Tokyo

בתחזית אמרו שמזג האוויר בהר פוג'י יתבהר מחר, אז החלטתי להשאר עוד לילה במקום לסוע לפסטיבל באוסקה. למחרת אכן היה מזג אוויר בהיר ונחמד, ונסעתי לאגם מוטוסה, משם צולמה התמונה של הר פוג'י שמופיעה על השטר של אלף ין - תמונת מראה של ההר על האגם. בזמן שאני מסתכל באוטובוס אני מסתכל באימה איך העננים עולים ומכסים את ההר. הייתה לי הליכה של חצי שעה לפני שאני אגיע לנקודה שממנה צילמו את התמונה, אז באמצע הדרך עצרתי לשחות באגם, בתקווה שעד שאני אגיע העננים יתפזרו. כשהגעתי, העננים היו און אנד אוף, אבל כל הזמן לפחות חלק מההר היה מוסתר. האגם בקושי נראה כמו מראה. צילמתי כמה תמונות והלכתי לקרוא ספר על החוף - אולי העננים יתפזרו בהמשך, ואולי לקראת השקיעה הרוחות יפסיקו ואז האגם יהיה מראה.

אחרי כמה שעות שום דבר לא השתנה. הלכתי לאכול צהריים במסעדה, ושאלתי את המוכר אם באמת לקראת השקיעה תהיה ראות טובה יותר. הוא אמר שרק עשרה ימים בשנה יש באגם תנאים אידאליים כמו שיש בתמונה. אוף. למרות זאת, לפני שעזבתי הירח כבר עלה מאחורי ההר, ויצאו כמה תמונות מאוד נחמדות.

כשהגעתי לתחנת האוטובוס, עצרו לידי כמה מקומיים והציעו לי טרמפ. נסעתי איתם וגיליתי שהם גרים פה באזור וגם באו בשביל אותה התמונה שאני חיפשתי. באמצע הנסיעה העננים התפזרו כמעט לגמרי, אז עצרנו לצלם עוד תמונות. הם לקחו אותי כמעט עד הבית והודיתי להם מאוד.

למחרת עזבתי את הר פוג'י ונסעתי לטוקיו. כששאלתי את הכרטיסן איך מגיעים לתחנה שקרובה לאכסניה שלי הוא היה צריך לבדוק במפה - מסתבר שהיא לא באמת בתוך העיר, אלא באחד הפרברים. כל האכסניות האחרות כבר היו מלאות, אז לא באמת הייתה לי ברירה. היא אמנם האכסניה הכי זולה בטוקיו - אבל לנסוע לעיר וחזרה זה שש מאות ין - במחיר הזה אפשר למצוא חדר יותר טוב בתוך העיר. בנוסף לצרות, החדרים קטנטנים, והייתי צריך להשאיר את התיק שלי במסדרון במקום להכניס אותו לחדר :S אני לא חושב שהיה לי אי פעם חדר כל כך קטן...

היום היה יום שבת, ויצאתי לשיבויה, רובע של חובבי מנגה, בתקווה לראות אנשים בתחפושות. לא ראיתי אף אחד וזה היה לי מאוד מוזר - הם אמורים להתקבץ בהמוניהם בסופי השבוע. מה שכן ראיתי היה פסטיבל כלשהו, ובין האנשים ראיתי מישהי בלבוש מסורתי. רגע, זה לא לבוש מסורתי יפני - זה ויאטנמי! אכן, זה היה פסטיבל ויאטנם, והיו שם עוד הרבה נשים בלבוש מסורתי, ולהקה ששרה בויאטנמית. באחד מהדוכנים קניתי פו, מרק הנודלס הויאטנמי - רק כדי לגלות שהם לא יודעים להכין אותו פה. המשכתי לחקור את האזור וראיתי בני נוער מתאמנים בריקודים - מאוד מוכשרים!

ביום שלמחרת הסתכלתי שוב בספר וגיליתי שבעצם חיפשתי במקום הלא נכון - הייתי צריך ללכת יותר צפונה, להרג'וקו. חמוש במצלמה ונחוש למצוא אופנה יפנית אלטרנטיבית, סרקתי את הפארק, אבל חוץ מקבוצה אחת של אנשים - לא מצאתי כלום. מאוכזב מאוד, הלכתי לאקיהברה - רובע עם חנויות אלקטרוניקה ומנגה. המבחר והמגוון של דברים מגניבים שמצאתי סיחרר אותי. כשחזרתי לאכסניה סיפרתי לאנשים איך לא מצאתי אנשים בתחפושות ואז אמרו לי - בטח שלא מצאת, כולם היו בכנס משחקי המחשב. מה?! יש כנס משחקי מחשב מלא באנשים מחופשים?! אני אלך לשם מחר! לא, הוא נגמר היום :S

ביום השלישי שלי בטוקיו, הלכתי לארמון המלך. אי אפשר להכנס לארמון, כי המלך גר שם, אבל אפשר לראות אותו מבחוץ. בגן המזרחי שלו נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית, שמאוד נהנתי ממנו. מודרנית זו מילה יחסית, כי היא מתייחסת לאלף שמונה מאות חמישים והלאה, אבל עדיין. את היום סיימתי שוב באקיהברה - תמיד אפשר למצוא שם מה לעשות...

ביום הרביעי שלי בטוקיו, הלכתי לאואנו, רובע גדוש במוזיאונים. רציתי לראות את מוזיאון המדע ואת המוזיאון הלאומי של טוקיו - אבל מוזיאון המדע כל כך כבש אותי עד שנשארתי שם כל היום. המוזיאון בנוי משני מבנים, אחד של שבע קומות והשני של שלוש, גדושים במוצגים. היו שם תצוגות על מבנה היקום, מבנה החומר, דינוזאורים, אנשים, חיות, טכנולוגיה ועוד. אמנם הרוב היה ביפנית בלי תרגום, אבל היו גם עמדות מחשב באנגלית שעליהן כיליתי הרבה זמן... את היום סיימתי, איך לא, באקיהברה...

ביום האחרון שלי בטוקיו רציתי לראות להקת פופ יפני - רק כדי לראות על מה כל הרעש. ה"להקה" הזאת, שמפורסמת בכל יפן, היא בעצם שלוש להקות שונות ב"צוותים" של חמש עשרה בנות בערך. כל ערב מופיעות שש בנות באולם של הלהקה - לפי דעתי, המפיקים עלו על שיטה גאונית. האתר להזמנת כרטיסים היה ביפנית, אז ביקשתי מהעובדת באכסניה לעזור לי. אחרי שנרשמתי למועדון המעריצים ובחרתי את הזמרת האהובה עלי (חלק הכרחי להזמנת כרטיסים) - גיליתי שאזלו הכרטיסים :S החלטתי ללכת במקום ל Maid Cafe.

התלבטתי אם ללכת למוזיאון הלאומי שפספסתי, או לחקור עוד רובע. החלטתי לחקור עוד רובע, ולסוע אחר כך למוזיאון. נסעתי לשינג'וקו, אבל חוץ מכמה גורדי שחקים יפים לא היה שם משהו מעניין במיוחד. במחשבה אווילית, החלטתי ללכת למוזיאון. המפה היחידה שהייתה לי הייתה מפה הרכבות של טוקיו וגיליתי שהיא לא ממש לפי קנה מידה, אלא רק ייצוגית. הסתובבתי במעגלים כל כך הרבה זמן עד שהחלטתי שלמוזיאון אני כבר לא אגיע, ותפסתי רכבת לאקיהברה.

באקיהברה הלכתי ל Maid Cafe. זה בית קפה שכל המלצריות בו לבושות בתלבושת של עוזרת מלפני מאה שנה, קוראות לך "אדון", משחקות איתך משחקים (תמורת תשלום) מצטלמות איתך (תמורת תשלום) ועולות לשיר על הבמה (תמורת תשלום). מה שכן מקבלים בחינם (אם לא מחשיבים את החמש מאות ין שאתה משלם לשעה) זה את האווירה החמודה של המקום - הכל ורוד עם מוסיקת פופ מתקתקה, כשאתה מקבל את האוכל עושים הצגה כדי "לעשות אותו יותר טעים", את החלב והסוכר המלצרית מוסיפה בשבילך ועוזרת לך לערבב, והן כל הזמן צועקות אחת לשנייה דברים לא ברורים בקולות הגבוהים והילדותיים שלהן. הייתה חוויה מצחיקה :)

זהו, עכשיו אני אומר שלום ליפן ונוסע להונג קונג. שלושה לילות שם ואז סוף סוף מסתיים המסע שלי...

לצערי, נגמר לי מקום האחסון בפיקסה, אז לא יהיו עוד תמונות חדשות...

Temples, Shrines, Gardens etc.

קיוטו - הבירה התרבותית של יפן. מקדשים, גנים, ומבנים שונים ומשונים מלפני מאות שנים. כל שנייה שלא עשיתי כלום, הרגשתי כאילו אני צריך ללכת לראות משהו. בהתחשב בכך שהכל נסגר בחמש, ואני רק מתחיל את היום בשתיים עשרה, עזבתי את העיר עם קמצוץ של הדברים שהיא מציעה...

את היום הראשון שלי בקיוטו העברתי באוסקה. לפחות חצי ממנו. נמרחתי לפחות חמש שעות באכסניה לפני שיצאתי לדרך. כשהגעתי לקיוטו כבר היה מאוחר, והכל עמד להסגר. אחרי ששמתי את התיק באכסניה, הספקתי לראות מקדש אחד. המקדש הזה שייך לזרם בודהיסטי יוצא דופן - הם לא מאמינים בגלגול נשמות, ולא עושים מדיטציה. המקים של הזרם קם יום אחד בבוקר ואמר "אני עושה מדיטציה כל יום כבר עשרים שנה, ואני קרוב להארה כמו שהייתי כשהתחלתי. משהו פה לא עובד". במקום זה, הם מאמינים שבסוף חיינו הנשמה מתערבבת באוקיינוס גדול, שם אף אחד כבר לא קיים, ובמקום זה יש רק הארה אינסופית. את כל המידע הזה סיפק נזיר נלהב, שהסביר לנו גם על החלוקה של הזרם הזה לשני מקדשים - המערבי והמזרחי, בגלל איזה סכסוך היסטורי שלא הבנתי לחלוטין - משהו על אלה שתמכו בשוגון כלשהו, ואלה שלא. הוא הסביר את זה מאוד מהר, בגלל שהוא רצה שנספיק לראות את התפילה בעוד רבע שעה...

