עוד שבוע שמחולק לשני פוסטים, הפוסט השני בתקווה מחר...
לפני שלקחתי את המעבורת, נסעתי עם שני אמריקאים לשוק הדגים של בוסאן. בקומה הראשונה יש דוכנים שמוכרים דגים חיים, ובקומה השנייה מסעדות שבהן מבשלים אותם. אכלנו שם תמנון חי - חותכים אותו, והוא עדיין זז כשאוכלים אותו. היה קצת מוזר, אבל טעים. אחר כך קנינו שני דגים טריים ואכלנו אותם. תזמנתי את המזומן שלי שיספיק בדיוק, ולא היה לי מספיק בשביל הדגים, שעלו יותר ממה שחשבנו, אז האמרקאים היו מאוד נחמדים והזמינו אותי :) אפילו נתנו לי כסף למונית, כי כבר איחרתי למעבורת :S
כשהגעתי לטרמינל, שמחתי כי הייתי אמור להיות שם בשש וחצי, כמו שאמרו לי לפני כמה ימים. ניגשתי לדלפק ואז היא אמרה לי שהעלייה למעבורת מתחילה בשש וחצי, הכירטוס נסגר בשש - אבל אני בכל זאת אכרטס אותך. שילמתי באשראי את המחיר של הכרטיס ואז גיליתי שאת המע"מ אני צריך לשלם במזומן. רצתי לכספומט, והוא היה ריק ממזומנים. אחרי שהדיילת של חברת השיט דיברה עם כל העולם, באו ומילאו את הכספומט במיוחד בשבילי. הוצאתי כסף, רצתי על פני התור של הבידוק הביטחוני ומעבר הגבול ועליתי למעבורת - שהתעכבה בשעה...
כשהייתי על המעבורת, גיליתי שהכל עובד ב YENים, אז הייתי צריך לחכות שיפתח הדיוטי פרי בשביל לקנות שתייה קלה. אחר כך גיליתי שהכרטיס שלי לא כולל ארוחת ערב או בוקר. בשיט של שתיים עשרה שעות. הרגשתי קצת מרומה, אבל החלקתי את זה. בזמן שצפיתי בחוף של בוסאן עובר על פנינו, ובדרום קוריאה הולכת ומתרחקת, דיברתי עם זוג קוריאנים, שנוסעים לטיול של חמישה ימים ביפן. כמו רוב הקוריאנים והיפנים, הם לא מדברים יותר מדי אנגלית, אבל עדיין נחמד לדבר איתם.
כשהגעתי ליפן, נחתתי בShimonoseki. כשהייתי צריך לבחור לאיזו עיר לשוט בחרתי בשימונוסקי בגלל שהיא העיר הכי מערבית באי המרכזי של יפן. לא חשבתי שאני אגיע לקיושו - האי הדרום מערבי. לא הרבה תיירים מערביים מגיעים לעיר הזו. המוכס מאוד התפלא, ובדק לי את התרמיל. שיתפתי פעולה, והוא מאוד הודה לי - אמרתי לי שגם לי הייתה את אותה עבודה מגעילה של לבדוק אנשים. בשימונוסקי, לקחתי אוטובוס לאכסניית הנוער, רק בשביל לגלות שיש פסטיבל בעיר אז היא מלאה. השארתי שם את התיק, טיפסתי לראש ההר הסמוך, ירדתי, הלכתי במנהרה לקיושו, לקחתי את התיק שלי וחזרתי לתחנה המרכזית. חיפשתי את המלון שהבחור באכסניה המליץ לי עליו - וגיליתי שהוא סגור. חזרתי למודיעין, קיבלתי מלון חדש והגעתי אליו. הבעלים הובילה אותי לחדר, אבל דרשה שאני אשלם במזומן, אז הלכתי להוציא כסף. בדרך חזרה מהכספומט עשיתי סיבוב במרכז העיר וראיתי את הפסטיבל - דוכנים, ובמות עם להקות. חביב. כשחזרתי למלון, רציתי לשלם, אבל הבעלים לא הייתה באזור אז חזרתי לחדר. כשיצאתי מהחדר שלחתי יד לארנק וגיליתי שהוא נעלם.
מבוהל, חזרתי דרך כל המקומות שהייתי בהם, אבל לא מצאתי את הארנק. כשחזרתי למלון ורציתי לחפש בחדר, גיליתי את התיקים שלי במסדרון, והבעלים אמרה לי "Cash! Cash!". הסברתי לה שאיבדתי את הארנק ושאלתי אם אני יכול לחפש בחדר. חיפשתי, אבל לא מצאתי כלום. אמרתי לה שאני הולך לבדוק במשטרה, ושאלתי אם אני יכול להשאיר פה את התיק. לא. מבואס, עם התיק עלי, הלכתי למשטרה. הייתה להם רשימה שלמה של דברים שאנשים מצאו, אבל הארנק שלי הוא לא אחד מהם. לא היה לי כסף, לא היה לי כרטיס אשראי, ובחוסר ברירה הגשתי תלונה ונשארתי לישון בתחנה. השוטרים היו מאוד נחמדים, ונתנו לי ארוחת ערב. שאלו אותי אם אני מעדיף אורז או סנדוויץ', והיו בשוק שהעדפתי אורז. השוטר הותיק שהיה בשוק אפילו קנה לי שוקו :)
אחרי שגמרתי להתקשר הביתה, ולסדר העברות כספים למיניהן, הלכתי לראות את סוף הפסטיבל - המוני אנשים בתלבושות מסורתיות, רוקדים ריקוד מונטוני לקצב מוסיקה מסורתית. אם הייתי מדבר יפנית בטח שרו שם סיפור מרתק, אבל אני לא, אז למזלי הגעתי רק לסוף.
