הירושימה ונגסקי - לא משנה כמה דברים יפים יש שם, וכמה שהן ערים נחמדות ומפותחות - תמיד רוב האנשים יכירו אותן בתור הערים שנפלו עליהן פצצות אטום.
כשהגעתי לנגסקי זרקתי את התיק באכסניה ורצתי לתפוס את הרכבת למוזיאון הפצצה. המוזיאון מסודר בצורה מאוד מרגשת - מתחיל בחדר שבו אתה שומע שעון מתקתק ורואה את ההיסטוריה של העיר. התקתוק מפסיק, אתה רואה שעון שעצר באחת עשרה ושתי דקות - זמן הפיצוץ - ומשם אתה עובר לחדר שקט, עם שרידים ותמונות מהפצצה. שאר החדרים מציגים את ההרס שנגרם ואת מצבם של הנפגעים. תמונות מאוד מצמררות, שאני לא אחלוק אותן פה. בסוף המוזיאון יש מוצג על נשק גרעיני בעולם - המצב לא מעודד בכלל.
מחוץ למוזיאון יש את היכל השלום לנפגעים. יש שם את השמות של כל ההרוגים שזוהו, בעשרות כרכים, ועדויות של ניצולים. עדות אחת שהפתיעה אותי במיוחד הייתה של חייל שהוצב על אי מול נגסקי - הוא סיפר שאחרי הפצצה מטוסים אמריקאים באו והפציצו את הניצולים. כמובן שזה לא קרה, ומפתיע אותי שהוא לא חושב שהפצצה מספיק גרועה בשביל לזרוק עוד לכלוך על האמריקאים.
מסביב להיפוסנטר, הנקודה שמעליה התפוצצה הפצצה, נמצא פארק השלום. הפארק מציג פסלים שונים שתרמו אומנים שונים, ואת לפיד השלום - שהודלק מהלפיד האולימפי באתונה, וישאר דולק עד שהנשק הגרעיני האחרון יפורק. לא הצלחתי למצוא איפה בדיוק הוא דולק :X בהיפוסנטר יש אנדרטה, למקרה שפספסת אותו:
אבל, כאמור, נגסקי היא יותר מרק עיר שנפלה בה פצצה. באותו ערב היו זיקוקי דינור מסיבה כלשהי, ואחריהם ישבתי באכסניה ודיברתי עם האורחים האחרים. חוץ מהאנגלי, שוודי, צרפתי וגרמני הנדושים, כולנו פגשנו בפעם הראשונה מישהו מבוטהן! ואפילו לא ידעתי שהם יוצאים לטייל! בבוקר יצאתי עם החבורה הזאת ל"טיול עם מקומי" - סיור של שעה וחצי בעיר עם אחד התושבים. הוא לקח אותנו למקדש בודהיסטי, ולמקדש שינטו. בשינטו הקיסר הוא היה האל, והיום הוא רק ראש הדת. לכן כל מקדש שינטו מציג דגל של יפן - למורת רוחם של כמה אנשים, שלא אוהבים את זה שהקיסר עדיין בתפקידו.
המדריך הראה לנו גם את המוזיאון העירוני, וחפירה של בניין עתיק, שבנו סביבה מוזיאון - מזכיר משהו כזה שראיתי בירושלים. המדריך שלנו היה רבע אירופאי, וכשהוא היה קטן צחקו עליו והציקו לו בגלל זה. עכשיו השתנתה האופנה, והילד שלו, שנראה כמוהו, פתאום נחשב למקובל ומגניב בגלל שהוא נראה קצת זר!
ארוחת צהריים אכלנו ברכבת סושי - יושבים מסביב לחלל מרכזי שבו נמצאים כמה שפים שמכינים סוגים שונים של סושי ושמים אותם על הרכבת. כשעובר לידך משהו שאתה רוצה, אתה לוקח אותו. זאת האופציה הזולה לאכול סושי ביפן (חוץ מהזבל שמוכרים בסופר). האופציה היקרה היא לאכול במסעדת שף מקצועית שעולה ארבעים דולר לבן אדם...
