פוסט סיכום

עברו שלושה שבועות מאז שחזרתי לארץ. בזמן הזה הספקתי להפגש עם רוב האנשים שרציתי להפגש איתם, להתארגן לאוניברסיטה (אפילו להפסיק לתעב את המחשבה עליה ולהתחיל להתרגש!), לסדר את הדברים, וכבר לגמרי לשכוח שהייתי בחו"ל. אין מה לעשות, חוזרים לשגרה.

אז מה כותבים בכלל בפוסט סיכום? אני אמור להגיד איך היה לי הטיול? היה ממש ממש טוב. ראיתי, למדתי, חוויותי, ואין ספק שישארו לי זכרונות עד סוף חיי. שמונה חודשים זה כל כך הרבה זמן, שאין אף הגדרה אחת שיכולה להכיל אותם.

בכל מקרה, לפני כמה ימים ארגנתי את התמונות שלי. לראות מחדש את כל התמונות הציף אותי בזכרונות, ואני גאה להגיד שכל תמונה זכרתי בדיוק מה היא ולמה צילמתי אותה (חוץ מחלק מהמקדשים בדרום מזרח אסיה, שבת'כלס נראים אותו דבר).

אז זהו. הייתי בעשר ארצות (כולל ישראל), שמונה חודשים, עשרות מסלולי הליכה, חמש עשרה טיסות, המון מקדשים, המון ערים, כפרים, עיירות, ומה לא. כתבתי שישים פוסטים, קיבלתי כניסות מפתיעות לבלוג מרוסיה, ארצות הברית (יותר מחצי מהכניסות שלי השבוע הן מארצות הברית - מי האנשים האלה? :X ), וקנדה. מה עוד אני יכול להגיד?

אז תודה לכולכם שקראתם, ונראה אתכם פעם הבאה שאני אטוס לחו"ל :)

תמונות סיכום חלק 1 - ניו זילנד ואוסטרליה
תמונות סיכום חלק 2 - אסיה

Hong Kong

ביום האחרון שלי ביפן, היו הרבה דברים שרציתי לאכול, ובסוף לא אכלתי אף אחד מהם. ביליתי חצי מהזמן על המחשב בלעדכן את הבלוג, ואז יצאתי לתחנת הרכבת. בתחנה הכרטיסנית אמרה לי שאני לא אספיק לרכבת שמגיעה שעה וחצי לפני הטיסה, אלא רק לזאת שמגיעה שעה לפני. אני תכננתי להגיע שעתיים לפני, ונחרדתי לראות שאני אצטרך לרוץ בשדה התעופה. בסופו של דבר הספקתי להחליף רכבות ולהגיע שעה וחצי לפני הטיסה. הבודק ביציאה מיפן היה הראשון מכל בודקי הגבול שלא שם לב שבדרכון שלי יש הארכה. כשנכנסתי למטוס הייתי צריך לשירותים, אבל החלטתי להתאפק עד ההמראה. לא רק שההמראה התעכבה בגלל שהייתה סערה בשדה התעופה, השלט של חגורות הבטיחות נשאר דולק שלושת רבעי שעה אחרי ההמראה. ברגע שכיבו אותו רצתי כמו מטורף...

כשהגעתי לאכסניה דיברתי קצת עם הבחור בדלפק, שמתכוון לטוס לישראל, ונתתי לו טיפים. הלכתי לאכול בחוץ וגיליתי שאפילו שאומרים שהונג קונג היא יקרה - בהשוואה ליפן, זה כלום. חזרתי לאכסניה, והלכתי לישון אחרי יום של נסיעות...

ביום הראשון שלי בהונג קונג הלכתי למוזיאון החלל. הוא היה קצת הזוי - עבר מנושא לנושא בלי שום קשר ברור, ולא נכנס לעומק באף אחד מהנושאים. כדי לפצות, היו לו כמה מתקנים שהיה אפשר לשחק בהם, וסרט - Collision, שסיפר על התנגשויות ביקום ואיך הן יצרו את הירח, את השמש ועוד. ממוזיאון החלל עברתי לשדרת הכוכבים של הונג קונג שגם שם, כמו בהוליווד, יש את טביעות הידיים של הכוכבים מוטבעות בבטון במדרכה. חוץ מזה יש שם פסלים מאוד נחמדים של קולנוע, כמו צלמים, מצלמות, טייקים ועוד.

בערב של אותו יום פגשתי בחור ישראלי, שחר, באכסניה, ויצאנו ביחד עם עוד ארבעה מחו"ל. לא נכנסנו לאף אחד מהפאבים, כי הם די יקרים, אז קנינו בירה בסופר וישבנו על המדרכה עם החבר'ה שיצאו מהפאב הקרוב - גם אנחנו חלק מהשכבה הגבוהה! בזמן שדיברתי עם שחר, שתי בנות סימנו לנו לגשת אליהן. מסתבר שגם הן ישראליות, והן רצו לדעת אם הן זיהו אותנו נכון. שתיהן עובדות בהונג קונג, והן הצטרפו אלינו למסיבה שהלכנו אליה אחר כך.

