeosa, בדרך למצודה שנמצאת על הר. שאלתי במודיעין איך מגיעים ברגל והיא אמרה לי שזה לא מרחק הליכה. בדרך ראיתי שלט שאמר שזה עוד שלושה קילומטר - זה לא מרחק הליכה? טיפסתי על ההר, והגעתי למקדש. לקחתי מהמודיעין של המקדש מדריך אלקטרוני, והוא היה אחד הטובים שהיו לי - הוא הסביר על כל אלמנט במקדש, ודרכו למדתי על הרבה דברים שראיתי במקדשים אחרים בקוריאה ולא הבנתי מה הם.

שאלתי את הבנות במודיעין איך מגיעים למצודה והן כיוונו אותי. אחרי שעה של ברבור, סוף סוף מצאתי את המקום שהן התכוונו אליו והתחלתי ללכת. מכל המצודה, מה שנשאר זה בערך השערים שלה, ובפנים הכל זה יער. לקחתי פניה אקראית ואחרי חצי שעה הליכה הגחתי מהיער אל מין קומפלקס שנראה כמו בית ספר, או מועדון כלשהו - נטוש חוץ מכמה אנשים ששיחקו טניס. שאלתי מישהו איך מגיעים חזרה לעיר, והוא סידר לי טרמפ לתחנת האוטובוס. במכונית שלו היו עוד שתי נשים, שכמובן שלא דיברו אנגלית. הן התחילו לשיר שיר בקוריאנית, ובתמורה שרתי להן את "הגלשן".

מאז שהגעתי לקוריאה רציתי לנסות את אחת המרחצאות הציבוריות, והחלטתי לסיים את היום המעייף שהיה לי באמבט מרגיע במרחצאה הגדולה באסיה. השעה כבר הייתה תשע וחצי בערב, והבעלים של האכסניה הזהיר אותי שזה לא מספיק זמן עד חצות, אבל הלכתי בכל מקרה. כשמגיעים למרחצאה מקבלים מפתח, שמים את הנעליים בלוקר בחוץ, את שאר הבגדים שלך בלוקר בפנים ונכנסים עירומים. עושים מקלחת ונכנסים לאחת הבירכות, כל אחת מהן בטמפרטורה שונה ועם מלח שונה. כשנמאס לך מהברכות, אפשר ללבוש את הפיג'מה שנותנים לך וללכת לאזור המשותף לבנים ובנות, שמלא בסוגים שונים של סאונות, ברכות לכפות הרגליים, מסלול הליכה על אבנים כדי לשחרר את השרירים בכף הרגל, חדר צלילים, חדר קרח ועוד ועוד. שעתיים אכן לא הספיקו.

כך הסתיים הטיול שלי בדרום קוריאה. התלבטתי אם להשאר פה עוד חמישה ימים, בשביל לחסוך כסף, ועמדתי לעשות את זה עד היום בבוקר, אבל אז הסתכלתי שוב בלונלי פלנט - בכל המקומות שרציתי ללכת אליהם יש רק מוטלים, מה שאומר שאני אהיה לבד ואשלם יחסית הרבה בכל מקרה. ביפן יש הרבה אכסניות, ואני אשלם על מיטה בחדר משותף אותו הסכום שאני אשלם פה על חדר במוטל, אבל לפחות שם תהיה חברה. חוץ מזה, אני חושב שבחמישה ימים ביפן אני אראה יותר דברים מעניינים מאשר בחמישה ימים פה :) אז היום בערב אני לוקח את המעבורת ל Shimonoseki ומשם - מי יודע?

Samcheok to Gyongju

היום שלמחרת היה צפוי להיות עמוס, אז הגדלתי והשכמתי בשבע (כמובן שיצאתי מהמיטה בשבע וארבעים), משהו שלא עשיתי מאז ויאטנם. אחרי הביקור במוזיאונים של המערות הלכתי למערה עצמה. הייתה לי אפשרות לשלם ארבעת אלפים וון ולעלות במונורייל, או לטפס לפתח ברגל. נחשו מה בחרתי?

