כולם הלכו לקסקייד, קסקייד סאדל, ורק אותי השאירו...

(עפ"י המנגינה של "כולם הלכו לג'מבו")
למי שלא מכיר, דוד שלי, עופר, טייל בניו זילנד לפני עשרים שנה, התאהב במקום, ונשאר לגור פה עשר שנים. לפני שטסתי שאלתי אותו מה כדאי ושווה לראות בניו זילנד, והוא אמר לי שהמקום שהכי השאיר עליו רושם היה Cascade Saddle. יום של הליכה שאתה הולך בו ממש צמד לקרחון ה DART. מאז שנחתתי בניו זילנד רוב המטיילים שפגשתי גם מדברים על כמה שקסקייד סאדל מדהים ונפלא. אז לפני שבוע, אפילו שחלפו רק יומיים מאז שחזרתי מהרוטברן ולא באמת התחשק לי לרוץ לעוד טרק, ראיתי שיש מזג אוויר יפה בימים הקרובים, משהו נדיר באזור הזה, והחלטתי לצאת. במקום ללכת את הדרך שהוא הלך, דרך Matukituki Valley ו Aspiring Hut החלטתי ללכת לשם דרך טרק שנקרא Rees - Dart Track. חיפשתי מישהו ללכת איתו. נועה וירדן שפגשתי ברוטברן גם רצו ללכת אבל רק עוד שבוע, והן נתנו לי מספר של שתי בנות אחרות שהלכו. הן לא ענו. חשבתי לעצמי מה אני אעשה ובזמן שעשיתי קניות פגשתי את צחי, שפגשתי אותו גם ברוטברן, גיליתי שהוא גם הולך וסיכמנו ללכת ביחד.

יום 1:
באנו בשתי מכוניות, תכננו לעשות הקפצות וקבענו להפגש ב Glenorchy, עיירה שנמצאת בדרך לתחילת הטרק. הוא איחר בחצי שעה, אז הלכתי לקנות קפה. חזרתי מהקפה אחרי שהוא הגיע ואחרי שהוא אמר "לא נורא, גם אני איחרתי" אמרתי לו "לא איחרתי, התייאשתי מלחכות לך והלכתי להביא קפה..." לא נורא. הקפה, כמו שהתרגלתי לקפה בניו זילנד, היה זוועה, ועד עכשיו אני לא מבין בשביל מה היה טוב לקנות אותו. נסענו בשתי מכוניות לנקודת הסיום, שהיא תחילת טרק הדארט, השארנו שם את האוטו שלי ונסענו באוטו שלו לנקודת ההתחלה, תחילת טרק הריס. הדרך לשני הטרקים עברה בנחלים רדודים, שאם ירד גשם אז הם יוצפו בקלות, וחשבתי לעצמי איזו זוועה זו תהיה כשאני אצטרך להקפיץ אותו לאוטו שלו כשנגיע לסוף. פגשנו שם את נופר וליטל, שתי הבנות שנועה וירדן אמרו לי שמתחילות את הטרק. מסתבר שהן כבר מצאו עם מי לעשות את הטרק, והסיבה שהן לא ענו לי הייתה שהן ישנו פה אתמול, ולא הייתה קליטה.

בגלל שהגענו לנקודת ההתחלה שעה וחצי אחרי שחשבנו שנגיע לשם, וויתרנו על התוכנית המקורית, לדלג על הבקתה הראשונה ולעשות את הטרק בשלושה לילות במקום ארבעה, והחלטנו להגיע רק עד הבקתה הראשונה היום. מרגע שנכנסו לעמק הריס ראינו כמה הוא מדהים - שדות צהובים, הרים מושלגים ברקע - רקע מושלם לכל הביצות המגעילות שנתקענו בהן בדרך.