מהמקדש המשכתי לתחנת הרכבת של טוקיו - מבנה ענקי, של שתיים עשרה קומות, שהחלק הפנימי שלו בנוי משלד של פלדה וזכוכית. בקומה העליונה יש כמה מרפסות שמהן אפשר לראות את קיוטו. קיוטו מתוארת כמו מגש שהקצוות שלו מוגבהים - היא אכן שטוחה ומוקפת הרים.

בלילה הזה יצאתי עם בחור גרמני שפגשתי באכסניה. התחלנו בפאב שבו גם אכלנו, פגשנו שם כמה אנשים והמשכנו איתם למועדון רוק - משהו שעדיין לא ראיתי ביפן. למחרת בבוקר גיליתי שהערב הנחמד נגמר רע - קמתי, ולא מצאתי את הארנק. שוב. חיפשתי בכל התיקים, הכיסים והחדר, אבל הוא לא נמצא. הלכתי לתחנת המשטרה והתלוננתי. אחרי ששכחתי את הארנק בנמל התעופה של אוקלנד ובמלון בשימונוסקי, פעם שלישית גלידה והפעם הוא לא חזר אלי :( למזלי, למדתי לקח מהפעם הקודמת, וכרטיס האשראי שלי בתופסת קצת כסף לגיבוי היו בנפרד...

אחרי שהתלוננתי במשטרה, הלכתי לארמון של אחד השוגונים בקיוטו. הארמון נבנה הרבה יותר גדול ומרשים מארמון המלך, כדי להראות מי הבוס האמיתי ביפן. בארמון סוף סוף ראיתי את רצפת הזמיר המפורסמת - רצפה שנועדה להגן בפני נינג'ות, וכל פעם שדורכים עליה היא משמיעה קול. עם המוני התיירים שעברו, זה באמת נשמע כמו להקה של ציפורים :) שכחתי להסתכל מתחת לרצפה כדי לראות איך זה עובד, אבל היה מאוד מספק לשמוע אותה בפעולה.

מהארמון המשכתי למוזיאון המנגה של קיוטו. חבל שהוא היה יותר ספרייה ופחות מוזיאון, אבל עדיין מאוד נהנתי ממנו. היה מוצג מיוחד של בובות לאורך ההיסטוריה, החל מבובות חומר עתיקות, ועד לבובות מודרניות, של מפלצות ודמויות מנגה ב"פוזת מתקפה". נשארו לי עוד שעתיים לקרוא מנגה, ורציתי לקרוא את Barefoot Jen - מנגה היסטורית, שעוסקת בילד שניצול מהפצצה בהירושימה. למרבה הפתעתי, לא היה להם אותה באנגלית, ונאלצתי להתפשר על לקרוא את נרוטו...

למחרת הלכתי לנארה. אמנם תכננתי לבלות שם שני לילות אחרי קיוטו, אבל גם אבא וגם אמא אמרו לי שאין מה לעשות שם יותר מיום אחד. בנארה, בין המקדשים, יש פארק שכמו במיהג'ימה, מסתובים בו איילים חופשי. הרבה אנשים קנו חטיפים לאיילים והאכילו אותם, אבל אותי זה לא כל כך עניין. היה מאוד שליו ללכת בפארק של נארה, ולראות את המקדשים ה"רגילים", אבל האטרקציה המרכזית הייתה מקדש שהוא מבנה העץ הגדול בעולם. חוץ מהגודל המרשים שלו, בתוכו היה גם הבודהה הגדול ביותר בעולם שנמצא בתוך חלל סגור (הרבה יותר פשוט להגיד confined...). מסתבר שאפילו המבנה הזה היה גדול יותר, אבל כמו כל דבר ביפן - גם הוא נשרף בשלב כלשהו.

היום האחרון שלי בקיוטו עבר בעוד גנים - ה Silver Pavilion, "חובה לכל מבקר בקיוטו", והגן של מקדש היאן, שאמא המליצה עליו בחום. הראשון היה מהמם, ואחרי שסיימתי את הסיבוב הראשון שלי בו מהר מדי לטעמי, עשיתי עוד סיבוב. הכי מרשים לדעתי היו השורשים של העצים, ואיך שהם היו שתולים כחלק מצלע ההר ומכוסים טחב, אבל הכי מפורסם הוא מודל מוקטן של הר פוג'י והאוקיינוס מחצץ, רק חבל שהיו שם כל כך הרבה אנשים... לפני שהגעתי לשני הלכתי ב"דרך הפילוסופיה" - דרך מוקפת שיחים ועצי דובדבן ומתפתלת לאורך תעלה בסמטה אחורית של קיוטו. הדרך נקראת על שם פילוסוף מפורסם שנהג ללכת שם בשנות השלושים - למרות שבטח היה לו פחות רעש של משאיות במרחק... מקדש היאן היה קצת אכזבה לעומת איך שאמא תיארה אותו, אבל בכל זאת נהנתי לשבת בו ולנשנש מרק שעועית מתוקה בבית התה.