למחרת בבוקר השוטרים אמרו לי בשמחה שמצאו את הארנק שלי - בחדר שלי במלון :S הלכתי לשם, והייתה שם המנקה. שאלתי אותה אם היא התקשרה, ואיפה הארנק שלי, אבל היא לא הבינה אותי וסימנה לי לחכות. אחרי כמה דקות הגיע לשם אחד השוטרים ואמרתי לו שהיא לא יודעת על מה אני מדבר. הוא דיבר איתה, ומסתבר שהארנק אצלה, אבל "אני צריך לשלם על לילה". התפלצתי, אבל דיברתי בנימוס והסברתי שאני לא משלם כלום. בסוף הגיעה בעלת הבית, והתנצלה על הכל.
בשימונוסקי קניתי Pass שמצאתי באינטרנט - חמישה ימים של נסיעות ללא הגבלה, אבל רק ברכבות מקומיות. יש לי שלושים ושניים ימים ביפן, והפס שקניתי בקוריאה טוב רק לעשרים ואחד, אז אמרתי - עוד חמישה ימים, סבבה. מסתבר ש"רכבות מקומיות" זה רכבות שלוקח להן פי שניים עד פי שלושה יותר זמן להגיע, ויותר גרוע - צריך לעשות אינסוף חילופים. הקטע הכי איום הוא שהיום כשהסתכלתי במחירון של הרכבת - יכול מאוד להיות שאפילו הפסדתי כסף על הפס הזה. צריך לבדוק דברים כאלה לעומק...
משימונוסקי המשכתי ל Fokouka, ומשם ל Kumamato, משם להר הגעש ASO. על כל אלה - בפעם הבאה. היום אני ב Bippu, ומשם אני ממשיך חזרה לפוקוקה, ואז לנגסקי.
לפני שלקחתי את המעבורת, נסעתי עם שני אמריקאים לשוק הדגים של בוסאן. בקומה הראשונה יש דוכנים שמוכרים דגים חיים, ובקומה השנייה מסעדות שבהן מבשלים אותם. אכלנו שם תמנון חי - חותכים אותו, והוא עדיין זז כשאוכלים אותו. היה קצת מוזר, אבל טעים. אחר כך קנינו שני דגים טריים ואכלנו אותם. תזמנתי את המזומן שלי שיספיק בדיוק, ולא היה לי מספיק בשביל הדגים, שעלו יותר ממה שחשבנו, אז האמרקאים היו מאוד נחמדים והזמינו אותי :) אפילו נתנו לי כסף למונית, כי כבר איחרתי למעבורת :S
כשהגעתי לטרמינל, שמחתי כי הייתי אמור להיות שם בשש וחצי, כמו שאמרו לי לפני כמה ימים. ניגשתי לדלפק ואז היא אמרה לי שהעלייה למעבורת מתחילה בשש וחצי, הכירטוס נסגר בשש - אבל אני בכל זאת אכרטס אותך. שילמתי באשראי את המחיר של הכרטיס ואז גיליתי שאת המע"מ אני צריך לשלם במזומן. רצתי לכספומט, והוא היה ריק ממזומנים. אחרי שהדיילת של חברת השיט דיברה עם כל העולם, באו ומילאו את הכספומט במיוחד בשבילי. הוצאתי כסף, רצתי על פני התור של הבידוק הביטחוני ומעבר הגבול ועליתי למעבורת - שהתעכבה בשעה...
כשהייתי על המעבורת, גיליתי שהכל עובד ב YENים, אז הייתי צריך לחכות שיפתח הדיוטי פרי בשביל לקנות שתייה קלה. אחר כך גיליתי שהכרטיס שלי לא כולל ארוחת ערב או בוקר. בשיט של שתיים עשרה שעות. הרגשתי קצת מרומה, אבל החלקתי את זה. בזמן שצפיתי בחוף של בוסאן עובר על פנינו, ובדרום קוריאה הולכת ומתרחקת, דיברתי עם זוג קוריאנים, שנוסעים לטיול של חמישה ימים ביפן. כמו רוב הקוריאנים והיפנים, הם לא מדברים יותר מדי אנגלית, אבל עדיין נחמד לדבר איתם.