המערה עצמה מאסיבית. כדי שלא נהרוס את המערה התקינו פלטפורמות, והולכים עליהן. הכל מואר, אבל רק בצורה עמומה, הפלטפורמות מוארות באורות צבעוניים ויש ערפל - הרגשתי כמו במועדון לילה. במערה היו הרבה נטיפים, זקיפים, וצורות שונות של סלעים. התחלתי לצלם, אבל אז נזכרתי בכל התמונות שצילמתי במערות אחרות שהייתי בהן - כשאין את הפרספקטיבה של כל המערה, זה לא כל כך מרשים :S להרבה צורות יש שמות קיטשיים כמו "גשר האהבה" שנמצא מתחת לצורת לב, או "לוע השטן" לבור עמוק...

אחר הצהריים נסעתי לפארק פאלי שממוקם בכפר דייגים תמים. כל הפרק בפסלים פאליים, והיה מצחיק להתסתובב ביניהם.

היו גם כמה מבוגרים שממש התגלגלו מצחוק - מה קרה, אף פעם לא ראיתם בולבול? בסוף הפארק היה מוזיאון פולקלור, שהציג את ההיסטוריה של הדיג במחוז, ואומנות פאלית מרחבי העולם.

למחרת נסעתי לעיר בשם Andong. הייתי צריך לעשות קונקשן ולחכות ארבע שעות באיזו עיר, אז הלכתי לאינפורמיישן ושאלתי מה יש לעשות שם. המליצו לסוע להר שיש עליו תחנות רוח, "שעתיים לעלות ולרדת". כשהגעתי ירדו איתי עוד כמה בנות מקומיות, ובאמצע הדרך התחלנו לדבר. מסתבר שהן שתי זוגות של חברות, שנפגשו פה במקרה על האוטובוס. האנגלית שלהן לא כל כך טובה, אבל הצלחנו לדבר. באמצע ההר הבנות תפסו לנו טרמפ עד למעלה - לפי המרחק, לעלות ולרדת את זה היה לוקח יותר משלוש שעות והייתי מפספס את האוטובוס. מזל שהתחברתי עם הבנות :)

כמו אסייתיות טובות, כשהיינו למעלה הבנות הצטלמו כמעט עם כל דבר, אז בתור פארודיה צילמתי אותן עם המשאית של הכרוב :) חוץ מתחנות הרוח המודרניות, הייתה גם תחנה עתיקה וחמודה.

כשירדנו מההר (שוב בטרמפ) גילינו שהאוטובוס שרצינו לקחת מבוטל, אז לקחנו שוב טרמפ לעיר. נפרדתי מהבנות, שהמשיכו לכיוונים שונים, ונסעתי לאנדונג. מאנדונג נסעתי לכפר הפולקלור, אחד המקומות היחידים שהשתמרו בו בניינים מלפני מאות שנים (בדרך כלל הם משוחזרים).

חוץ מהבניינים המיוחדים, הם גם שימרו את השולחן שעליו המלכה אליזבת חגגה את יום ההולדת שלה בקוריאה ב 99.

מאנדונג המשכתי ל Gyongju, שגם שם ראיתי מבנים עתיקים, אבל הפעם משוחזרים. כמעט כל המבנים העתיקים בקוריאה נהרסו או בפלישות של יפנים, או בשריפות, או במלחמת קוריאה. באחד הארמונות, שהיה הארמון המרכזי של שושלת שילה ששלטה בקוריאה במאה השביעית, הייתה אפשרות לקחת מעבורת לבודהה מגולף באבן, שנחשב לאתר מורשת עולמית. כמובן שבחרתי לטפס ברגל, ואחרי שעה טיפוס ודמי כניסה מופקעים הגעתי לבודהה. הבודהה אכן היה יפה, אבל מאוד מאכזב - מאחורי מסך זכוכית, ואסור לצלם. בחנתי אותו דקה ויצאתי. בשביל זה כל המאמץ?

בעיר הזאת הייתי באכסניה, בפעם הראשונה מאז סיאול, וסוף סוף זכיתי להכיר אנשים בצורה סדירה! בערב הראשון התחברתי עם מורים לאנגלית, מקנדה ואנגליה, ויצאנו לראות אגם לוטוסים. הם היו עייפים מלילה של שתייה בערב הקודם, אז חתכנו מוקדם. ביום השני יצאנו לראות את הארמון הנ"ל, ואחריו הם עזבו. בערב יצאתי לבד לראות את מה שפספתי בערב הקודם, וגיליתי מוזיאון שבו מוצגים הרבה דברים שנמצאו בתחתית של בריכה עתיקה. הבריכה הייתה חלק מפארק של המלכים שבו גודלו גם חיות אקזוטיות.