ביום השני שלי בהונג קונג הלכתי לשוק. כמו בכל שוק בדרום מזרח אסיה, גם פה המחיר הסופי הוא מקסימום חצי מהמחיר ההתחלתי, וניצלתי את כישורי המיקוח שלמדתי בויאטנם. בכל יפן חיפשתי wall scroll מגניב של אנימה ולא מצאתי. בהונג קונג מצאתי אחד כזה, בעשירית המחיר שהוא היה עולה ביפן. אני אוהב שווקים. בלי שום דבר יותר מעניין לעשות, הלכתי כמה קילומטרים חזרה לטיילת, וביליתי שם כמה שעות. בערב חשבתי שאני אלך לישון, כי למחרת אני טס חזרה לארץ, אבל פגשתי עוד שני ישראלים וישבתי איתם על בירה. ערב אחרון שקט ונחמד לטיול :)

ביום האחרון שלי בטיול, קמתי בבוקר מאושר לחזור הביתה. ארזתי את הדברים (אחר כך גיליתי ששכחתי את הפנס המאוד איכותי שלי שם) וביחד עם עוד שניים מהישראלים, שאיתי על אותה טיסה, הלכנו לחכות לאטובוס לשדה התעופה. כדי לדחות את הטיסה, הייתי צריך לשדרג מחלקה ושילמתי על זה לא מעט. כשהגעתי לצ'ק אין נחרדתי לגלות שאני סתם בתיירים. השעה בארץ הייתה שבע, אין עם מי לדבר, הטיסה הייתה מלאה ובחוסר ברירה עשיתי צ'ק אין לתיירים.

בבידוק הבטחוני, הבודק לא היה בטוח לגבי התמונה שלי, כי היא מגיל שש עשרה. בדיוק כשהוא מתלבט, הגיעו אסנת ורז, דודים שלי, שגם הם היו בהונג קונג וחזרו איתי באותה טיסה. עשיתי להם שלום ואמרתי לבודק שזו דודה שלי. הוא הלך לשאול אותם כמה שאלות ואחרי זה הוא התרצה ושחרר אותי. היה מאוד מרגש לפגוש אותם, וכיף להיות באותה טיסה. המקום שלידם כבר היה תפוס, אז לא הצלחנו לקבל מושב ביחד. עברנו ביחד את הביקורת דרכונים והלכנו לאכול צהריים. אבא שלי התקשר והזהיר אותנו לקחת מספיק זמן מראש כדי להגיע לשער, כי צריך לעבור בין הטרמינלים ברכבת. אחרי הארוחה נפרדנו והלכתי לשוטט בדיוטי פרי.

עליתי למטוס, והעברתי את אחת עשרה שעות הטיסה בעיקר בצפייה בסרטים. כשנחתנו הלכתי עם רז את הקילומטר שיש עד הביקורת דרכונים, וכשהמזוודה שלהם הגיעה לפני שלי אמרתי שלום לאסנת ורז, ואז יצאתי לפגוש את אמא, אבא ואחיותי. היה מאוד מרגש וכיף לפגוש שוב את כולם :)

הרווחתי קצת זמן לפני שאני צריך לכתוב פוסט סיכום :) אני אכתוב אותו בימים הקרובים...

Tokyo

בתחזית אמרו שמזג האוויר בהר פוג'י יתבהר מחר, אז החלטתי להשאר עוד לילה במקום לסוע לפסטיבל באוסקה. למחרת אכן היה מזג אוויר בהיר ונחמד, ונסעתי לאגם מוטוסה, משם צולמה התמונה של הר פוג'י שמופיעה על השטר של אלף ין - תמונת מראה של ההר על האגם. בזמן שאני מסתכל באוטובוס אני מסתכל באימה איך העננים עולים ומכסים את ההר. הייתה לי הליכה של חצי שעה לפני שאני אגיע לנקודה שממנה צילמו את התמונה, אז באמצע הדרך עצרתי לשחות באגם, בתקווה שעד שאני אגיע העננים יתפזרו. כשהגעתי, העננים היו און אנד אוף, אבל כל הזמן לפחות חלק מההר היה מוסתר. האגם בקושי נראה כמו מראה. צילמתי כמה תמונות והלכתי לקרוא ספר על החוף - אולי העננים יתפזרו בהמשך, ואולי לקראת השקיעה הרוחות יפסיקו ואז האגם יהיה מראה.

אחרי כמה שעות שום דבר לא השתנה. הלכתי לאכול צהריים במסעדה, ושאלתי את המוכר אם באמת לקראת השקיעה תהיה ראות טובה יותר. הוא אמר שרק עשרה ימים בשנה יש באגם תנאים אידאליים כמו שיש בתמונה. אוף. למרות זאת, לפני שעזבתי הירח כבר עלה מאחורי ההר, ויצאו כמה תמונות מאוד נחמדות.

כשהגעתי לתחנת האוטובוס, עצרו לידי כמה מקומיים והציעו לי טרמפ. נסעתי איתם וגיליתי שהם גרים פה באזור וגם באו בשביל אותה התמונה שאני חיפשתי. באמצע הנסיעה העננים התפזרו כמעט לגמרי, אז עצרנו לצלם עוד תמונות. הם לקחו אותי כמעט עד הבית והודיתי להם מאוד.

למחרת עזבתי את הר פוג'י ונסעתי לטוקיו. כששאלתי את הכרטיסן איך מגיעים לתחנה שקרובה לאכסניה שלי הוא היה צריך לבדוק במפה - מסתבר שהיא לא באמת בתוך העיר, אלא באחד הפרברים. כל האכסניות האחרות כבר היו מלאות, אז לא באמת הייתה לי ברירה. היא אמנם האכסניה הכי זולה בטוקיו - אבל לנסוע לעיר וחזרה זה שש מאות ין - במחיר הזה אפשר למצוא חדר יותר טוב בתוך העיר. בנוסף לצרות, החדרים קטנטנים, והייתי צריך להשאיר את התיק שלי במסדרון במקום להכניס אותו לחדר :S אני לא חושב שהיה לי אי פעם חדר כל כך קטן...

היום היה יום שבת, ויצאתי לשיבויה, רובע של חובבי מנגה, בתקווה לראות אנשים בתחפושות. לא ראיתי אף אחד וזה היה לי מאוד מוזר - הם אמורים להתקבץ בהמוניהם בסופי השבוע. מה שכן ראיתי היה פסטיבל כלשהו, ובין האנשים ראיתי מישהי בלבוש מסורתי. רגע, זה לא לבוש מסורתי יפני - זה ויאטנמי! אכן, זה היה פסטיבל ויאטנם, והיו שם עוד הרבה נשים בלבוש מסורתי, ולהקה ששרה בויאטנמית. באחד מהדוכנים קניתי פו, מרק הנודלס הויאטנמי - רק כדי לגלות שהם לא יודעים להכין אותו פה. המשכתי לחקור את האזור וראיתי בני נוער מתאמנים בריקודים - מאוד מוכשרים!