בדרך חזרה לאכסניה עצרתי באחד הפארקים והתחלתי לקרוא את Wicked - The Life and Tales of the Wicked Witch of the West. אני עדיין באמצע, והספר פשוט מצוין - אני ממליץ בחום. אחרי שהשמש שקעה וכבר לא יכולתי לקרוא, עברתי בגיון - הרובע העתיק של קיוטו. קיוויתי לראות גיישות חומקות בין הסמטאות, אבל התאכזבתי. מאוד נדיר לראות היום גיישות אמיתיות, ואם הייתי עושה מאמץ ומגיע לשם באור יום הייתי יכול לראות נשים שרק מחופשות לגיישות - אבל לא נורא.

באותו הלילה חרשתי על הלונלי פלנט כדי להחליט לאן להמשיך. בסוף בחרתי ב Kanazawa - עיר שחוץ מאחד משלושת הגנים המפורסמים ביפן (אחד מהם ראיתי באוקוימה והשלישי נמצא צפונית לקיוטו ואני לא אגיע אליו), יש בו גם מוזיאון מצוין לאומנות מודרנית ועוד כמה מוזיאונים נחמדים. בבוקר כשחיפשתי אכסניה באזור הזה, הייתי בשוק לראות שהכל מלא. מעולם לא שמעתי את השם הזה בעבר, אז איך יכול להיות שכל האחרים כן שמעו?! גם בהר פוג'י הכל היה מלא, אז מאוכזב, החלטתי להשאר עוד לילה בקיוטו ולהזמין מקום למחר. כשהתקשרתי לגסט האוס בקנזווה, התפלאתי לשמוע שיש מקום היום, ומחר מלא - ביטלתי את הלילה בקיוטו ויצאתי לדרך.

בקנזווה, אחרי הצ'ק אין לגסט האוס מאוד נחמד וביתי, הלכתי לגן המפורסם. הגעתי לצערי רק שעה לפני הסגירה, כי יכולתי לשוטט בו כמה שעות טובות. הוא גם היה ריק מתיירים, מה שהיה מצוין. חוץ מזה שהוא היה יפהפה, הוא גם היה שליו, ושכנע אותי שכשיהיו לי כמה עשרות מיליונים מיותרים - אני אזמין מומחה מיפן שיבנה לי גן כזה. כמה ימים בשבוע הוא יהיה פתוח לציבור כדי שאני אוכל לממן את העלות העצומה של גן כזה, ושאר הזמן אני אוכל לשוטט בו בשלווה בלי המוני תיירים...

בחצי יום השני שלי, הלכתי למוזיאון לאומנות מודרנית. לא הייתה תערוכה מיוחדת, אבל התערוכה הקבועה הייתה מרשימה למדי - החל ממפת העולם שעשויה מאלפי גולות, ועד בריכה שנראית מלאה מלמעלה, אבל בעצם יש רק עשרה סנטימטרים של מים על רצפת זכוכית, ואפשר ללכת בתוך הבריכה ולהסתכל החוצה על האנשים שמסתכלים לתוך הבריכה... אחרי המוזיאון נסעתי שבע שעות מעצבנות ברכבת להר פוג'י.

כשהגעתי לפה אתמול, התאכזבתי מאוד לגלות המזג האוויר זוועה - עננים וגשם. תכננתי לעשות היום טיפוס, לא על הר פוג'י אלא על אחד ההרים שמשקיפים עליו. וויתרתי בגלל מזג האוויר, אבל עשיתי אחד קצר יותר - היה לי נוף מדהים של הערפל שמכסה את הר פוג'י... מחר תכננתי לסוע חזרה לאוסקה - יש שם פסטיבל של מצעד בלונים ענקיים. אוסקה היא שש שעות נסיעה מפה, אז אולי אני אשאר פה מחר עוד לילה, אם מזג האוויר יהיה טוב.

תמונות ברגע שאני אמצע מחשב עם פיקסה :( בכל מקרה כמעט נגמר לי מקום האחסון, אז אולי כל התמונות לא יעלו...

Mediocre Shikoku to Industrail Osaka

האטרקציות המרכזיות של מצוימה, העיר הכי גדולה בשיקוקו, הן האונסן ההיסטורי והמפורסם שלה, והטירה - אחת היחידות שהשתמרו. חבל שבשביל להגיע לשם, צריך לבלות ארבע שעות ברכבת...

אחרי שהגעתי למצוימה נסעתי ל YHA. עזבתי את הירושימה, העיר הגדולה עם הבילויים, באמצע סוף השבוע, אבל הלונלי פלנט אמר שבמצוימה יש הרבה מקומות לבלות בהם, אז הייתי מרוצה. כמה התבאסתי כשגיליתי שכמו כל YHA - יש עוצר בלילה, והדלתות ננעלות בחצות. מה אני, סינדרלה? לא שהיה לי עם מי לצאת, כי כל האורחים היו יפנים, שלא מדברים אנגלית. מאוכזב, ישבתי לכתוב את הבלוג עד חצות, שאז גיליתי שגם חדר המחשבים נסגר בחצות וגורשתי לחדר.