זהו. עכשיו אני בבוסאן, היעד האחרון שלי בקוריאה. אני נמצא באכסניה נהדרת, שאפילו שהדבר היחיד שהלונלי פלנט כתב עליה זה שהיא זולה וצפופה, מסתבר שיש לה הרבה אופי, ובעלים מאוד נחמד. את הערב הזה אני מבלה בסידורים, ובלעדכן את הבלוג, אבל בארבעה הבאים אני אבלה בלפגוש אנשים מהאכסניה (אם זה לא יקרה במשך הלילה!). בשבת אני כבר ביפן :)

תמונות

Chuncheon to Samcheok

מה שלמדתי בימים האחרונים הוא שממש קשה לבטא שמות בקוריאנית :S

בסוף נשארתי עוד לילה בצ'נצ'ין. יצאתי לטיול על הטיילת שעל האגם, וראיתי כמה פסלים מעניינים.

בסוף הטיילת הייתה אנדרטה ומוזיאון לזכר ההרוגים האתיופים במלחמת קוריאה. כרגיל, הכל היה בקוריאנית, ורק הכותרות באנגלית. חוץ מזה שרציתי לדעת למה אתיופיה הצטרפה למלחמה ולא ידעתי, אני באמת תוהה מה הם יעשו אם יום אחד יגיעו אתיופים לשם וירצו לקרוא בעצמם...

בסוקצ'ו לא בזבזתי יותר מדי זמן, אכלתי צהריים, יצאתי לטיול למגדלור שממנו ראיתי קשת כפולה

ולקחתי אוטובוס לפארק הלאומי Seoraksan. תכננתי לישון ב YHA, וסוף סוף להתרועע עם אנשים אחרים. כשירדתי מהאוטובוס ראיתי את השלט של ה Youth Hostel והלכתי לבדוק מה זה. גיליתי שזה מוטל, מה שנראה לי מאוד מוזר. הם היו יותר יקרים, ולא הסכמתי להשאר שם. חשבתי שהם מנסים לרמות אותי, כי הם טענו שהם כן האכסניית נוער, אז הרמתי את הקול... בסוף הם הצביעו לכיוון האכסניה. הגעתי וגיליתי שיש שם מחנה קיץ, אז הכל תפוס. הבעלים אמר שהוא יקח אותי למוטל שלו - בדיוק המקום שעזבתי. עכשיו הם לא כבר לא רצו לקבל אותי. מתוסכל, יצאתי לחפש מוטל אחר ובסוף נפלתי על אחד בארבעים דולר ללילה. זה יותר מדי, אמרתי, וקיבלתי הנחה לשלושים. אני מוציא את כרטיס האשראי "שלושים פלוס מס, שלושים ושלוש". עייף מכדי להתווכח, לקחתי את המחיר הזה. לפחות לשם שינוי הבעלים דיבר אנגלית סבירה.

למחרת יצאתי לטייל בפארק הלאומי. בתחילת הפארק היה מקדש, ולידו בודהה ענק.
שימו לב שהבודהה פה שונה מהבודהה של דרום מזרח אסיה - פחות הודי ויותר מזרח אסייתי.

לקחתי את המסלול ה"קצר של שעתיים" ואחרי שלוש טיפוס על מדרגות תלולות
(אפילו כמה קשישות כפופות עשו אותו, כל הכבוד להן!) הגעתי לפסגת הסלע - שמכוסה בערפל.

למוד נסיון מערפל בניו זילנד, חיכיתי כמה דקות ואכן - בכיוון הים הערפל התבהר והציע נוף נחמד.
לקחתי אוטובוס חזרה לסוקצ'ו ומשם המשכתי ל Gungneung. רציתי לראות שם כמה מוזיאונים, אבל עד שהגעתי כבר היה מאוחר. מסתבר שזו גם עונת השיא, אז החדר הכי זול שקיבלתי הוא שלושים וחמישה דולר, אחרי שהסכימו לעשות לי הנחה. מה שכן, החדר היה חדר דה לוקס, עם כל הפינוקים :) במקום המוזיאונים ראיתי סוף סוף את צעצוע של סיפור 3, שחמק ממני כל ויאטנם. סרט מעולה, עלה על כל הציפיות שלי :)

היום בבוקר נסעתי ל Unification Park, אחרי כמה סיבובים מיותרים באוטובוס ומונית, שגרמו לי להבין שכדאי לי תמיד לתכנן את המסלול שלי לפחות יום מראש. בפארק אפשר לראות צוללת צפון קוריאנית שעלתה על שרטון בזמן משימת ריגול.