הדרכים באזור היו מסומנות לפי עמודים כתומים במרווחים מסוימים. יש עמוד לפני הביצה ועמוד אחרי הביצה ואנחנו תוהים לעצמנו - אין איזו דרך להגיע לעמוד הבא בלי לעבור דרך הביצה?! אחרי כמה שעות כאלה, הגענו לבקתה עם נעליים רטובות, ואחרינו הגיעו נופר, ליטל והחבורה שלהן. זו הייתה חבורה ישראלית קולנית ומשעשעת. הרצנו צחוקים לתוך הלילה והלכנו לישון.

יום 2:
קמנו בבוקר, אכלנו ויצאנו. שעה אחרי הבקתה בזמן שאני מקפץ בין סלעים, נתקעת לי הרגל בסלע ואני נופל. לצחי, מסתבר, יש נקע חוזר ברגל, והוא אמר שהדבר הכי טוב לעשות במקרה כזה הוא לקשור חזק את הנעל ולהמשיך ללכת, אחרת זה יתנפח ואני אהיה תקוע. בכל מקרה אחרי דקה הכאב כבר נהיה עמום למדי, וזה מה שעשיתי. באותו יום היינו צריכים לעלות לאוכף שמפריד בין עמק הריס לעמק הדארט, ולרדת אותו. בדרך למעלה היה לי ממש בסדר, וחוץ מכאב עמום לא הרגשתי משהו מיוחד. כשהגענו לאוכף התחיל לרדת גשם, והדרך למטה נהייתה חלקלקה ומעצבנת. השעה הראשונה של הירידה הייתה בסדר, ונהניתי מהנוף המדהים שהיה שם. אחר כך המצב הלך ונהיה נורא. בגלל שבירידה אתה צריך לבלום את עצמך, והרבה יותר משקל נופל על הרגל, היא התחילה ממש לכאוב. בנוסף לזה, המזרן שטח שלי היה קשור לתיק מלטה, והוסיף לי אורך. כל פעם שירדתי מסלע בישיבה כדי שלא להפיל משקל על הרגל, קיבלתי מכה למזרן שכמעט הוציאה אותי משיווי משקל. אחרי שעה איומה של ירידה בקושי יכולתי ללכת והרגשתי שהרגל שלי מנופחת. צחי, לא מודע לכמה המצב שלי חמור, התקדם לפני ולא יכל לעזור לי. למזלי, בדיוק פגשתי את הריינג'ר של הטרק, שראה את המצב שלי והציע לקחת לי את התיק. הודיתי לו, ואחרי כמה דקות פגשנו את צחי והוא לקח את התיק שלי. בהתחלה הוא אמר שאני נראה בסדר, אבל אז הוא ראה איך אני מתכווץ אחרי שדרכתי על סלע בצורה לא נכונה - הוא הבין שאני רחוק מבסדר.

הגענו לבקתה, הורדתי את הנעל והרגל שלי התנפחה. טבלתי אותה במים קרים, אבל זה בקושי עזר. כל הערב דידיתי, ואמרתי לריינג'ר שאם עוד יומיים אני לא אוכל ללכת, אני אבקש חילוץ. הבקתה הייתה מפוצצת באנשים ולפחות יצא משהו טוב אחד מהמזרון שטח - יכולתי לישון עליו.

יום 3:
קסקייד סאדל הוא טיול יומי שיוצאים אליו מהבקתה שהייתי בה וחוזרים אליה בערב. לכן יכולתי לקחת ספר מאחד הישראלים שהיה איתנו ולהעביר איתו את היום. הרגל שלי הרגישה הרבה יותר טוב ופיזיותרפסטית שבמקרה הייתה בבקתה בדקה אותה, אמרה לי שמתחתי את הרצועות, וחזרה על אותן הוראות שכבר שמעתי כמה פעמים - לטבול את הרגל במים קרים, ללכת עם מקל ולנוח. בבוקר ובערב השיחות נסבו סביב נקעים למיניהן ומה שאמרו לי אנשים שונים היה בקצרה - אל תזלזל בזה, ברגע שיש משהו קטן, זה יכול בקלות להפוך למשהו חמור. מה שכבר גרם לי לפנטז על המסוק שיוציא אותי מפה.

