בתחזית אמרו שמזג האוויר בהר פוג'י יתבהר מחר, אז החלטתי להשאר עוד לילה במקום לסוע לפסטיבל באוסקה. למחרת אכן היה מזג אוויר בהיר ונחמד, ונסעתי לאגם מוטוסה, משם צולמה התמונה של הר פוג'י שמופיעה על השטר של אלף ין - תמונת מראה של ההר על האגם. בזמן שאני מסתכל באוטובוס אני מסתכל באימה איך העננים עולים ומכסים את ההר. הייתה לי הליכה של חצי שעה לפני שאני אגיע לנקודה שממנה צילמו את התמונה, אז באמצע הדרך עצרתי לשחות באגם, בתקווה שעד שאני אגיע העננים יתפזרו. כשהגעתי, העננים היו און אנד אוף, אבל כל הזמן לפחות חלק מההר היה מוסתר. האגם בקושי נראה כמו מראה. צילמתי כמה תמונות והלכתי לקרוא ספר על החוף - אולי העננים יתפזרו בהמשך, ואולי לקראת השקיעה הרוחות יפסיקו ואז האגם יהיה מראה.
אחרי כמה שעות שום דבר לא השתנה. הלכתי לאכול צהריים במסעדה, ושאלתי את המוכר אם באמת לקראת השקיעה תהיה ראות טובה יותר. הוא אמר שרק עשרה ימים בשנה יש באגם תנאים אידאליים כמו שיש בתמונה. אוף. למרות זאת, לפני שעזבתי הירח כבר עלה מאחורי ההר, ויצאו כמה תמונות מאוד נחמדות.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס, עצרו לידי כמה מקומיים והציעו לי טרמפ. נסעתי איתם וגיליתי שהם גרים פה באזור וגם באו בשביל אותה התמונה שאני חיפשתי. באמצע הנסיעה העננים התפזרו כמעט לגמרי, אז עצרנו לצלם עוד תמונות. הם לקחו אותי כמעט עד הבית והודיתי להם מאוד.
למחרת עזבתי את הר פוג'י ונסעתי לטוקיו. כששאלתי את הכרטיסן איך מגיעים לתחנה שקרובה לאכסניה שלי הוא היה צריך לבדוק במפה - מסתבר שהיא לא באמת בתוך העיר, אלא באחד הפרברים. כל האכסניות האחרות כבר היו מלאות, אז לא באמת הייתה לי ברירה. היא אמנם האכסניה הכי זולה בטוקיו - אבל לנסוע לעיר וחזרה זה שש מאות ין - במחיר הזה אפשר למצוא חדר יותר טוב בתוך העיר. בנוסף לצרות, החדרים קטנטנים, והייתי צריך להשאיר את התיק שלי במסדרון במקום להכניס אותו לחדר :S אני לא חושב שהיה לי אי פעם חדר כל כך קטן...
היום היה יום שבת, ויצאתי לשיבויה, רובע של חובבי מנגה, בתקווה לראות אנשים בתחפושות. לא ראיתי אף אחד וזה היה לי מאוד מוזר - הם אמורים להתקבץ בהמוניהם בסופי השבוע. מה שכן ראיתי היה פסטיבל כלשהו, ובין האנשים ראיתי מישהי בלבוש מסורתי. רגע, זה לא לבוש מסורתי יפני - זה ויאטנמי! אכן, זה היה פסטיבל ויאטנם, והיו שם עוד הרבה נשים בלבוש מסורתי, ולהקה ששרה בויאטנמית. באחד מהדוכנים קניתי פו, מרק הנודלס הויאטנמי - רק כדי לגלות שהם לא יודעים להכין אותו פה. המשכתי לחקור את האזור וראיתי בני נוער מתאמנים בריקודים - מאוד מוכשרים!
ביום שלמחרת הסתכלתי שוב בספר וגיליתי שבעצם חיפשתי במקום הלא נכון - הייתי צריך ללכת יותר צפונה, להרג'וקו. חמוש במצלמה ונחוש למצוא אופנה יפנית אלטרנטיבית, סרקתי את הפארק, אבל חוץ מקבוצה אחת של אנשים - לא מצאתי כלום. מאוכזב מאוד, הלכתי לאקיהברה - רובע עם חנויות אלקטרוניקה ומנגה. המבחר והמגוון של דברים מגניבים שמצאתי סיחרר אותי. כשחזרתי לאכסניה סיפרתי לאנשים איך לא מצאתי אנשים בתחפושות ואז אמרו לי - בטח שלא מצאת, כולם היו בכנס משחקי המחשב. מה?! יש כנס משחקי מחשב מלא באנשים מחופשים?! אני אלך לשם מחר! לא, הוא נגמר היום :S
ביום השלישי שלי בטוקיו, הלכתי לארמון המלך. אי אפשר להכנס לארמון, כי המלך גר שם, אבל אפשר לראות אותו מבחוץ. בגן המזרחי שלו נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית, שמאוד נהנתי ממנו. מודרנית זו מילה יחסית, כי היא מתייחסת לאלף שמונה מאות חמישים והלאה, אבל עדיין. את היום סיימתי שוב באקיהברה - תמיד אפשר למצוא שם מה לעשות...