כשהגעתי ליפן, נחתתי בShimonoseki. כשהייתי צריך לבחור לאיזו עיר לשוט בחרתי בשימונוסקי בגלל שהיא העיר הכי מערבית באי המרכזי של יפן. לא חשבתי שאני אגיע לקיושו - האי הדרום מערבי. לא הרבה תיירים מערביים מגיעים לעיר הזו. המוכס מאוד התפלא, ובדק לי את התרמיל. שיתפתי פעולה, והוא מאוד הודה לי - אמרתי לי שגם לי הייתה את אותה עבודה מגעילה של לבדוק אנשים. בשימונוסקי, לקחתי אוטובוס לאכסניית הנוער, רק בשביל לגלות שיש פסטיבל בעיר אז היא מלאה. השארתי שם את התיק, טיפסתי לראש ההר הסמוך, ירדתי, הלכתי במנהרה לקיושו, לקחתי את התיק שלי וחזרתי לתחנה המרכזית. חיפשתי את המלון שהבחור באכסניה המליץ לי עליו - וגיליתי שהוא סגור. חזרתי למודיעין, קיבלתי מלון חדש והגעתי אליו. הבעלים הובילה אותי לחדר, אבל דרשה שאני אשלם במזומן, אז הלכתי להוציא כסף. בדרך חזרה מהכספומט עשיתי סיבוב במרכז העיר וראיתי את הפסטיבל - דוכנים, ובמות עם להקות. חביב. כשחזרתי למלון, רציתי לשלם, אבל הבעלים לא הייתה באזור אז חזרתי לחדר. כשיצאתי מהחדר שלחתי יד לארנק וגיליתי שהוא נעלם.
מבוהל, חזרתי דרך כל המקומות שהייתי בהם, אבל לא מצאתי את הארנק. כשחזרתי למלון ורציתי לחפש בחדר, גיליתי את התיקים שלי במסדרון, והבעלים אמרה לי "Cash! Cash!". הסברתי לה שאיבדתי את הארנק ושאלתי אם אני יכול לחפש בחדר. חיפשתי, אבל לא מצאתי כלום. אמרתי לה שאני הולך לבדוק במשטרה, ושאלתי אם אני יכול להשאיר פה את התיק. לא. מבואס, עם התיק עלי, הלכתי למשטרה. הייתה להם רשימה שלמה של דברים שאנשים מצאו, אבל הארנק שלי הוא לא אחד מהם. לא היה לי כסף, לא היה לי כרטיס אשראי, ובחוסר ברירה הגשתי תלונה ונשארתי לישון בתחנה. השוטרים היו מאוד נחמדים, ונתנו לי ארוחת ערב. שאלו אותי אם אני מעדיף אורז או סנדוויץ', והיו בשוק שהעדפתי אורז. השוטר הותיק שהיה בשוק אפילו קנה לי שוקו :)
אחרי שגמרתי להתקשר הביתה, ולסדר העברות כספים למיניהן, הלכתי לראות את סוף הפסטיבל - המוני אנשים בתלבושות מסורתיות, רוקדים ריקוד מונטוני לקצב מוסיקה מסורתית. אם הייתי מדבר יפנית בטח שרו שם סיפור מרתק, אבל אני לא, אז למזלי הגעתי רק לסוף.
למחרת בבוקר השוטרים אמרו לי בשמחה שמצאו את הארנק שלי - בחדר שלי במלון :S הלכתי לשם, והייתה שם המנקה. שאלתי אותה אם היא התקשרה, ואיפה הארנק שלי, אבל היא לא הבינה אותי וסימנה לי לחכות. אחרי כמה דקות הגיע לשם אחד השוטרים ואמרתי לו שהיא לא יודעת על מה אני מדבר. הוא דיבר איתה, ומסתבר שהארנק אצלה, אבל "אני צריך לשלם על לילה". התפלצתי, אבל דיברתי בנימוס והסברתי שאני לא משלם כלום. בסוף הגיעה בעלת הבית, והתנצלה על הכל.
בשימונוסקי קניתי Pass שמצאתי באינטרנט - חמישה ימים של נסיעות ללא הגבלה, אבל רק ברכבות מקומיות. יש לי שלושים ושניים ימים ביפן, והפס שקניתי בקוריאה טוב רק לעשרים ואחד, אז אמרתי - עוד חמישה ימים, סבבה. מסתבר ש"רכבות מקומיות" זה רכבות שלוקח להן פי שניים עד פי שלושה יותר זמן להגיע, ויותר גרוע - צריך לעשות אינסוף חילופים. הקטע הכי איום הוא שהיום כשהסתכלתי במחירון של הרכבת - יכול מאוד להיות שאפילו הפסדתי כסף על הפס הזה. צריך לבדוק דברים כאלה לעומק...
משימונוסקי המשכתי ל Fokouka, ומשם ל Kumamato, משם להר הגעש ASO. על כל אלה - בפעם הבאה. היום אני ב Bippu, ומשם אני ממשיך חזרה לפוקוקה, ואז לנגסקי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה