האמת היא שהימים האחרונים מאוד מבולבלים לי בראש, ולקח לי הרבה זמן להרכיב מה עשיתי מתי.... אז אני מקווה שזה הסדר הנכון :)
ביום הראשון שלי בבוסאן הלכתי לשוטטות אקראית על הטיילת בלי שום יעד מסוים. על הדרך עברתי בחוף הים, בלונה פארק (יותר מעפן משלנו) ובשוק דגים. יש איזה יצור שנראה מאוד... פאלי, ותמיד תהיתי מה הוא. לא קיבלתי תשובה, אבל המוכרת כן הדגימה שאם לוחצים עליו אז הוא משפריץ מים, ואז מיקמה אותו באגן שלה. בערב הגעתי למרכז הקניות הכי גדול בעולם - בדיוק ביום היחיד שבו כתוב בכל מקום שהוא יהיה סגור...
למחרת הלכתי לשוק הגדול של קוריאה. אמנם יש חנויות, ולא דוכנים, אבל הייתה אווירה שוקית נעימה. קניתי שם כמה מתנות ושתי חולצות של קוריאה - אני מאוד אוהב את הדגל של קוריאה, והייתי צריך משהו שיחליף שתי חולצות שנאלצתי לזרוק בגלל ריח וכתמים... כשהסתובבתי באזור הגעתי למגדל בוסאן, שנמצא באמצע פארק על גבעה. למרבה המזל, עד עכשיו היה לי שבוע גשום וערפילי, אבל ביום הזה (וגם באלה שאחריו) היה מזג אוויר בהיר ונקי. ראיתי נוף מהמם של בוסאן - התרשמתי יותר מהנוף שראיתי מהמגדל בסידני. בין כל הנוף ראיתי את האנדרטת לזכר חללי קוריאה והחלטתי שלשם אני הולך.
בדרך החוצה, הצצתי במוזיאון כלי הנגינה של המגדל, שבו ראיתי שופר, והתחלתי ללכת לכיוון הכללי של המגדל, והסתמכתי על מפה תיירותית שנתנו לי. הבעיה היא שהמפה לא ממש בקנה מדה או מדויקת, אז בסופו של דבר יצא שטיפסתי בין הסמטאות על הר כלשהו, וקיוויתי שזה ההר הנכון. הלכתי ברחובות אותנטיים לחלוטין, נטולים כל תייר. כשהגעתי לרחוב הכי גבוה וכבר איבדתי תקווה התחלתי לחפש את הדרך למטה, וכשהקפתי את הפינה, הפלא ופלא - אני רואה את האנדרטה על צלע ההר שמולי! אז גם גיליתי שיש שתי אנדרטאות, אחת "לפיד הדמקורטיה", שנמצאת במוזיאון הדמוקרטיה, והשנייה היא האנדרטה הנ"ל.
בערב, כשחזרתי לאכסניה סחוט, אנשים ישבו מסביב לשולחן, שתו ודיברו. הצטרפתי, ואז גילינו את חוקי השתייה של מיסטר לי, הבעלים - כשנגמרת השתייה, הכי צעיר (אני, למרבה ההפתעה) הולך לקנות והמבוגרים משלמים. היה ערב מוצלח מאוד וכולנו הלכנו לישון.
למחרת התעוררתי מהחום המטורף בשמונה וחצי בבוקר, אחרי שהלכתי לישון בסביבות שלוש. לא הצלחתי להרדם שוב, אז הלכתי עם מישהי שהייתה אתמול בלילה ומישהי שבדיוק הגיעה בשש בבוקר לים. הקוריאנים מאוד מצחיקים - רובם נכנסים למים עם חולצה ומכנסיים, והרבה מהם לא יודעים לשחות, אז הם נכנסים עם מצופים. האבסורד הוא שהם נכנסים עם מצופים גם כשהמים מגיעים להם עד הברכיים... החוף שהיינו בו נמצא בתוך מפרץ שתוחם אותו גשר. הערפל בא והלך והגשר הופיע ונעלם. המים היו קרים, השמש הייתה חמה והיה בוהוריים מצוין.