ביום שלמחרת הסתכלתי שוב בספר וגיליתי שבעצם חיפשתי במקום הלא נכון - הייתי צריך ללכת יותר צפונה, להרג'וקו. חמוש במצלמה ונחוש למצוא אופנה יפנית אלטרנטיבית, סרקתי את הפארק, אבל חוץ מקבוצה אחת של אנשים - לא מצאתי כלום. מאוכזב מאוד, הלכתי לאקיהברה - רובע עם חנויות אלקטרוניקה ומנגה. המבחר והמגוון של דברים מגניבים שמצאתי סיחרר אותי. כשחזרתי לאכסניה סיפרתי לאנשים איך לא מצאתי אנשים בתחפושות ואז אמרו לי - בטח שלא מצאת, כולם היו בכנס משחקי המחשב. מה?! יש כנס משחקי מחשב מלא באנשים מחופשים?! אני אלך לשם מחר! לא, הוא נגמר היום :S

ביום השלישי שלי בטוקיו, הלכתי לארמון המלך. אי אפשר להכנס לארמון, כי המלך גר שם, אבל אפשר לראות אותו מבחוץ. בגן המזרחי שלו נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית, שמאוד נהנתי ממנו. מודרנית זו מילה יחסית, כי היא מתייחסת לאלף שמונה מאות חמישים והלאה, אבל עדיין. את היום סיימתי שוב באקיהברה - תמיד אפשר למצוא שם מה לעשות...

ביום הרביעי שלי בטוקיו, הלכתי לאואנו, רובע גדוש במוזיאונים. רציתי לראות את מוזיאון המדע ואת המוזיאון הלאומי של טוקיו - אבל מוזיאון המדע כל כך כבש אותי עד שנשארתי שם כל היום. המוזיאון בנוי משני מבנים, אחד של שבע קומות והשני של שלוש, גדושים במוצגים. היו שם תצוגות על מבנה היקום, מבנה החומר, דינוזאורים, אנשים, חיות, טכנולוגיה ועוד. אמנם הרוב היה ביפנית בלי תרגום, אבל היו גם עמדות מחשב באנגלית שעליהן כיליתי הרבה זמן... את היום סיימתי, איך לא, באקיהברה...

ביום האחרון שלי בטוקיו רציתי לראות להקת פופ יפני - רק כדי לראות על מה כל הרעש. ה"להקה" הזאת, שמפורסמת בכל יפן, היא בעצם שלוש להקות שונות ב"צוותים" של חמש עשרה בנות בערך. כל ערב מופיעות שש בנות באולם של הלהקה - לפי דעתי, המפיקים עלו על שיטה גאונית. האתר להזמנת כרטיסים היה ביפנית, אז ביקשתי מהעובדת באכסניה לעזור לי. אחרי שנרשמתי למועדון המעריצים ובחרתי את הזמרת האהובה עלי (חלק הכרחי להזמנת כרטיסים) - גיליתי שאזלו הכרטיסים :S החלטתי ללכת במקום ל Maid Cafe.

התלבטתי אם ללכת למוזיאון הלאומי שפספסתי, או לחקור עוד רובע. החלטתי לחקור עוד רובע, ולסוע אחר כך למוזיאון. נסעתי לשינג'וקו, אבל חוץ מכמה גורדי שחקים יפים לא היה שם משהו מעניין במיוחד. במחשבה אווילית, החלטתי ללכת למוזיאון. המפה היחידה שהייתה לי הייתה מפה הרכבות של טוקיו וגיליתי שהיא לא ממש לפי קנה מידה, אלא רק ייצוגית. הסתובבתי במעגלים כל כך הרבה זמן עד שהחלטתי שלמוזיאון אני כבר לא אגיע, ותפסתי רכבת לאקיהברה.

באקיהברה הלכתי ל Maid Cafe. זה בית קפה שכל המלצריות בו לבושות בתלבושת של עוזרת מלפני מאה שנה, קוראות לך "אדון", משחקות איתך משחקים (תמורת תשלום) מצטלמות איתך (תמורת תשלום) ועולות לשיר על הבמה (תמורת תשלום). מה שכן מקבלים בחינם (אם לא מחשיבים את החמש מאות ין שאתה משלם לשעה) זה את האווירה החמודה של המקום - הכל ורוד עם מוסיקת פופ מתקתקה, כשאתה מקבל את האוכל עושים הצגה כדי "לעשות אותו יותר טעים", את החלב והסוכר המלצרית מוסיפה בשבילך ועוזרת לך לערבב, והן כל הזמן צועקות אחת לשנייה דברים לא ברורים בקולות הגבוהים והילדותיים שלהן. הייתה חוויה מצחיקה :)

זהו, עכשיו אני אומר שלום ליפן ונוסע להונג קונג. שלושה לילות שם ואז סוף סוף מסתיים המסע שלי...

לצערי, נגמר לי מקום האחסון בפיקסה, אז לא יהיו עוד תמונות חדשות...

Temples, Shrines, Gardens etc.

קיוטו - הבירה התרבותית של יפן. מקדשים, גנים, ומבנים שונים ומשונים מלפני מאות שנים. כל שנייה שלא עשיתי כלום, הרגשתי כאילו אני צריך ללכת לראות משהו. בהתחשב בכך שהכל נסגר בחמש, ואני רק מתחיל את היום בשתיים עשרה, עזבתי את העיר עם קמצוץ של הדברים שהיא מציעה...