יום 4:
הרגל שלי השתפרה עוד יותר, אבל עדיין לא החלימה לגמרי. גיליתי שהריינג'ר הלך אתמול לבקתה אחרת והוא יחזור רק מחר - הוא לא אמר לי את זה לפני שהוא יצא. ביקשתי ממישהו שהולך לכיוון הזה שיבקש מהריינג'ר שיזמין לי פינוי. צחי המשיך הלאה, אמרתי לו שאין טעם שיחכה לי, וגם נתתי לישראלית ושוודי את המפתחות לסטיד, כדי שיחזירו אותו לקווינסטאון. קראתי ספר שלקחתי ממישהו אחר וכל היום רק חשבתי איך אני מבקש מהמסוק שיעשה לי ג'סטה ויעבור דרך קסקייד סאדל, כדי שאני לא ארגיש שפספסתי הכל... להיות בבקתה עם נוף מדהים, רעש של נהר ברקע ולקרוא ספר היה יכול להיות תענוג - אבל לא הייתי במצב רוח בשביל להנות מזה כמו שצריך. כל מי שחזר מקסקייד סאדל אמר כמה מדהים ויפה שם, ורק התבאסתי עוד יותר. בערב הגיעו נועה וירדן - מסתבר שהן החליטו לשנות את התוכניות ולצאת מוקדם בגלל התחזית הטובה.

יום 5: עדיין אין מסוק. לא היה לי ספר, הייתי עצבני וחצי מהזמן אפילו לא יכולתי להנות מהמוסיקה של האיי פוד. צרעה שנכנסה לי למכנסיים ועקצה לי את האצבע כשהוצאתי אותה לא שיפרה לי את המצב רוח. רק חיכיתי שהמסוק או הריינג'ר יגיעו כבר. גם חשבתי על זה שהיום אני כבר אמור להיות בחזרה בקווינסטאון, ועל זה שהמשפחה שלי בטח דואגת. אמנם הישראלית והשוודי ישימו את האוטו שלי בבית ויספרו להם מה קרה, אבל לא רציתי לסמוך על זה. בערב, כשאפסה תקוותי, סוף סוף הגיע הריינג'ר. אמרתי לו שאני רוצה חילוץ והייתי בהלם מהתגובה המגעילה שלו - הוא דיבר על זה שפה "עושים דברים בצורה אחרת", אני צריך שיהיה לי "self reliance", "אתה מכניס את עצמך ואתה מוציא את עצמך". אמרתי לו שאני יכול ללכת, אבל אני מפחד שאני אפצע את עצמי בצורה יותר גרועה. הוא סיפר לי איך שהוא פעם נקע את הרגל באיזה מסלול והמשיך ללכת. זה כאב לו בצורה איומה, ושבועיים אחר כך הוא לא יכל לעבוד, אבל זה חלק מה "self reliance". שאלתי אותו אם הוא מצפה שככה ילכו לי שבועיים מהחופשה והוא אמר לי "כן! סלף ריליינס!" חשבתי לעצמי מה לעזאזל הוא מנסה לחנך אותי - מה הוא, אמא שלי? כל הגישה שלו הייתה מגעילה, ובשורה התחתונה הוא אמר שהוא ידבר איתי מחר בבוקר. חצי לילה לא הצלחתי לישון מרוב שהייתי מעוצבן מהתגובה שלו. הייתי בטוח שעם הגישה המגעילה שלו הוא לא ינסה בכלל לקרוא לחילוץ, ואני אצטרך להלחם עם כל העולם ואחותו בשביל זה. אבל איך אני אמור לעשות את זה בבקתה כשהוא הקשר היחיד לעולם החיצון?