בבוקר, אחרי שסיימתי את הפוסט, הלכתי לחקור את העיר. החלטתי שאני אמשיך הלאה היום, אז אני צריך לחזור בצהריים לאכסניה ולזוז. בשיקוקו יש נתיב של עולי רגל, עם שמונים ושמונה מקדשים. אחד הגדולים והמפורסמים שבהם נמצא במצוימה, אז הלכתי לראות אותו. היה מאוד מרשים, במיוחד מנהרה ארוכה שמלאה בפסלים של בודהה. היו שם עולי רגל במדים לבנים עם מקל הליכה מיוחד עם פעמונים, אבל לא הצלחתי לצלם אף אחד מהם.

מהמקדש המשכתי לטירה של מצוימה. תוך כדי הליכה הרבה יותר ארוכה ממה שציפיתי, עברתי בגן ששימש גם כמוזיאון של המשפחה ששלטה באזור - לא הצלחתי להבין פרטים, כי הכל היה ביפנית. אחד השומרים התחיל לדבר איתי ולנסות להסביר לי, אבל גם הוא לא דיבר אנגלית. הוא שאל אותי מאיפה אני וכשאמרתי לו מישראל הוא מאוד התרשם ונתן לי במתנה ספר של שירי הייקו! הרגשתי מאוד נבוך לקבל מתנה ממישהו שהרגע פגשתי, אבל לא יכולתי לסרב כי הוא כבר רשם לי הקדשה על הספר. לא היה לי איך להשיב לו, אז רשמתי לו הקדשה ביומן בחזרה. אני חושב שהמשורר של הספר התגורר במציומה, אבל אני לא יודע בוודאות.

הטירה הייתה מאוד יפה - מאוד נחמד לראות שהטירות מאוד שונות אחת מהשנייה, ולא נראות כולן אותו דבר. בתוך הטירה היה מוזיאון על ההיסטוריה שלה ושל המחוז, שלשם שינוי היה באנגלית. השיא של המוזיאון היה בחדר האחרון - היה שם שריון סמוראים, שיכולתי ללבוש חינם! בדרך כלל התלבושות האלה עולות כסף.

חזרתי לאכסניה וטילפנתי להזמין מקום ב Iya valley - מלא עד התשעה בחודש. אין מצב שאני נשאר עוד ארבעה ימים בשיקוקו, אז החלטתי להמשיך לאוסקה. השעה כבר הייתה ארבע אחרי הצהריים ועדיין לא הלכתי לאונסן - שהיה הסיבה העיקרית שהגעתי לשם. החלטתי שאני לא מפספס אותו, ומקסימום אני אגיע לאוסקה מאוחר.

האונסן היה נחמד - העיצוב מאבן מאוד מרשים ובאמת נראה כאילו הוא בן יותר ממאה עשרים שנה. הבעיה הייתה שאחרי שהייתי רבע שעה באמבט - מה עוד נשאר לי לעשות שם? ישבתי בקומה העליונה ואכלתי את הביסקוויט והתה שלי, התלבשתי והלכתי לתחנת הרכבת. כשהגעתי גיליתי שאיחרתי בחמש דקות לרכבת האקספרס האחרונה - עד שאני אגיע לאוסקה כבר יהיה אחת בלילה. עם הזנב בין הרגליים, חזרתי ל YHA, והבעלים אפילו לא זיהה אותי. הערב לפחות היה קצת יותר מעודד, והיו כמה אירפואים נחמדים לדבר איתם.

למחרת בבוקר סוף סוף נסעתי לאוסקה. אוסקה היא לא ממש עיר של אטרקציות, אז תכננתי להשאר יומיים. בדרך עצרתי ב Okayama, שיש בה את אחד הגנים המפורסמים ביפן. בתחנת הרכבת התחיל לדבר איתי בחור יפני. הייתה לו אנגלית טובה מאוד - הוא בדיוק חזר משנה בארצות הברית. הוא עבר להתגורר באוקימה מקיוטו, בגלל שחבר שלו היה צריך שותף. הזמנתי אותו להסתובב איתי בגן המפורסם, שהיה אכן יפה מאוד. מאוד התאכזבתי שלקח לנו כל כך מעט זמן לחקור את הגן, אבל גם לא היה לי יותר מדי זמן לפני הרכבת הבאה שלי. נפרדנו בתחנת הרכבת, והמשכתי לאוסקה.