את היום הראשון שלי בקיוטו העברתי באוסקה. לפחות חצי ממנו. נמרחתי לפחות חמש שעות באכסניה לפני שיצאתי לדרך. כשהגעתי לקיוטו כבר היה מאוחר, והכל עמד להסגר. אחרי ששמתי את התיק באכסניה, הספקתי לראות מקדש אחד. המקדש הזה שייך לזרם בודהיסטי יוצא דופן - הם לא מאמינים בגלגול נשמות, ולא עושים מדיטציה. המקים של הזרם קם יום אחד בבוקר ואמר "אני עושה מדיטציה כל יום כבר עשרים שנה, ואני קרוב להארה כמו שהייתי כשהתחלתי. משהו פה לא עובד". במקום זה, הם מאמינים שבסוף חיינו הנשמה מתערבבת באוקיינוס גדול, שם אף אחד כבר לא קיים, ובמקום זה יש רק הארה אינסופית. את כל המידע הזה סיפק נזיר נלהב, שהסביר לנו גם על החלוקה של הזרם הזה לשני מקדשים - המערבי והמזרחי, בגלל איזה סכסוך היסטורי שלא הבנתי לחלוטין - משהו על אלה שתמכו בשוגון כלשהו, ואלה שלא. הוא הסביר את זה מאוד מהר, בגלל שהוא רצה שנספיק לראות את התפילה בעוד רבע שעה...

מהמקדש המשכתי לתחנת הרכבת של טוקיו - מבנה ענקי, של שתיים עשרה קומות, שהחלק הפנימי שלו בנוי משלד של פלדה וזכוכית. בקומה העליונה יש כמה מרפסות שמהן אפשר לראות את קיוטו. קיוטו מתוארת כמו מגש שהקצוות שלו מוגבהים - היא אכן שטוחה ומוקפת הרים.

בלילה הזה יצאתי עם בחור גרמני שפגשתי באכסניה. התחלנו בפאב שבו גם אכלנו, פגשנו שם כמה אנשים והמשכנו איתם למועדון רוק - משהו שעדיין לא ראיתי ביפן. למחרת בבוקר גיליתי שהערב הנחמד נגמר רע - קמתי, ולא מצאתי את הארנק. שוב. חיפשתי בכל התיקים, הכיסים והחדר, אבל הוא לא נמצא. הלכתי לתחנת המשטרה והתלוננתי. אחרי ששכחתי את הארנק בנמל התעופה של אוקלנד ובמלון בשימונוסקי, פעם שלישית גלידה והפעם הוא לא חזר אלי :( למזלי, למדתי לקח מהפעם הקודמת, וכרטיס האשראי שלי בתופסת קצת כסף לגיבוי היו בנפרד...

אחרי שהתלוננתי במשטרה, הלכתי לארמון של אחד השוגונים בקיוטו. הארמון נבנה הרבה יותר גדול ומרשים מארמון המלך, כדי להראות מי הבוס האמיתי ביפן. בארמון סוף סוף ראיתי את רצפת הזמיר המפורסמת - רצפה שנועדה להגן בפני נינג'ות, וכל פעם שדורכים עליה היא משמיעה קול. עם המוני התיירים שעברו, זה באמת נשמע כמו להקה של ציפורים :) שכחתי להסתכל מתחת לרצפה כדי לראות איך זה עובד, אבל היה מאוד מספק לשמוע אותה בפעולה.

מהארמון המשכתי למוזיאון המנגה של קיוטו. חבל שהוא היה יותר ספרייה ופחות מוזיאון, אבל עדיין מאוד נהנתי ממנו. היה מוצג מיוחד של בובות לאורך ההיסטוריה, החל מבובות חומר עתיקות, ועד לבובות מודרניות, של מפלצות ודמויות מנגה ב"פוזת מתקפה". נשארו לי עוד שעתיים לקרוא מנגה, ורציתי לקרוא את Barefoot Jen - מנגה היסטורית, שעוסקת בילד שניצול מהפצצה בהירושימה. למרבה הפתעתי, לא היה להם אותה באנגלית, ונאלצתי להתפשר על לקרוא את נרוטו...

למחרת הלכתי לנארה. אמנם תכננתי לבלות שם שני לילות אחרי קיוטו, אבל גם אבא וגם אמא אמרו לי שאין מה לעשות שם יותר מיום אחד. בנארה, בין המקדשים, יש פארק שכמו במיהג'ימה, מסתובים בו איילים חופשי. הרבה אנשים קנו חטיפים לאיילים והאכילו אותם, אבל אותי זה לא כל כך עניין. היה מאוד שליו ללכת בפארק של נארה, ולראות את המקדשים ה"רגילים", אבל האטרקציה המרכזית הייתה מקדש שהוא מבנה העץ הגדול בעולם. חוץ מהגודל המרשים שלו, בתוכו היה גם הבודהה הגדול ביותר בעולם שנמצא בתוך חלל סגור (הרבה יותר פשוט להגיד confined...). מסתבר שאפילו המבנה הזה היה גדול יותר, אבל כמו כל דבר ביפן - גם הוא נשרף בשלב כלשהו.

היום האחרון שלי בקיוטו עבר בעוד גנים - ה Silver Pavilion, "חובה לכל מבקר בקיוטו", והגן של מקדש היאן, שאמא המליצה עליו בחום. הראשון היה מהמם, ואחרי שסיימתי את הסיבוב הראשון שלי בו מהר מדי לטעמי, עשיתי עוד סיבוב. הכי מרשים לדעתי היו השורשים של העצים, ואיך שהם היו שתולים כחלק מצלע ההר ומכוסים טחב, אבל הכי מפורסם הוא מודל מוקטן של הר פוג'י והאוקיינוס מחצץ, רק חבל שהיו שם כל כך הרבה אנשים... לפני שהגעתי לשני הלכתי ב"דרך הפילוסופיה" - דרך מוקפת שיחים ועצי דובדבן ומתפתלת לאורך תעלה בסמטה אחורית של קיוטו. הדרך נקראת על שם פילוסוף מפורסם שנהג ללכת שם בשנות השלושים - למרות שבטח היה לו פחות רעש של משאיות במרחק... מקדש היאן היה קצת אכזבה לעומת איך שאמא תיארה אותו, אבל בכל זאת נהנתי לשבת בו ולנשנש מרק שעועית מתוקה בבית התה.