אנשי הצוות שלה ברחו, ואחרי חודש וחצי של מצוד, חצי מהם נהרגו על ידי הצבא הדרום קוריאני, חצי מהם הרגו אחד את השני ואחד נתפס. חוץ מהצוללת אפשר גם לראות משחתת אמריקאית ששירתה את הצבא הקוריאני עד לפני עשר שנים. היום היא המשחתת היחידה שמוצגת על היבשה בעולם.
אחר הצהריים נסעתי ל Samcheok, שבה אני נמצא עכשיו. לפני שהם נסגרו, הספקתי לראות שני מוזיאונים על מערות, שאליהן אני נוסע מחר. קצת מצחיק שיש שני מוזיאונים באותו הנושא, במקום שהם יחשבו כמוזיאון אחד, אבל הם הצליחו להציג דברים שונים ומעניינים. אחד מהם הציג חדרים שונים שכל חדר בנוי כמו סוג אחר של מערה, והשני הציג יותר מידע, למרות שגם בו היו מודלים של מערות.

זהו להיום. אני מתכוון להשאר פה עוד לילה אחד, ואז להמשיך דרומה, עדיין לא בטוח לאן. אני יותר מדי עוקב אחרי מה שהלונלי פלנט אומר, שזה מאוד נוח מצד אחד, אבל זה גם מוריד אותי מדרגת מטייל והופך אותי לתייר :S מצד שני, גם אם הייתי רוצה, זה לא באמת יעד לתרמילאים וקשה להקלע פה להרפתקאות אקראיות. נראה מה יהיה :)

Seoul - Soul of Asia

בשעה טובה אני מעלה את כל התמונות שלא עלו כבר כמעט חודש! הידד!

אז, כאמור, סיאול. כמו כל עיר גדולה, נתקעתי פה כנראה יותר ממה שהייתי צריך - אבל היה כיף :) האכסניה הייתה חמימה ומשפחתית (אפילו שמשפחה במקרה הזה הייתה יפנים שלא מדברים מילה באנגלית ואמרקאים בגילאי שישים פלוס) ויש אטרקציות בשפע - רק חבל שלרוב בזבזתי חצי יום על שינה במקום על לראות אותן...

ביום הראשון שלי לבד, הלכתי למוזיאון הכלא של סיאול.הכלא נבנה על ידי היפנים כדי להחזיק לוחמי חופש קוריאנים בזמן הכיבוש של תחילת המאה. פה למדתי משהו מעצבן שילווה אותי כנראה לאורך כל שאר הטיול - כל ההסברים הם בקוראנית בלבד, ומדי פעם יש כותרת באנגלית שלא מסבירה הרבה, ורק גורמת לך לרצות לקרוא את הטקסט המלא. הלכתי לשם ברגל ובדרך פגשתי זוג גרמנים, שהתחברנו לשאר היום. אחרי המוזיאון טיפסנו על הר שהיה מול הכלא. בתקופה כלשהי בהיסטוריה הקוריאנית, בעקבות עליית הקונפשיוניזם, הנזירים הבודהיסטים נודו, ונאלצו לבנות מקדשים בהרים מבודדים - זה אחד מהם. מההר היה אפשר לראות נוף ערפילי של סיאול - מזג האוויר ישאר ככה למשך כל השהות שלי, אפילו שהערפל לא מעניק שום הגנה מפני החום.

באותו הלילה עשיתי סיור רגלי, לפי המלצת לונלי פלנט. התחלתי בנחל שעובר באמצע העיר - בהתחלה בנו עליו אוטוסטרדה, ולפני עשר שנים החליטו להרוס את האוטוסטרדה ולבנות במקומו פארק ציבורי. הפארק קצת בטוני, אבל לא נורא. הסיור המשיך להר שעליו נמצא מגדל N-Seoul. יש רכבת שעולה לבניין, אבל מה אני - ילדה קטנה? טיפסתי כמו גדול! כל שעה עגולה אמור להיות מופע של "להבות ולייזרים" על המגדל - אבל זה מה שקורה כשסומכים על ווינדאוז...