יום 6:
בבוקר הריינג'ר ניגש אלי ושאל אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני רוצה מסוק. הוא הביא את הטפסים, מילא אותם, ודיבר עם הממונים עליו. חשבתי לעצמי איך ניצחתי, ומכל הדיבורים שלו בסוף הוא עושה את מה שאני רוצה. אבל התשובה שלו הכתה אותי בהלם - לא מביאים לי מסוק. חשבתי שבשביל הבריאות שלי אני מוכן גם לשלם על המסוק ושאלתי אותו כמה זה - שלושת אלפים דולר. ציפיתי לאלף גג. יש מליון מקומות בקווינסטאון שמציעים סיורים במסוק, וזה לא עולה יותר מחמש מאות - אי אפשר להזמין אחד מאלה?! לא. רק מסוק רפואי עם שני פרמדיקים. אלה המסוקים היחידים שמותר להם לנחות בבבקתה. אחר כך הוא התחיל להרצות לי על זה שהזנחתי את עצמי, ואחרי שנפצעתי הייתי צריך להסתובב ולחזור לבקתה - אתמול בערב הרצאת לי שאם נפצעים צריך להמשיך ללכת ולסבול ועכשיו אתה מדבר איתי על הזנחה?! הישראליאדה שהתכוונה לעזוב בבוקר את הבקתה שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות. הם הציעו לחלק את הדברים שלי בין התיקים שלהם. אחרי התלבטות קשה, החלטתי שאני לא רוצה להשאר בבקתה הזאת עוד לילה מיותר ושאני יוצא. הריינג'ר נתן לי אוכל, כי נגמר לי, חילקתי את הדברים שלי בין תשעת הישראלים האחרים שעזבו את הבקתה והתחלנו ללכת. אחרי שעה של הליכה גיליתי שהשד לא נורא - אני יכול ללכת, וחוץ מאשר כשאני דורך על אבנים בזווית לא נכונה הרגל בסדר גמור. אחרי עוד שעה של הליכה כבר הצעתי לאחרים לתת לי בחזרה את הדברים שלי (הם סירבו) וחשבתי כמה מטופשת הייתה ההתעקשות שלי על מסוק. עמק הדארט היה גם יפה, למרות שפחות מהריס, ועשינו המון עצירות. אם הייתי עושה את הטרק לבד (ובריא) הייתי פשוט טס את כל העמק, אבל בגלל שהייתה לי חברה יכולתי להנות מהסתלבט :)

יום 7:
היום האחרון, וכבר הייתי לגמרי לחוץ בית. יכולתי להריח את ההמבורגר שאני אוכל בערב, וכל היום זה כל מה שדיברנו עליו. בבוקר לקחתי בחזרה את כל הדברים שלי וקשרתי את המזרן בצורה שלא תפריע לי כל כך ללכת. הדרך נמשכה ונמשכה וגיליתי מה יכול לקרות כשהולכים עם פציעה - בגלל שנמענתי מלשים משקל על הרגל הפצועה, הרגל השנייה נאצלה לשאת את כל הבלימות בירידה. לקראת סוף המסלול היא כבר ממש כאבה, אבל ידעתי שזה הסוף ודחפתי את עצמי. באמצע היום עצרנו בשדה לאכול לחם עם שוקולד. האזור היה שורץ ב sandflies, מן ברחשים עם עקיצה קצת יותר גרועה מיתוש. נלחמנו ונלחמנו בהם, אבל בסופו של דבר, אחרי שסיימנו לאכול הפסדנו במערכה וברחנו עם הזנב בין הרגליים. איזה מצחיק זה ששישה אנשים בורחים מיתושים! הגענו לסוף המסלול, בשעה טובה, חזרנו לקווינסטאון ישר ל Fergburger, וחגגנו את סיום הטרק עם המבורגר עסיסי... מממממ!

הרגל יחסית בסדר עכשיו, אבל אני מעדיף להמנע מטרקים עד שהיא תחלים לגמרי. היעד הבא שלי הוא Wanaka, ואני אצא לשם עוד יומיים. אני אעלה את התמונות מחר כנראה, תתאזרו בסבלנות - ממילא אין שם תמונות מקסקייד סאדל :\