באוסקה יצאתי לסיור בשכונה, ושאלתי את העובד של האכסניה איפה אני יכול למצוא לוליטות. לוליטה זה סוג של אופנה ביפן, שבחורות מתלבשות כמו "ילדות מתוקות". ידידה טובה שלי מעריצה של האופנה הזאת, והיא ביקשה שאני אצלם לה כאלה, לא שלא רציתי לראות אותן בעצמי. הלכתי לאזור שהבחור הראה לי והתמלאתי אכזבה - כל הלוליטות שהיו שם מזויפות - מתלבשות ככה בגלל שאלה מדי העבודה שלהן, ולא מתוך אהבת האופנה. וגם לא מצטלמות, שזה גרוע באותה מידה :S

למחרת רציתי ללכת לאקווריום של אוסקה - אחד הטובים בעולם - אבל לפניו, לטירה של אוסקה ולמגדל המפורסם שליד תחנת אוסקה. יצאתי מהאכסניה בשתיים בצהריים. הטירה שוב הייתה יפה, עם קישוטים של נמרים מזהב. עד שסיימתי להתרשם ממנה, כבר היה ארבע אחר הצהריים. האקווריום נסגר בשמונה, וידעתי שאני יכול להמרח שעות באקווריום, אז החלטתי לדחות אותו למחר. נסעתי לתחנה שממנה מגיעים למגדל המפורסם, אבל לא היה לי את השם שלו, או את המיקום שלו - אז לא מצאתי אותו.

למחרת כבר היה ערב ראש השנה. כל היומיים שלפני ניסיתי למצוא מקום שיש בו חגיגה, ובסוף הגעתי לעיר ששמה קובה. הארוחה עלתה חמשת אלפים ין, כשישים דולר, וכשאמרתי למארגן שאני בסך הכל תרמילאי, הוא אמר לי "כולנו תרמילאים". שקר וכזב - חוץ ממני, כולם היו אנשים שגרים ועובדים ביפן, כולל משפחות מעורבות - היה מקסים לראות ילדים יפנים קטנים וחמודים מדברים עברית. לא ראיתי ישראלים כבר חודשיים, והייתי קצת בהלם תרבות. התחברתי עם נתנאל ושירי, שעובדים שלושה חודשים ביפן, ואחרי הארוחה יצאנו לפאב של ישראלי באוסקה ולמועדון, שהיינו כמעט היחידים בו. היה ערב מצוין :)

היום הלכתי סוף סוף לאקווריום - אכן היה מצוין כמו שציפיתי, למרות שאם לא הייתי לוקח את המדריך הדיגיטלי לא הייתי יכול לקרוא כלום, כי הכל, כרגיל, ביפנית. האקווריום הוא היחיד בעולם שמכיל כרישי לוויתן - ענקיים, אבל ניזונים מפלנקטון בלבד. היו שם כרישים מכל רחבי האוקינוס השקט, והרגשתי מיוחד כשראיתי את התצוגה של ניו זילנד והגרייט ברייר ריף - אני הייתי שם! בסוף האקווריום היה אפשר ללטף כרישים קטנים וכמה סוגים של מנטות - לרוב הכרישים היה עור קשה ומחוספס, אבל המנטות היה חלקים, רכים ונעימים - יכולתי ללטף אותם שעות! אחרי שצפיתי בשקיעה, נכנסתי שוב לאקווריום כדי לראות איך החיות מתפקדות בלילה - כל כלבי הים, הברווזים, והצבים כל כך חמודים כשהם ישנים!

כדי לחתום את הביקור שלי באוסקה, עליתי על הגלגל הענק הגדול ביותר בעולם. כל העיר המוארת השתרעה לרגלי...

מחר אני ממשיך לקיוטו. אני אהיה שם שלושה עד חמישה ימים ומשם כנראה אני אמשיך לנרה. עד הפעם הבאה :)

תמונות בפעם אחרת...

Neuclear Launch Detected!

הירושימה ונגסקי - לא משנה כמה דברים יפים יש שם, וכמה שהן ערים נחמדות ומפותחות - תמיד רוב האנשים יכירו אותן בתור הערים שנפלו עליהן פצצות אטום.

כשהגעתי לנגסקי זרקתי את התיק באכסניה ורצתי לתפוס את הרכבת למוזיאון הפצצה. המוזיאון מסודר בצורה מאוד מרגשת - מתחיל בחדר שבו אתה שומע שעון מתקתק ורואה את ההיסטוריה של העיר. התקתוק מפסיק, אתה רואה שעון שעצר באחת עשרה ושתי דקות - זמן הפיצוץ - ומשם אתה עובר לחדר שקט, עם שרידים ותמונות מהפצצה. שאר החדרים מציגים את ההרס שנגרם ואת מצבם של הנפגעים. תמונות מאוד מצמררות, שאני לא אחלוק אותן פה. בסוף המוזיאון יש מוצג על נשק גרעיני בעולם - המצב לא מעודד בכלל.

מחוץ למוזיאון יש את היכל השלום לנפגעים. יש שם את השמות של כל ההרוגים שזוהו, בעשרות כרכים, ועדויות של ניצולים. עדות אחת שהפתיעה אותי במיוחד הייתה של חייל שהוצב על אי מול נגסקי - הוא סיפר שאחרי הפצצה מטוסים אמריקאים באו והפציצו את הניצולים. כמובן שזה לא קרה, ומפתיע אותי שהוא לא חושב שהפצצה מספיק גרועה בשביל לזרוק עוד לכלוך על האמריקאים.

מסביב להיפוסנטר, הנקודה שמעליה התפוצצה הפצצה, נמצא פארק השלום. הפארק מציג פסלים שונים שתרמו אומנים שונים, ואת לפיד השלום - שהודלק מהלפיד האולימפי באתונה, וישאר דולק עד שהנשק הגרעיני האחרון יפורק. לא הצלחתי למצוא איפה בדיוק הוא דולק :X בהיפוסנטר יש אנדרטה, למקרה שפספסת אותו:

אבל, כאמור, נגסקי היא יותר מרק עיר שנפלה בה פצצה. באותו ערב היו זיקוקי דינור מסיבה כלשהי, ואחריהם ישבתי באכסניה ודיברתי עם האורחים האחרים. חוץ מהאנגלי, שוודי, צרפתי וגרמני הנדושים, כולנו פגשנו בפעם הראשונה מישהו מבוטהן! ואפילו לא ידעתי שהם יוצאים לטייל! בבוקר יצאתי עם החבורה הזאת ל"טיול עם מקומי" - סיור של שעה וחצי בעיר עם אחד התושבים. הוא לקח אותנו למקדש בודהיסטי, ולמקדש שינטו. בשינטו הקיסר הוא היה האל, והיום הוא רק ראש הדת. לכן כל מקדש שינטו מציג דגל של יפן - למורת רוחם של כמה אנשים, שלא אוהבים את זה שהקיסר עדיין בתפקידו.

המדריך הראה לנו גם את המוזיאון העירוני, וחפירה של בניין עתיק, שבנו סביבה מוזיאון - מזכיר משהו כזה שראיתי בירושלים. המדריך שלנו היה רבע אירופאי, וכשהוא היה קטן צחקו עליו והציקו לו בגלל זה. עכשיו השתנתה האופנה, והילד שלו, שנראה כמוהו, פתאום נחשב למקובל ומגניב בגלל שהוא נראה קצת זר!

ארוחת צהריים אכלנו ברכבת סושי - יושבים מסביב לחלל מרכזי שבו נמצאים כמה שפים שמכינים סוגים שונים של סושי ושמים אותם על הרכבת. כשעובר לידך משהו שאתה רוצה, אתה לוקח אותו. זאת האופציה הזולה לאכול סושי ביפן (חוץ מהזבל שמוכרים בסופר). האופציה היקרה היא לאכול במסעדת שף מקצועית שעולה ארבעים דולר לבן אדם...

אחרי ארוחת צהריים התפזרנו, כי כל אחד רצה לראות משהו אחר, וקבענו לצאת בערב. אני הלכתי לרחוב המקדשים. במאה השבע עשרה, נגסקי הייתה הנמל שאליו הגיעו סוחרים אירופאים. הם הביאו איתם את הנצרות, והשוגונים, שחשבו שהנצרות מאיימת עליהם, ציוו לבנות מקדשי בודהיזם ושינטו בנגסקי, כדי להחזיר את האנשים לדרך המלך. משם המשכתי לגלובר פארק, פארק שבנה סוחר בשם גלובר שחי בנגסקי בתחילת המאה. הפארק שימש גם כאתר הנצחה לזמרת האופרה המפורסמת של יפן, שנודעת בכינויה "מאדאם באטרפליי". אבל בין כל ההיסטוריה, הדבר הכי מעניין בפארק היה הצבים.

בדרך חזרה לאכסניה ראיתי קבוצה מתאמנת לקראת פסטיבל הסתיו של נגסקי.

ובערב יצאנו לסבב פאבים - שלא היה מוצלח במיוחד, כי הכל היה ריק...

למחרת נסעתי להירושימה בשינקנסן. השינקנסן מאוד נוחה ומרווחת, והרגשתי כאילו אני במחלקת עסקים של מטוס. ציפיתי לשינקנסן המטורפת שנוסעת 300 קמ"ש, ומאוד התפלאתי שזה מרגיש כמו הרבה פחות - חשבתי שזה בטח כל כך מהר עד שזה לא מרגיש כל כך מהר. אחרי כמה ימים הבנתי את האמת - עם הרייל פס שלי, אני מוגבל לשינקנסן במהירות נמוכה... נו טוב.

בהירושימה, כמו בנגסקי, הלכתי בהתחלה למוזיאון הפצצה. המוזיאון מכיל הרבה יותר מידע ומוצגים, כמו למשל דגם של מרכז הירושימה לפני הפצצה

ואחרי הפצצה

אבל בחדר הראשון, שביליתי בו לפחות חצי שעה, יש וידאו שאפשר לשמוע אותו מכל החדר. הוידאו הוא שתי דקות בלופים, ואחרי הפעם השלישית הוא התחיל לעלות לי על העצבים, מה שהפריע לי להתחבר לנושא. בנוסף, החדר הראשון מציג את התהליכים שהובילו להטלת הפצצה, והכיל הרבה אינפורמציה שלא ידעתי. שאר החדרים היו דומים למוזיאון בנגסקי, אבל גם מהם הצלחתי לדלות עוד כמה פרטים חדשים.

כמו בנגסקי, גם בהירושימה יש פארק שלום מסביב למוזיאון. בין המוצגים החשובים שם הם עגורים מנייר, שאנשים מהמון מקומות שונים תורמים לזכר הילדים שנהרגו ולמען השלום; הלפיד הגרעיני של הירושימה, שגם הוא יכובה רק כשיפורק הנשק הגרעיני האחרון בעולם, והכיפה האטומית - אחד הבניינים היחידים ששרדו את הפצצה.