אחרי ארוחת צהריים התפזרנו, כי כל אחד רצה לראות משהו אחר, וקבענו לצאת בערב. אני הלכתי לרחוב המקדשים. במאה השבע עשרה, נגסקי הייתה הנמל שאליו הגיעו סוחרים אירופאים. הם הביאו איתם את הנצרות, והשוגונים, שחשבו שהנצרות מאיימת עליהם, ציוו לבנות מקדשי בודהיזם ושינטו בנגסקי, כדי להחזיר את האנשים לדרך המלך. משם המשכתי לגלובר פארק, פארק שבנה סוחר בשם גלובר שחי בנגסקי בתחילת המאה. הפארק שימש גם כאתר הנצחה לזמרת האופרה המפורסמת של יפן, שנודעת בכינויה "מאדאם באטרפליי". אבל בין כל ההיסטוריה, הדבר הכי מעניין בפארק היה הצבים.
בדרך חזרה לאכסניה ראיתי קבוצה מתאמנת לקראת פסטיבל הסתיו של נגסקי.
ובערב יצאנו לסבב פאבים - שלא היה מוצלח במיוחד, כי הכל היה ריק...
למחרת נסעתי להירושימה בשינקנסן. השינקנסן מאוד נוחה ומרווחת, והרגשתי כאילו אני במחלקת עסקים של מטוס. ציפיתי לשינקנסן המטורפת שנוסעת 300 קמ"ש, ומאוד התפלאתי שזה מרגיש כמו הרבה פחות - חשבתי שזה בטח כל כך מהר עד שזה לא מרגיש כל כך מהר. אחרי כמה ימים הבנתי את האמת - עם הרייל פס שלי, אני מוגבל לשינקנסן במהירות נמוכה... נו טוב.
בהירושימה, כמו בנגסקי, הלכתי בהתחלה למוזיאון הפצצה. המוזיאון מכיל הרבה יותר מידע ומוצגים, כמו למשל דגם של מרכז הירושימה לפני הפצצה
ואחרי הפצצה
אבל בחדר הראשון, שביליתי בו לפחות חצי שעה, יש וידאו שאפשר לשמוע אותו מכל החדר. הוידאו הוא שתי דקות בלופים, ואחרי הפעם השלישית הוא התחיל לעלות לי על העצבים, מה שהפריע לי להתחבר לנושא. בנוסף, החדר הראשון מציג את התהליכים שהובילו להטלת הפצצה, והכיל הרבה אינפורמציה שלא ידעתי. שאר החדרים היו דומים למוזיאון בנגסקי, אבל גם מהם הצלחתי לדלות עוד כמה פרטים חדשים.
כמו בנגסקי, גם בהירושימה יש פארק שלום מסביב למוזיאון. בין המוצגים החשובים שם הם עגורים מנייר, שאנשים מהמון מקומות שונים תורמים לזכר הילדים שנהרגו ולמען השלום; הלפיד הגרעיני של הירושימה, שגם הוא יכובה רק כשיפורק הנשק הגרעיני האחרון בעולם, והכיפה האטומית - אחד הבניינים היחידים ששרדו את הפצצה.
אחרי שמיציתי את ההיסטוריה הגרעינית של יפן, יצאתי עם בחורה מקטלוניה ושני קנדים ל Miyajima. יש שם את אחד ממקדשי השינטו המפורסמים ביפן, שנראה כאילו הוא צף על המים בזמן הגאות.
והשער שלו, שגם נטוע במים.
בכל האי מסתובבים צבאים חופשי בין האנשים, והם ליוו אותנו כל הדרך לרכבל שמגיע כמעט עד ראש ההר, שם ראינו קופים. טיפסנו עד ראש ההר, והיה לנו נוף מצוין של כל האזור. הסתכלתי לכיוון הירושימה, וחשבתי מה הייתי רואה אם הייתי פה ביום של הפצצה. למוזיאונים האלה יש השפעה חזקה...
בעקבות סיפורים של אמא, שהייתה פה לפני כמה שנים, כשעשינו את הדרך למטה ברגל ציפיתי שהיא תהיה חלקה ומסוכנת. היא הייתה קלילה ובטוחה - כנראה שאמא נפלה על יום רע. הגענו בסוף הדרך למקדש יפהפה, אבל כבר היה חושך, אז הוא היה סגור ולא יכולנו להכנס. כשהלכנו לכיוון המעבורת ראינו שוב את השער, מואר בלילה, וקרלה הקטלונית כל כך התרשמה ממנו עד שפספסנו את המעבורת וחיכינו עוד חצי שעה...
באותו הערב יצאנו לאכול במסעדה שמגישה מנות שונות של שיפודים, שסימי, טמפורה וכו'. אני הייתי מלא אחרי הארוחה, אבל הקנדים הרגישו מספיק רעבים בשביל לאכול נודלס אחר כך... חזרנו לאכסניה, ישבנו על בירה, ועשינו סבב שירים ביו טיוב - כל אחד בתורו שם שיר שהוא אוהב. אחר כך זה הפך לסתם סבב סרטונים מצחיקים...