בדרך חזרה לאכסניה עצרתי באחד הפארקים והתחלתי לקרוא את Wicked - The Life and Tales of the Wicked Witch of the West. אני עדיין באמצע, והספר פשוט מצוין - אני ממליץ בחום. אחרי שהשמש שקעה וכבר לא יכולתי לקרוא, עברתי בגיון - הרובע העתיק של קיוטו. קיוויתי לראות גיישות חומקות בין הסמטאות, אבל התאכזבתי. מאוד נדיר לראות היום גיישות אמיתיות, ואם הייתי עושה מאמץ ומגיע לשם באור יום הייתי יכול לראות נשים שרק מחופשות לגיישות - אבל לא נורא.

באותו הלילה חרשתי על הלונלי פלנט כדי להחליט לאן להמשיך. בסוף בחרתי ב Kanazawa - עיר שחוץ מאחד משלושת הגנים המפורסמים ביפן (אחד מהם ראיתי באוקוימה והשלישי נמצא צפונית לקיוטו ואני לא אגיע אליו), יש בו גם מוזיאון מצוין לאומנות מודרנית ועוד כמה מוזיאונים נחמדים. בבוקר כשחיפשתי אכסניה באזור הזה, הייתי בשוק לראות שהכל מלא. מעולם לא שמעתי את השם הזה בעבר, אז איך יכול להיות שכל האחרים כן שמעו?! גם בהר פוג'י הכל היה מלא, אז מאוכזב, החלטתי להשאר עוד לילה בקיוטו ולהזמין מקום למחר. כשהתקשרתי לגסט האוס בקנזווה, התפלאתי לשמוע שיש מקום היום, ומחר מלא - ביטלתי את הלילה בקיוטו ויצאתי לדרך.

בקנזווה, אחרי הצ'ק אין לגסט האוס מאוד נחמד וביתי, הלכתי לגן המפורסם. הגעתי לצערי רק שעה לפני הסגירה, כי יכולתי לשוטט בו כמה שעות טובות. הוא גם היה ריק מתיירים, מה שהיה מצוין. חוץ מזה שהוא היה יפהפה, הוא גם היה שליו, ושכנע אותי שכשיהיו לי כמה עשרות מיליונים מיותרים - אני אזמין מומחה מיפן שיבנה לי גן כזה. כמה ימים בשבוע הוא יהיה פתוח לציבור כדי שאני אוכל לממן את העלות העצומה של גן כזה, ושאר הזמן אני אוכל לשוטט בו בשלווה בלי המוני תיירים...

בחצי יום השני שלי, הלכתי למוזיאון לאומנות מודרנית. לא הייתה תערוכה מיוחדת, אבל התערוכה הקבועה הייתה מרשימה למדי - החל ממפת העולם שעשויה מאלפי גולות, ועד בריכה שנראית מלאה מלמעלה, אבל בעצם יש רק עשרה סנטימטרים של מים על רצפת זכוכית, ואפשר ללכת בתוך הבריכה ולהסתכל החוצה על האנשים שמסתכלים לתוך הבריכה... אחרי המוזיאון נסעתי שבע שעות מעצבנות ברכבת להר פוג'י.

כשהגעתי לפה אתמול, התאכזבתי מאוד לגלות המזג האוויר זוועה - עננים וגשם. תכננתי לעשות היום טיפוס, לא על הר פוג'י אלא על אחד ההרים שמשקיפים עליו. וויתרתי בגלל מזג האוויר, אבל עשיתי אחד קצר יותר - היה לי נוף מדהים של הערפל שמכסה את הר פוג'י... מחר תכננתי לסוע חזרה לאוסקה - יש שם פסטיבל של מצעד בלונים ענקיים. אוסקה היא שש שעות נסיעה מפה, אז אולי אני אשאר פה מחר עוד לילה, אם מזג האוויר יהיה טוב.

תמונות ברגע שאני אמצע מחשב עם פיקסה :( בכל מקרה כמעט נגמר לי מקום האחסון, אז אולי כל התמונות לא יעלו...

Mediocre Shikoku to Industrail Osaka

האטרקציות המרכזיות של מצוימה, העיר הכי גדולה בשיקוקו, הן האונסן ההיסטורי והמפורסם שלה, והטירה - אחת היחידות שהשתמרו. חבל שבשביל להגיע לשם, צריך לבלות ארבע שעות ברכבת...

אחרי שהגעתי למצוימה נסעתי ל YHA. עזבתי את הירושימה, העיר הגדולה עם הבילויים, באמצע סוף השבוע, אבל הלונלי פלנט אמר שבמצוימה יש הרבה מקומות לבלות בהם, אז הייתי מרוצה. כמה התבאסתי כשגיליתי שכמו כל YHA - יש עוצר בלילה, והדלתות ננעלות בחצות. מה אני, סינדרלה? לא שהיה לי עם מי לצאת, כי כל האורחים היו יפנים, שלא מדברים אנגלית. מאוכזב, ישבתי לכתוב את הבלוג עד חצות, שאז גיליתי שגם חדר המחשבים נסגר בחצות וגורשתי לחדר.

בבוקר, אחרי שסיימתי את הפוסט, הלכתי לחקור את העיר. החלטתי שאני אמשיך הלאה היום, אז אני צריך לחזור בצהריים לאכסניה ולזוז. בשיקוקו יש נתיב של עולי רגל, עם שמונים ושמונה מקדשים. אחד הגדולים והמפורסמים שבהם נמצא במצוימה, אז הלכתי לראות אותו. היה מאוד מרשים, במיוחד מנהרה ארוכה שמלאה בפסלים של בודהה. היו שם עולי רגל במדים לבנים עם מקל הליכה מיוחד עם פעמונים, אבל לא הצלחתי לצלם אף אחד מהם.