למחרת יצאתי לשוטט ברובע ה Hanok של סיאול. בת'כלס, לא ראיתי שם שום דבר שעניין אותי במיוחד, אבל במקרה נפלתי על מוזיאון צעצועים, שפיצה על כך עם בובות של הטרמינייטור, הנוסע השמיני והטורף, שר הטבעות ואפילו סטארקראפט! משם המשכתי למוזיאון המלחמה, אבל בגלל שהגעתי שעה לפני הסגירה, הספקתי לראות רק חצי מההיסטוריה העתיקה של קוריאה - שוב, הרוב בקוריאנית בלבד. אדמירל קוריאני אחד במאה ה 17 ניצח את הצי היפני בעזרת ספינה שנחשבה לגאונות, "ספינת הצב", הספינה הראשונה בעולם שממוגנת בפלדה:

מחוץ למוזיאון ראיתי תצוגה מגוונת של טנקים ומטוסים, בשימוש צבא קוריאה המודרני.

ביום שלמחרת, הלכתי למוזיאון הלאומי של קוריאה. המוזיאון מציג אומנות קוריאנית מתקופות עתיקות בעיקר, אבל למען האמת הוא לא ממש עניין אותי. שוב סינדרום ה"נכתוב בקוריאנית, ואם אתה לא מבין, נכסת"ח לך בכמה מילים באנגלית"...

מה שכן היה טוב באותו היום היה מסיבת (יום לפני) יום ההולדת שלי! REN, בחורה יפנית מצחיקה ונחמדה מהאכסניה שלי, נמצאת בסיאול כבר שלושה חודשים. היא הייתה אמורה להיות עשרה ימים למטרת עסקים, ונתקעה מכל מיני סיבות שונות. את היום הולדת שלה היא חגגה פה לבדה ואומללה, אז היא שמה לעצמה מטרה לחגוג לי את היום הולדת הכי טוב שהיא יכולה. היא לקחה אותי למסעדה ביחד עם עוד בחור צרפתי בשם רוריק, ואחר כך למועדון שהיו בו הופעות רוק \ מטאל. הכל על חשבונה! חזרנו לאכסניה, שתינו קצת בירה, יצאנו שוב למסעדה (היא הייתה רעבה), שתינו עוד קצת והלכנו לישון.

למחרת, יום ההולדת שלי, קמתי וישבתי שש שעות מול המחשב. חבל שלא עידכנתי את הבלוג בזמן הזה... בערב רן יצאה עם חברה שהיא קבעה איתה מראש, ורוריק לא חזר מהבוקר, אז לקחתי את עצמי לבית התה שהייתי בו עם אמא, וכשראיתי שכבר מאוחר והם לא חוזרים החלטתי לחפש מועדון ולצאת לבד. לא מצאתי מועדון, אלא סתם פאב. המועדונים שכן מצאתי היו מועדוני היפ הופ... בסך הכל, לא עמד בסטנדרט של אתמול.

בבוקר, נפרדתי מרן שמיצתה את הויזה שלה והייתה צריכה לחזור ליפן. היא הזמינה אותי אליה כשאני בטוקיו, ויהיה מאוד כיף לפגוש אותה שוב :) (שלא לדבר על מגורים בחינם בטוקיו היקרה בטירוף). הלכתי להשלים את מה שלא ראיתי במוזיאון המלחמה והפלא ופלא - פתאום כשמדובר במלחמת קוריאה, מתחפנים לתיירים האמריקאים והכל מתורגם לאנגלית! מספיק שיצאת מהחדר של מלחמת קוריאה לתצוגה על חיילי קוריאה בשליחויות שונות בשביל שיחזרו לקוריאנית שוטפת. בחדר על מלחמת ויאטנם, ראיתי את הגרסה ההפוכה, והמוכרת, למה שראיתי בחודש האחרון - הקומוניסטים המרושעים שתוקפים את הדמוקרטים המסכנים. יש הרבה הקבלה בין מה שהיה בקוריאה לבין מה שהיה בויאטנם, אבל היום אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין קוריאה הקומוניסטית והמטורפת לויאטנם ה"קומוניסטית" והיחסית שפויה...