אחרי שמיציתי את ההיסטוריה הגרעינית של יפן, יצאתי עם בחורה מקטלוניה ושני קנדים ל Miyajima. יש שם את אחד ממקדשי השינטו המפורסמים ביפן, שנראה כאילו הוא צף על המים בזמן הגאות.

והשער שלו, שגם נטוע במים.

בכל האי מסתובבים צבאים חופשי בין האנשים, והם ליוו אותנו כל הדרך לרכבל שמגיע כמעט עד ראש ההר, שם ראינו קופים. טיפסנו עד ראש ההר, והיה לנו נוף מצוין של כל האזור. הסתכלתי לכיוון הירושימה, וחשבתי מה הייתי רואה אם הייתי פה ביום של הפצצה. למוזיאונים האלה יש השפעה חזקה...

בעקבות סיפורים של אמא, שהייתה פה לפני כמה שנים, כשעשינו את הדרך למטה ברגל ציפיתי שהיא תהיה חלקה ומסוכנת. היא הייתה קלילה ובטוחה - כנראה שאמא נפלה על יום רע. הגענו בסוף הדרך למקדש יפהפה, אבל כבר היה חושך, אז הוא היה סגור ולא יכולנו להכנס. כשהלכנו לכיוון המעבורת ראינו שוב את השער, מואר בלילה, וקרלה הקטלונית כל כך התרשמה ממנו עד שפספסנו את המעבורת וחיכינו עוד חצי שעה...

באותו הערב יצאנו לאכול במסעדה שמגישה מנות שונות של שיפודים, שסימי, טמפורה וכו'. אני הייתי מלא אחרי הארוחה, אבל הקנדים הרגישו מספיק רעבים בשביל לאכול נודלס אחר כך... חזרנו לאכסניה, ישבנו על בירה, ועשינו סבב שירים ביו טיוב - כל אחד בתורו שם שיר שהוא אוהב. אחר כך זה הפך לסתם סבב סרטונים מצחיקים...

למחרת, תכננתי לעזוב, אבל קמתי מאוחר אז נשארתי עוד לילה. הקנדים נסעו לסיאול (כן, כל הדרך לסיאול ביום אחד!) וקרלה לנגסקי, אז הסתובבתי לבד בעיר. בהתחלה הלכתי למוזיאון לאומנות מודרנית, שהציג תערוכה של אומנות בנושא הפצצה. התערוכה הייתה לדעתי קטנה מכדי להצדיק את המחיר, אבל הרשימה אותי סדרה של תמונות - בחור שמחזיק לפיד שמוציא פטריית עשן ומאחוריו ניו יורק וערים אחרות. אחרי המוזיאון הלכתי לספריית המנגה העירונית - אנשים בכל הגילאים ומכל המינים יושבים וקוראים מנגה.

אחרי התרבות הלכתי לראות קצת היסטוריה - ראיתי את הגן של הדאיימו של הירושימה, שנחרב בפצצה ונבנה מחדש. הלונלי פלנט מגדיר אותו בתור "לא אחד מהגנים הכי מרשימים של יפן" ואני חשבתי - אם הדבר הנפלא הזה הוא לא אחד מהכי מרשימים, מה עוד צפוי לי? אחרי הגן הלכתי לטירה של הירושימה, שגם נחרבה ונבנתה מחדש, אבל עד שהגעתי היא כבר הייתה סגורה. במתחם הטירה היו שלושה עצים ששרדו את הפצצה, אבל לא כל כך הצלחתי לראות את השאריות.

ביום האחרון שלי בהירושימה, נסעתי עם כמה חבר'ה להינומיצ'י, לראות עוד רחוב של מקדשים. המקדשים היו די בנאליים, אבל היה מגניב לראות משאית כיבוי אש שכיבתה שריפה תוך כדי שאיבת מים מהבריכה העירונית. בערב יצאנו לאכול נודלס, שמוסיפים להן רוטב חריף. את הרוטב אפשר לבחור בדרגת חריפות מאחד עם עשרים. אחרי שהוא ניסה שתיים עשרה בפעם הקודמת, הבחור מסקוטלנד לקח עשרים - לטענתו, היה חריף, אבל נסבל. אני נהנתי מהשמונה שלי - לא רציתי להסחף. אחרי האוכל יצאתי איתם למסיבה, וכמו בפוקוקה - אין שום מסיבות רוק-פופ, אלא רק מסיבות היפ הופ או האוס. בנוסף, כולם השתכרו חוץ ממני, אז היה לילה די מעפן.

אתמול עזבתי את הירושימה, ורציתי לסוע לאוסקה, אבל כל האכסניות הטובות היו מלאות - אז החלטתי לסוע לשיקוקו, האי הדרום מרכזי של יפן, ואחד הפחות מתויירים. כרגע אני ב Matzuyama, ובערב אני ממשיך מזרחה - או ל Iya Valley, או כל הדרך לאוסקה, תלוי מתי אני אסיים פה :)

תמונות מבוסאן
תמונות מקיושו
תמונות מנגסקי וחלק מהירושימה