אחר הצהריים של אותו היום חיפשתי מקום שאפשר לצרוב בו כרטיסי זכרון לדי וי די, כי שניים מהשלושה שלי כבר מלאים, והשלישי בדרך. בכל הפי סי באנג (חנויות האינטרנט של קוריאה) שעברתי בהם לא הייתה אפשרות לצרוב, עד שבסוף התייאשתי. החלטתי שאני פשוט אשב באחד מהם ואנסה לשחק סטארקראפט 2, משחק האסטרטגיה החדש והכי מגניב בעולם. כל פעם שניסיתי לשחק קיבלתי איזו הודעת שגיאה בקוריאנית, עד שבסוף החלטתי לוותר ולנסות לשחק בסטארקרפט המקורי - רק שמכל משחק שניסיתי להכנס אליו זרקו אותי...
למחרת בבוקר רציתי לעשות סידורים עם הכרטיס שלי למעבורת ליפן, והלכתי לטרמינל. התחשק לי ללכת ברגל, אבל לא הסתכלתי במפה והנחתי שבשביל להגיע לטרמינל של המעבורות צריך ללכת לאורך החוף. הסתובבתי בין הרחובות, באיזשהו שלב כבר לא ראיתי את הים, ובדרך נפלתי על פנינה - צוק שממנו אפשר להשקיף לים, עם רוח נעימה ושדה של פרחים. אחרי מנוחה שם, המשכתי ללכת עד שנפלתי על המוזיאון הלאומי של בוסאן. הסתכלתי שם במפה וגיליתי שכל הסיבוב שעשיתי הוביל אותי למרחק של שתי תחנות מטרו מאיפה שהתחלתי... לקחתי כבר את המטרו וסידרתי את הכרטיס. רציתי ללכת לשוק הדגים, שנמצא בסמוך לטרמינל, אבל פניתי לכיוון הלא נכון והלכתי חצי שעה סתם. התייאשתי וחזרתי לאכסניה, לעוד לילה מסביב לשולחן עם שתייה וצחוקים.
למחרת הלכתי למקדש Seomeosa, בדרך למצודה שנמצאת על הר. שאלתי במודיעין איך מגיעים ברגל והיא אמרה לי שזה לא מרחק הליכה. בדרך ראיתי שלט שאמר שזה עוד שלושה קילומטר - זה לא מרחק הליכה? טיפסתי על ההר, והגעתי למקדש. לקחתי מהמודיעין של המקדש מדריך אלקטרוני, והוא היה אחד הטובים שהיו לי - הוא הסביר על כל אלמנט במקדש, ודרכו למדתי על הרבה דברים שראיתי במקדשים אחרים בקוריאה ולא הבנתי מה הם.
שאלתי את הבנות במודיעין איך מגיעים למצודה והן כיוונו אותי. אחרי שעה של ברבור, סוף סוף מצאתי את המקום שהן התכוונו אליו והתחלתי ללכת. מכל המצודה, מה שנשאר זה בערך השערים שלה, ובפנים הכל זה יער. לקחתי פניה אקראית ואחרי חצי שעה הליכה הגחתי מהיער אל מין קומפלקס שנראה כמו בית ספר, או מועדון כלשהו - נטוש חוץ מכמה אנשים ששיחקו טניס. שאלתי מישהו איך מגיעים חזרה לעיר, והוא סידר לי טרמפ לתחנת האוטובוס. במכונית שלו היו עוד שתי נשים, שכמובן שלא דיברו אנגלית. הן התחילו לשיר שיר בקוריאנית, ובתמורה שרתי להן את "הגלשן".