מהמקדש המשכתי לטירה של מצוימה. תוך כדי הליכה הרבה יותר ארוכה ממה שציפיתי, עברתי בגן ששימש גם כמוזיאון של המשפחה ששלטה באזור - לא הצלחתי להבין פרטים, כי הכל היה ביפנית. אחד השומרים התחיל לדבר איתי ולנסות להסביר לי, אבל גם הוא לא דיבר אנגלית. הוא שאל אותי מאיפה אני וכשאמרתי לו מישראל הוא מאוד התרשם ונתן לי במתנה ספר של שירי הייקו! הרגשתי מאוד נבוך לקבל מתנה ממישהו שהרגע פגשתי, אבל לא יכולתי לסרב כי הוא כבר רשם לי הקדשה על הספר. לא היה לי איך להשיב לו, אז רשמתי לו הקדשה ביומן בחזרה. אני חושב שהמשורר של הספר התגורר במציומה, אבל אני לא יודע בוודאות.

הטירה הייתה מאוד יפה - מאוד נחמד לראות שהטירות מאוד שונות אחת מהשנייה, ולא נראות כולן אותו דבר. בתוך הטירה היה מוזיאון על ההיסטוריה שלה ושל המחוז, שלשם שינוי היה באנגלית. השיא של המוזיאון היה בחדר האחרון - היה שם שריון סמוראים, שיכולתי ללבוש חינם! בדרך כלל התלבושות האלה עולות כסף.

חזרתי לאכסניה וטילפנתי להזמין מקום ב Iya valley - מלא עד התשעה בחודש. אין מצב שאני נשאר עוד ארבעה ימים בשיקוקו, אז החלטתי להמשיך לאוסקה. השעה כבר הייתה ארבע אחרי הצהריים ועדיין לא הלכתי לאונסן - שהיה הסיבה העיקרית שהגעתי לשם. החלטתי שאני לא מפספס אותו, ומקסימום אני אגיע לאוסקה מאוחר.

האונסן היה נחמד - העיצוב מאבן מאוד מרשים ובאמת נראה כאילו הוא בן יותר ממאה עשרים שנה. הבעיה הייתה שאחרי שהייתי רבע שעה באמבט - מה עוד נשאר לי לעשות שם? ישבתי בקומה העליונה ואכלתי את הביסקוויט והתה שלי, התלבשתי והלכתי לתחנת הרכבת. כשהגעתי גיליתי שאיחרתי בחמש דקות לרכבת האקספרס האחרונה - עד שאני אגיע לאוסקה כבר יהיה אחת בלילה. עם הזנב בין הרגליים, חזרתי ל YHA, והבעלים אפילו לא זיהה אותי. הערב לפחות היה קצת יותר מעודד, והיו כמה אירפואים נחמדים לדבר איתם.

למחרת בבוקר סוף סוף נסעתי לאוסקה. אוסקה היא לא ממש עיר של אטרקציות, אז תכננתי להשאר יומיים. בדרך עצרתי ב Okayama, שיש בה את אחד הגנים המפורסמים ביפן. בתחנת הרכבת התחיל לדבר איתי בחור יפני. הייתה לו אנגלית טובה מאוד - הוא בדיוק חזר משנה בארצות הברית. הוא עבר להתגורר באוקימה מקיוטו, בגלל שחבר שלו היה צריך שותף. הזמנתי אותו להסתובב איתי בגן המפורסם, שהיה אכן יפה מאוד. מאוד התאכזבתי שלקח לנו כל כך מעט זמן לחקור את הגן, אבל גם לא היה לי יותר מדי זמן לפני הרכבת הבאה שלי. נפרדנו בתחנת הרכבת, והמשכתי לאוסקה.

באוסקה יצאתי לסיור בשכונה, ושאלתי את העובד של האכסניה איפה אני יכול למצוא לוליטות. לוליטה זה סוג של אופנה ביפן, שבחורות מתלבשות כמו "ילדות מתוקות". ידידה טובה שלי מעריצה של האופנה הזאת, והיא ביקשה שאני אצלם לה כאלה, לא שלא רציתי לראות אותן בעצמי. הלכתי לאזור שהבחור הראה לי והתמלאתי אכזבה - כל הלוליטות שהיו שם מזויפות - מתלבשות ככה בגלל שאלה מדי העבודה שלהן, ולא מתוך אהבת האופנה. וגם לא מצטלמות, שזה גרוע באותה מידה :S

למחרת רציתי ללכת לאקווריום של אוסקה - אחד הטובים בעולם - אבל לפניו, לטירה של אוסקה ולמגדל המפורסם שליד תחנת אוסקה. יצאתי מהאכסניה בשתיים בצהריים. הטירה שוב הייתה יפה, עם קישוטים של נמרים מזהב. עד שסיימתי להתרשם ממנה, כבר היה ארבע אחר הצהריים. האקווריום נסגר בשמונה, וידעתי שאני יכול להמרח שעות באקווריום, אז החלטתי לדחות אותו למחר. נסעתי לתחנה שממנה מגיעים למגדל המפורסם, אבל לא היה לי את השם שלו, או את המיקום שלו - אז לא מצאתי אותו.