למחרת, תכננתי לעזוב, אבל קמתי מאוחר אז נשארתי עוד לילה. הקנדים נסעו לסיאול (כן, כל הדרך לסיאול ביום אחד!) וקרלה לנגסקי, אז הסתובבתי לבד בעיר. בהתחלה הלכתי למוזיאון לאומנות מודרנית, שהציג תערוכה של אומנות בנושא הפצצה. התערוכה הייתה לדעתי קטנה מכדי להצדיק את המחיר, אבל הרשימה אותי סדרה של תמונות - בחור שמחזיק לפיד שמוציא פטריית עשן ומאחוריו ניו יורק וערים אחרות. אחרי המוזיאון הלכתי לספריית המנגה העירונית - אנשים בכל הגילאים ומכל המינים יושבים וקוראים מנגה.
אחרי התרבות הלכתי לראות קצת היסטוריה - ראיתי את הגן של הדאיימו של הירושימה, שנחרב בפצצה ונבנה מחדש. הלונלי פלנט מגדיר אותו בתור "לא אחד מהגנים הכי מרשימים של יפן" ואני חשבתי - אם הדבר הנפלא הזה הוא לא אחד מהכי מרשימים, מה עוד צפוי לי? אחרי הגן הלכתי לטירה של הירושימה, שגם נחרבה ונבנתה מחדש, אבל עד שהגעתי היא כבר הייתה סגורה. במתחם הטירה היו שלושה עצים ששרדו את הפצצה, אבל לא כל כך הצלחתי לראות את השאריות.
ביום האחרון שלי בהירושימה, נסעתי עם כמה חבר'ה להינומיצ'י, לראות עוד רחוב של מקדשים. המקדשים היו די בנאליים, אבל היה מגניב לראות משאית כיבוי אש שכיבתה שריפה תוך כדי שאיבת מים מהבריכה העירונית. בערב יצאנו לאכול נודלס, שמוסיפים להן רוטב חריף. את הרוטב אפשר לבחור בדרגת חריפות מאחד עם עשרים. אחרי שהוא ניסה שתיים עשרה בפעם הקודמת, הבחור מסקוטלנד לקח עשרים - לטענתו, היה חריף, אבל נסבל. אני נהנתי מהשמונה שלי - לא רציתי להסחף. אחרי האוכל יצאתי איתם למסיבה, וכמו בפוקוקה - אין שום מסיבות רוק-פופ, אלא רק מסיבות היפ הופ או האוס. בנוסף, כולם השתכרו חוץ ממני, אז היה לילה די מעפן.
אתמול עזבתי את הירושימה, ורציתי לסוע לאוסקה, אבל כל האכסניות הטובות היו מלאות - אז החלטתי לסוע לשיקוקו, האי הדרום מרכזי של יפן, ואחד הפחות מתויירים. כרגע אני ב Matzuyama, ובערב אני ממשיך מזרחה - או ל Iya Valley, או כל הדרך לאוסקה, תלוי מתי אני אסיים פה :)
תמונות מבוסאן
תמונות מקיושו
תמונות מנגסקי וחלק מהירושימה
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
הירשם ל-
רשומות
תגובות
השינקנסן באמת מדהימה. הרכבת נוסעת במהירות של 270 קמ"ש. יש 3 סוגי שינקנסן Nozomi, Hikari, and the Kodama . כולם נוסעים באותה מהירות אבל עוצרים בתחנות שונות. הרייל פס שלך מאפשר נסיעות ב HIKARI וב KODAMA בלבד. ה NOZOMI היא המהירה ביותר כי היא לא עוצרת בתחנות ביניים וזמן נסיעה יכול להתקצר. חוץ מזה הן מאד נוחות.
השבמחקב MIAJIMA היינו בשיא השפל וראינו את הבסיס של השער 2 מ' מתחת לשיא הגיאות בזמן השפל עשרות אנשים מלקטים צדפות שנחשפו.
כשעה לפני סגירת הסופרמרקטים הם מתחילים לתת הנחות על הסושי, סשימי ויתר האוכל המוכן, לקראת הסגירה ההנחות אפילו מגיעות ל 50% . אחר כך הם גורפים הכל וזורקים את כל מה שלא נמכר - הכל טרי לאותו יום.
תלך הרבה ל און סן זה כיף שם.
שנה טובה