מאז שהגעתי לקוריאה רציתי לנסות את אחת המרחצאות הציבוריות, והחלטתי לסיים את היום המעייף שהיה לי באמבט מרגיע במרחצאה הגדולה באסיה. השעה כבר הייתה תשע וחצי בערב, והבעלים של האכסניה הזהיר אותי שזה לא מספיק זמן עד חצות, אבל הלכתי בכל מקרה. כשמגיעים למרחצאה מקבלים מפתח, שמים את הנעליים בלוקר בחוץ, את שאר הבגדים שלך בלוקר בפנים ונכנסים עירומים. עושים מקלחת ונכנסים לאחת הבירכות, כל אחת מהן בטמפרטורה שונה ועם מלח שונה. כשנמאס לך מהברכות, אפשר ללבוש את הפיג'מה שנותנים לך וללכת לאזור המשותף לבנים ובנות, שמלא בסוגים שונים של סאונות, ברכות לכפות הרגליים, מסלול הליכה על אבנים כדי לשחרר את השרירים בכף הרגל, חדר צלילים, חדר קרח ועוד ועוד. שעתיים אכן לא הספיקו.
כך הסתיים הטיול שלי בדרום קוריאה. התלבטתי אם להשאר פה עוד חמישה ימים, בשביל לחסוך כסף, ועמדתי לעשות את זה עד היום בבוקר, אבל אז הסתכלתי שוב בלונלי פלנט - בכל המקומות שרציתי ללכת אליהם יש רק מוטלים, מה שאומר שאני אהיה לבד ואשלם יחסית הרבה בכל מקרה. ביפן יש הרבה אכסניות, ואני אשלם על מיטה בחדר משותף אותו הסכום שאני אשלם פה על חדר במוטל, אבל לפחות שם תהיה חברה. חוץ מזה, אני חושב שבחמישה ימים ביפן אני אראה יותר דברים מעניינים מאשר בחמישה ימים פה :) אז היום בערב אני לוקח את המעבורת ל Shimonoseki ומשם - מי יודע?
ביום הראשון שלי בבוסאן הלכתי לשוטטות אקראית על הטיילת בלי שום יעד מסוים. על הדרך עברתי בחוף הים, בלונה פארק (יותר מעפן משלנו) ובשוק דגים. יש איזה יצור שנראה מאוד... פאלי, ותמיד תהיתי מה הוא. לא קיבלתי תשובה, אבל המוכרת כן הדגימה שאם לוחצים עליו אז הוא משפריץ מים, ואז מיקמה אותו באגן שלה. בערב הגעתי למרכז הקניות הכי גדול בעולם - בדיוק ביום היחיד שבו כתוב בכל מקום שהוא יהיה סגור...
למחרת הלכתי לשוק הגדול של קוריאה. אמנם יש חנויות, ולא דוכנים, אבל הייתה אווירה שוקית נעימה. קניתי שם כמה מתנות ושתי חולצות של קוריאה - אני מאוד אוהב את הדגל של קוריאה, והייתי צריך משהו שיחליף שתי חולצות שנאלצתי לזרוק בגלל ריח וכתמים... כשהסתובבתי באזור הגעתי למגדל בוסאן, שנמצא באמצע פארק על גבעה. למרבה המזל, עד עכשיו היה לי שבוע גשום וערפילי, אבל ביום הזה (וגם באלה שאחריו) היה מזג אוויר בהיר ונקי. ראיתי נוף מהמם של בוסאן - התרשמתי יותר מהנוף שראיתי מהמגדל בסידני. בין כל הנוף ראיתי את האנדרטת לזכר חללי קוריאה והחלטתי שלשם אני הולך.
בדרך החוצה, הצצתי במוזיאון כלי הנגינה של המגדל, שבו ראיתי שופר, והתחלתי ללכת לכיוון הכללי של המגדל, והסתמכתי על מפה תיירותית שנתנו לי. הבעיה היא שהמפה לא ממש בקנה מדה או מדויקת, אז בסופו של דבר יצא שטיפסתי בין הסמטאות על הר כלשהו, וקיוויתי שזה ההר הנכון. הלכתי ברחובות אותנטיים לחלוטין, נטולים כל תייר. כשהגעתי לרחוב הכי גבוה וכבר איבדתי תקווה התחלתי לחפש את הדרך למטה, וכשהקפתי את הפינה, הפלא ופלא - אני רואה את האנדרטה על צלע ההר שמולי! אז גם גיליתי שיש שתי אנדרטאות, אחת "לפיד הדמקורטיה", שנמצאת במוזיאון הדמוקרטיה, והשנייה היא האנדרטה הנ"ל.