ביום הרביעי שלי בטוקיו, הלכתי לאואנו, רובע גדוש במוזיאונים. רציתי לראות את מוזיאון המדע ואת המוזיאון הלאומי של טוקיו - אבל מוזיאון המדע כל כך כבש אותי עד שנשארתי שם כל היום. המוזיאון בנוי משני מבנים, אחד של שבע קומות והשני של שלוש, גדושים במוצגים. היו שם תצוגות על מבנה היקום, מבנה החומר, דינוזאורים, אנשים, חיות, טכנולוגיה ועוד. אמנם הרוב היה ביפנית בלי תרגום, אבל היו גם עמדות מחשב באנגלית שעליהן כיליתי הרבה זמן... את היום סיימתי, איך לא, באקיהברה...
ביום האחרון שלי בטוקיו רציתי לראות להקת פופ יפני - רק כדי לראות על מה כל הרעש. ה"להקה" הזאת, שמפורסמת בכל יפן, היא בעצם שלוש להקות שונות ב"צוותים" של חמש עשרה בנות בערך. כל ערב מופיעות שש בנות באולם של הלהקה - לפי דעתי, המפיקים עלו על שיטה גאונית. האתר להזמנת כרטיסים היה ביפנית, אז ביקשתי מהעובדת באכסניה לעזור לי. אחרי שנרשמתי למועדון המעריצים ובחרתי את הזמרת האהובה עלי (חלק הכרחי להזמנת כרטיסים) - גיליתי שאזלו הכרטיסים :S החלטתי ללכת במקום ל Maid Cafe.
התלבטתי אם ללכת למוזיאון הלאומי שפספסתי, או לחקור עוד רובע. החלטתי לחקור עוד רובע, ולסוע אחר כך למוזיאון. נסעתי לשינג'וקו, אבל חוץ מכמה גורדי שחקים יפים לא היה שם משהו מעניין במיוחד. במחשבה אווילית, החלטתי ללכת למוזיאון. המפה היחידה שהייתה לי הייתה מפה הרכבות של טוקיו וגיליתי שהיא לא ממש לפי קנה מידה, אלא רק ייצוגית. הסתובבתי במעגלים כל כך הרבה זמן עד שהחלטתי שלמוזיאון אני כבר לא אגיע, ותפסתי רכבת לאקיהברה.
באקיהברה הלכתי ל Maid Cafe. זה בית קפה שכל המלצריות בו לבושות בתלבושת של עוזרת מלפני מאה שנה, קוראות לך "אדון", משחקות איתך משחקים (תמורת תשלום) מצטלמות איתך (תמורת תשלום) ועולות לשיר על הבמה (תמורת תשלום). מה שכן מקבלים בחינם (אם לא מחשיבים את החמש מאות ין שאתה משלם לשעה) זה את האווירה החמודה של המקום - הכל ורוד עם מוסיקת פופ מתקתקה, כשאתה מקבל את האוכל עושים הצגה כדי "לעשות אותו יותר טעים", את החלב והסוכר המלצרית מוסיפה בשבילך ועוזרת לך לערבב, והן כל הזמן צועקות אחת לשנייה דברים לא ברורים בקולות הגבוהים והילדותיים שלהן. הייתה חוויה מצחיקה :)
זהו, עכשיו אני אומר שלום ליפן ונוסע להונג קונג. שלושה לילות שם ואז סוף סוף מסתיים המסע שלי...
לצערי, נגמר לי מקום האחסון בפיקסה, אז לא יהיו עוד תמונות חדשות...
רשומות
איזה עיתוי עם הפיקסה.. מזל שאתה חוזר!
השבמחקמחכים לך כאן בקוצר רוח :-).
רוני מוסרת - "אני מתגעגעת אליך ואני רוצה *היום* שתחזור (ואני מקווה שתחזור בבוקר ולא בלילה כי אני מתגעגעת כבר מאוד)".
נו......
השבמחקכולנו מחכים לפרק הסיום