למחרת כבר היה ערב ראש השנה. כל היומיים שלפני ניסיתי למצוא מקום שיש בו חגיגה, ובסוף הגעתי לעיר ששמה קובה. הארוחה עלתה חמשת אלפים ין, כשישים דולר, וכשאמרתי למארגן שאני בסך הכל תרמילאי, הוא אמר לי "כולנו תרמילאים". שקר וכזב - חוץ ממני, כולם היו אנשים שגרים ועובדים ביפן, כולל משפחות מעורבות - היה מקסים לראות ילדים יפנים קטנים וחמודים מדברים עברית. לא ראיתי ישראלים כבר חודשיים, והייתי קצת בהלם תרבות. התחברתי עם נתנאל ושירי, שעובדים שלושה חודשים ביפן, ואחרי הארוחה יצאנו לפאב של ישראלי באוסקה ולמועדון, שהיינו כמעט היחידים בו. היה ערב מצוין :)

היום הלכתי סוף סוף לאקווריום - אכן היה מצוין כמו שציפיתי, למרות שאם לא הייתי לוקח את המדריך הדיגיטלי לא הייתי יכול לקרוא כלום, כי הכל, כרגיל, ביפנית. האקווריום הוא היחיד בעולם שמכיל כרישי לוויתן - ענקיים, אבל ניזונים מפלנקטון בלבד. היו שם כרישים מכל רחבי האוקינוס השקט, והרגשתי מיוחד כשראיתי את התצוגה של ניו זילנד והגרייט ברייר ריף - אני הייתי שם! בסוף האקווריום היה אפשר ללטף כרישים קטנים וכמה סוגים של מנטות - לרוב הכרישים היה עור קשה ומחוספס, אבל המנטות היה חלקים, רכים ונעימים - יכולתי ללטף אותם שעות! אחרי שצפיתי בשקיעה, נכנסתי שוב לאקווריום כדי לראות איך החיות מתפקדות בלילה - כל כלבי הים, הברווזים, והצבים כל כך חמודים כשהם ישנים!

כדי לחתום את הביקור שלי באוסקה, עליתי על הגלגל הענק הגדול ביותר בעולם. כל העיר המוארת השתרעה לרגלי...

מחר אני ממשיך לקיוטו. אני אהיה שם שלושה עד חמישה ימים ומשם כנראה אני אמשיך לנרה. עד הפעם הבאה :)

תמונות בפעם אחרת...

Neuclear Launch Detected!

הירושימה ונגסקי - לא משנה כמה דברים יפים יש שם, וכמה שהן ערים נחמדות ומפותחות - תמיד רוב האנשים יכירו אותן בתור הערים שנפלו עליהן פצצות אטום.

כשהגעתי לנגסקי זרקתי את התיק באכסניה ורצתי לתפוס את הרכבת למוזיאון הפצצה. המוזיאון מסודר בצורה מאוד מרגשת - מתחיל בחדר שבו אתה שומע שעון מתקתק ורואה את ההיסטוריה של העיר. התקתוק מפסיק, אתה רואה שעון שעצר באחת עשרה ושתי דקות - זמן הפיצוץ - ומשם אתה עובר לחדר שקט, עם שרידים ותמונות מהפצצה. שאר החדרים מציגים את ההרס שנגרם ואת מצבם של הנפגעים. תמונות מאוד מצמררות, שאני לא אחלוק אותן פה. בסוף המוזיאון יש מוצג על נשק גרעיני בעולם - המצב לא מעודד בכלל.

מחוץ למוזיאון יש את היכל השלום לנפגעים. יש שם את השמות של כל ההרוגים שזוהו, בעשרות כרכים, ועדויות של ניצולים. עדות אחת שהפתיעה אותי במיוחד הייתה של חייל שהוצב על אי מול נגסקי - הוא סיפר שאחרי הפצצה מטוסים אמריקאים באו והפציצו את הניצולים. כמובן שזה לא קרה, ומפתיע אותי שהוא לא חושב שהפצצה מספיק גרועה בשביל לזרוק עוד לכלוך על האמריקאים.

מסביב להיפוסנטר, הנקודה שמעליה התפוצצה הפצצה, נמצא פארק השלום. הפארק מציג פסלים שונים שתרמו אומנים שונים, ואת לפיד השלום - שהודלק מהלפיד האולימפי באתונה, וישאר דולק עד שהנשק הגרעיני האחרון יפורק. לא הצלחתי למצוא איפה בדיוק הוא דולק :X בהיפוסנטר יש אנדרטה, למקרה שפספסת אותו:

אבל, כאמור, נגסקי היא יותר מרק עיר שנפלה בה פצצה. באותו ערב היו זיקוקי דינור מסיבה כלשהי, ואחריהם ישבתי באכסניה ודיברתי עם האורחים האחרים. חוץ מהאנגלי, שוודי, צרפתי וגרמני הנדושים, כולנו פגשנו בפעם הראשונה מישהו מבוטהן! ואפילו לא ידעתי שהם יוצאים לטייל! בבוקר יצאתי עם החבורה הזאת ל"טיול עם מקומי" - סיור של שעה וחצי בעיר עם אחד התושבים. הוא לקח אותנו למקדש בודהיסטי, ולמקדש שינטו. בשינטו הקיסר הוא היה האל, והיום הוא רק ראש הדת. לכן כל מקדש שינטו מציג דגל של יפן - למורת רוחם של כמה אנשים, שלא אוהבים את זה שהקיסר עדיין בתפקידו.

המדריך הראה לנו גם את המוזיאון העירוני, וחפירה של בניין עתיק, שבנו סביבה מוזיאון - מזכיר משהו כזה שראיתי בירושלים. המדריך שלנו היה רבע אירופאי, וכשהוא היה קטן צחקו עליו והציקו לו בגלל זה. עכשיו השתנתה האופנה, והילד שלו, שנראה כמוהו, פתאום נחשב למקובל ומגניב בגלל שהוא נראה קצת זר!

ארוחת צהריים אכלנו ברכבת סושי - יושבים מסביב לחלל מרכזי שבו נמצאים כמה שפים שמכינים סוגים שונים של סושי ושמים אותם על הרכבת. כשעובר לידך משהו שאתה רוצה, אתה לוקח אותו. זאת האופציה הזולה לאכול סושי ביפן (חוץ מהזבל שמוכרים בסופר). האופציה היקרה היא לאכול במסעדת שף מקצועית שעולה ארבעים דולר לבן אדם...