בערב, כשחזרתי לאכסניה סחוט, אנשים ישבו מסביב לשולחן, שתו ודיברו. הצטרפתי, ואז גילינו את חוקי השתייה של מיסטר לי, הבעלים - כשנגמרת השתייה, הכי צעיר (אני, למרבה ההפתעה) הולך לקנות והמבוגרים משלמים. היה ערב מוצלח מאוד וכולנו הלכנו לישון.
למחרת התעוררתי מהחום המטורף בשמונה וחצי בבוקר, אחרי שהלכתי לישון בסביבות שלוש. לא הצלחתי להרדם שוב, אז הלכתי עם מישהי שהייתה אתמול בלילה ומישהי שבדיוק הגיעה בשש בבוקר לים. הקוריאנים מאוד מצחיקים - רובם נכנסים למים עם חולצה ומכנסיים, והרבה מהם לא יודעים לשחות, אז הם נכנסים עם מצופים. האבסורד הוא שהם נכנסים עם מצופים גם כשהמים מגיעים להם עד הברכיים... החוף שהיינו בו נמצא בתוך מפרץ שתוחם אותו גשר. הערפל בא והלך והגשר הופיע ונעלם. המים היו קרים, השמש הייתה חמה והיה בוהוריים מצוין.
אחר הצהריים של אותו היום חיפשתי מקום שאפשר לצרוב בו כרטיסי זכרון לדי וי די, כי שניים מהשלושה שלי כבר מלאים, והשלישי בדרך. בכל הפי סי באנג (חנויות האינטרנט של קוריאה) שעברתי בהם לא הייתה אפשרות לצרוב, עד שבסוף התייאשתי. החלטתי שאני פשוט אשב באחד מהם ואנסה לשחק סטארקראפט 2, משחק האסטרטגיה החדש והכי מגניב בעולם. כל פעם שניסיתי לשחק קיבלתי איזו הודעת שגיאה בקוריאנית, עד שבסוף החלטתי לוותר ולנסות לשחק בסטארקרפט המקורי - רק שמכל משחק שניסיתי להכנס אליו זרקו אותי...
למחרת בבוקר רציתי לעשות סידורים עם הכרטיס שלי למעבורת ליפן, והלכתי לטרמינל. התחשק לי ללכת ברגל, אבל לא הסתכלתי במפה והנחתי שבשביל להגיע לטרמינל של המעבורות צריך ללכת לאורך החוף. הסתובבתי בין הרחובות, באיזשהו שלב כבר לא ראיתי את הים, ובדרך נפלתי על פנינה - צוק שממנו אפשר להשקיף לים, עם רוח נעימה ושדה של פרחים. אחרי מנוחה שם, המשכתי ללכת עד שנפלתי על המוזיאון הלאומי של בוסאן. הסתכלתי שם במפה וגיליתי שכל הסיבוב שעשיתי הוביל אותי למרחק של שתי תחנות מטרו מאיפה שהתחלתי... לקחתי כבר את המטרו וסידרתי את הכרטיס. רציתי ללכת לשוק הדגים, שנמצא בסמוך לטרמינל, אבל פניתי לכיוון הלא נכון והלכתי חצי שעה סתם. התייאשתי וחזרתי לאכסניה, לעוד לילה מסביב לשולחן עם שתייה וצחוקים.