ביום הלפני אחרון שלי בסיאול נסעתי לסיור באזור המפורז. (ה DMZ של קוריאה...). התחלנו במרכז המבקרים של האזור המפורז, שם ראינו תמונות שלא נוכל לצלם בגלל שכל האזור הוא שטח צבאי. ביקרנו במערה שהצפון קוריאנים חפרו כדי לפלוש לדרום - במערה כזאת יכולים לעבור שלושים אלף חיילים בשעה - אמא'לה! אחר כך נסענו למצפה שממנו אפשר לראות את "כפר הפרופגנדה" של צפון קוריאה - כפר שאף אחד לא גר בו, וכל האורות בו נדלקים ונכבים בדיוק באותה שעה. בכפר הזה גם נמצא הדגל הגבוה והגדול ביותר בעולם - הצפון והדרום היו במירוץ מי יקים את הדגל הכי גדול והכי גבוה, עד שהדרום ויתרו. לרוע המזל, זה היה איזור ללא צילום. מה שכן היה אפשר לצלם זו פלוגה של חיילים שהיו שם. לפני כן המדריכה סיפרה לנו שהחיילים בקוריאה הם בשירות סדיר, של שנתיים, ושהפסים על הקסדות שלהם זו הדרגה שהם מקבלים לפי הפז"ם. החיילים שבדרגה יותר גבוהה בדרך כלל בודקים פחות את הדרכונים במחסום - את מי זה מזכיר לנו? היא שאלה אותי בהתלהבות אם אני לא רוצה תמונה עם החיילים, ובתגובה חייכתי חיוך ציני וסיפרתי לה על השירות הצבאי שלי, כולל ההיכרות האינטימית שלי עם "דרגה גבוהה מקפיד פחות"...

בניגוד לחיילים, מה שכן הרשים אותי הוא פרסומת למשהו, לפי ההימור שלי חברה סלולרית, שמציגה תמונה של חייל וסבתא. ממש כמו בארץ.

עוד באיזור המפורז, ביקרנו בתחנת הרכבת שכרגע עומדת ריקה והתקווה היא שיום אחד, אחרי האיחוד, היא תגיע עד אירופה. בדרך חזרה לסיאול הרגשתי שוב כמו בויאטנם כשהמדריכה לקחה אותנו למפעל שמייצר מוצרי ג'ינגסן, הסביר לנו על שלבי הגידול של הג'ינגסן ואז הסבר לא פחות מעניין על המוצרים שהם מוכרים... אף אחד לא קנה כלום.

אחר הצהריים יצאתי לטיול בפארק האולימפי. הפארק מלא בפסלים של אומנים שונים מרחבי העולם, ובעודי משוטט ביניהם פתאום ראיתי משהו מאוד מוכר:

אכן, זה "עקידת יצחק 2" של מנשה קדישמן! דומה מאוד לזה שברחבת מוזיאון תל אביב! בדרך חזרה מהפארק איבדתי את הדרך ושוטטתי שעה וחצי בחיפוש אחר הרכבת התחתית...

ביום האחרון שלי בסיאול, יצאתי לטרקון בפארק לאומי בפרברי סיאול. טרקים זה ספורט פופלרי פה, והיו איתי עוד מאות אנשים בפארק. למרבה המזל, רוב הזמן הצלחתי להיות לבד. הטרק היה ברמה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, אבל היה מאוד מספק להגיע לפסגה. גם בהר הזה היה אפשר לראות מנזר מסתתר בין העצים -

היום קמתי מאוחר בבוקר, אמרתי שלום לכולם ולקחתי רכבת לכיוון Chuncheon. אין פה אכסניות, אלא רק מוטלים, בשלושים דולר לחדר ללילה. אם הייתי עם עוד מישהו, הייתי יכול לחסוך חמישה עשר דולר ללילה :\ לא נורא, באוסטרליה היו מלונות ששילמתי את המחיר הזה למיטה בחדר דורם. מחר או מחרתיים אני כנראה אמשיך הלאה, ככל הנראה ל Sokcho, אבל לא בטוח. בכל מקרה, יהיה כיף :)

תמונות מהמלחמה

מונות מויאטנם חלק 1

תמונות מויאטנם חלק 2

תמונות מקמבודיה

תמונות מסיאול