למחרת הלכתי למקדש Seomeosa, בדרך למצודה שנמצאת על הר. שאלתי במודיעין איך מגיעים ברגל והיא אמרה לי שזה לא מרחק הליכה. בדרך ראיתי שלט שאמר שזה עוד שלושה קילומטר - זה לא מרחק הליכה? טיפסתי על ההר, והגעתי למקדש. לקחתי מהמודיעין של המקדש מדריך אלקטרוני, והוא היה אחד הטובים שהיו לי - הוא הסביר על כל אלמנט במקדש, ודרכו למדתי על הרבה דברים שראיתי במקדשים אחרים בקוריאה ולא הבנתי מה הם.
שאלתי את הבנות במודיעין איך מגיעים למצודה והן כיוונו אותי. אחרי שעה של ברבור, סוף סוף מצאתי את המקום שהן התכוונו אליו והתחלתי ללכת. מכל המצודה, מה שנשאר זה בערך השערים שלה, ובפנים הכל זה יער. לקחתי פניה אקראית ואחרי חצי שעה הליכה הגחתי מהיער אל מין קומפלקס שנראה כמו בית ספר, או מועדון כלשהו - נטוש חוץ מכמה אנשים ששיחקו טניס. שאלתי מישהו איך מגיעים חזרה לעיר, והוא סידר לי טרמפ לתחנת האוטובוס. במכונית שלו היו עוד שתי נשים, שכמובן שלא דיברו אנגלית. הן התחילו לשיר שיר בקוריאנית, ובתמורה שרתי להן את "הגלשן".
מאז שהגעתי לקוריאה רציתי לנסות את אחת המרחצאות הציבוריות, והחלטתי לסיים את היום המעייף שהיה לי באמבט מרגיע במרחצאה הגדולה באסיה. השעה כבר הייתה תשע וחצי בערב, והבעלים של האכסניה הזהיר אותי שזה לא מספיק זמן עד חצות, אבל הלכתי בכל מקרה. כשמגיעים למרחצאה מקבלים מפתח, שמים את הנעליים בלוקר בחוץ, את שאר הבגדים שלך בלוקר בפנים ונכנסים עירומים. עושים מקלחת ונכנסים לאחת הבירכות, כל אחת מהן בטמפרטורה שונה ועם מלח שונה. כשנמאס לך מהברכות, אפשר ללבוש את הפיג'מה שנותנים לך וללכת לאזור המשותף לבנים ובנות, שמלא בסוגים שונים של סאונות, ברכות לכפות הרגליים, מסלול הליכה על אבנים כדי לשחרר את השרירים בכף הרגל, חדר צלילים, חדר קרח ועוד ועוד. שעתיים אכן לא הספיקו.
כך הסתיים הטיול שלי בדרום קוריאה. התלבטתי אם להשאר פה עוד חמישה ימים, בשביל לחסוך כסף, ועמדתי לעשות את זה עד היום בבוקר, אבל אז הסתכלתי שוב בלונלי פלנט - בכל המקומות שרציתי ללכת אליהם יש רק מוטלים, מה שאומר שאני אהיה לבד ואשלם יחסית הרבה בכל מקרה. ביפן יש הרבה אכסניות, ואני אשלם על מיטה בחדר משותף אותו הסכום שאני אשלם פה על חדר במוטל, אבל לפחות שם תהיה חברה. חוץ מזה, אני חושב שבחמישה ימים ביפן אני אראה יותר דברים מעניינים מאשר בחמישה ימים פה :) אז היום בערב אני לוקח את המעבורת ל Shimonoseki ומשם - מי יודע?
רשומות
ומה קרה משם? ;-))))
השבמחקסתם, ז'ומי! נראה לי שקוריאה היתה רגועה וכיפית כזאת, לא? אתה נשמע מאד מרוצה ומבסוט ואני מאד שמחה לקרוא את זה. זה ממש כאילו אתה מרגיש שם בבית. מעניין לשמוע שקוריאה היא כזאת מדינה חמודה וכיפית, האמת שלא ידעתי עליה שום דבר.
טוב, עכשיו יפן אה? למרות ההתחלה הצולעת אני בטוחה שיהיה לך ממש ממש כיף :-) הגיע הזמן להחליף את הדגל, לא?