אחרי ארוחת צהריים התפזרנו, כי כל אחד רצה לראות משהו אחר, וקבענו לצאת בערב. אני הלכתי לרחוב המקדשים. במאה השבע עשרה, נגסקי הייתה הנמל שאליו הגיעו סוחרים אירופאים. הם הביאו איתם את הנצרות, והשוגונים, שחשבו שהנצרות מאיימת עליהם, ציוו לבנות מקדשי בודהיזם ושינטו בנגסקי, כדי להחזיר את האנשים לדרך המלך. משם המשכתי לגלובר פארק, פארק שבנה סוחר בשם גלובר שחי בנגסקי בתחילת המאה. הפארק שימש גם כאתר הנצחה לזמרת האופרה המפורסמת של יפן, שנודעת בכינויה "מאדאם באטרפליי". אבל בין כל ההיסטוריה, הדבר הכי מעניין בפארק היה הצבים.

בדרך חזרה לאכסניה ראיתי קבוצה מתאמנת לקראת פסטיבל הסתיו של נגסקי.

ובערב יצאנו לסבב פאבים - שלא היה מוצלח במיוחד, כי הכל היה ריק...

למחרת נסעתי להירושימה בשינקנסן. השינקנסן מאוד נוחה ומרווחת, והרגשתי כאילו אני במחלקת עסקים של מטוס. ציפיתי לשינקנסן המטורפת שנוסעת 300 קמ"ש, ומאוד התפלאתי שזה מרגיש כמו הרבה פחות - חשבתי שזה בטח כל כך מהר עד שזה לא מרגיש כל כך מהר. אחרי כמה ימים הבנתי את האמת - עם הרייל פס שלי, אני מוגבל לשינקנסן במהירות נמוכה... נו טוב.

בהירושימה, כמו בנגסקי, הלכתי בהתחלה למוזיאון הפצצה. המוזיאון מכיל הרבה יותר מידע ומוצגים, כמו למשל דגם של מרכז הירושימה לפני הפצצה

ואחרי הפצצה

אבל בחדר הראשון, שביליתי בו לפחות חצי שעה, יש וידאו שאפשר לשמוע אותו מכל החדר. הוידאו הוא שתי דקות בלופים, ואחרי הפעם השלישית הוא התחיל לעלות לי על העצבים, מה שהפריע לי להתחבר לנושא. בנוסף, החדר הראשון מציג את התהליכים שהובילו להטלת הפצצה, והכיל הרבה אינפורמציה שלא ידעתי. שאר החדרים היו דומים למוזיאון בנגסקי, אבל גם מהם הצלחתי לדלות עוד כמה פרטים חדשים.

כמו בנגסקי, גם בהירושימה יש פארק שלום מסביב למוזיאון. בין המוצגים החשובים שם הם עגורים מנייר, שאנשים מהמון מקומות שונים תורמים לזכר הילדים שנהרגו ולמען השלום; הלפיד הגרעיני של הירושימה, שגם הוא יכובה רק כשיפורק הנשק הגרעיני האחרון בעולם, והכיפה האטומית - אחד הבניינים היחידים ששרדו את הפצצה.

אחרי שמיציתי את ההיסטוריה הגרעינית של יפן, יצאתי עם בחורה מקטלוניה ושני קנדים ל Miyajima. יש שם את אחד ממקדשי השינטו המפורסמים ביפן, שנראה כאילו הוא צף על המים בזמן הגאות.

והשער שלו, שגם נטוע במים.

בכל האי מסתובבים צבאים חופשי בין האנשים, והם ליוו אותנו כל הדרך לרכבל שמגיע כמעט עד ראש ההר, שם ראינו קופים. טיפסנו עד ראש ההר, והיה לנו נוף מצוין של כל האזור. הסתכלתי לכיוון הירושימה, וחשבתי מה הייתי רואה אם הייתי פה ביום של הפצצה. למוזיאונים האלה יש השפעה חזקה...

בעקבות סיפורים של אמא, שהייתה פה לפני כמה שנים, כשעשינו את הדרך למטה ברגל ציפיתי שהיא תהיה חלקה ומסוכנת. היא הייתה קלילה ובטוחה - כנראה שאמא נפלה על יום רע. הגענו בסוף הדרך למקדש יפהפה, אבל כבר היה חושך, אז הוא היה סגור ולא יכולנו להכנס. כשהלכנו לכיוון המעבורת ראינו שוב את השער, מואר בלילה, וקרלה הקטלונית כל כך התרשמה ממנו עד שפספסנו את המעבורת וחיכינו עוד חצי שעה...

באותו הערב יצאנו לאכול במסעדה שמגישה מנות שונות של שיפודים, שסימי, טמפורה וכו'. אני הייתי מלא אחרי הארוחה, אבל הקנדים הרגישו מספיק רעבים בשביל לאכול נודלס אחר כך... חזרנו לאכסניה, ישבנו על בירה, ועשינו סבב שירים ביו טיוב - כל אחד בתורו שם שיר שהוא אוהב. אחר כך זה הפך לסתם סבב סרטונים מצחיקים...

למחרת, תכננתי לעזוב, אבל קמתי מאוחר אז נשארתי עוד לילה. הקנדים נסעו לסיאול (כן, כל הדרך לסיאול ביום אחד!) וקרלה לנגסקי, אז הסתובבתי לבד בעיר. בהתחלה הלכתי למוזיאון לאומנות מודרנית, שהציג תערוכה של אומנות בנושא הפצצה. התערוכה הייתה לדעתי קטנה מכדי להצדיק את המחיר, אבל הרשימה אותי סדרה של תמונות - בחור שמחזיק לפיד שמוציא פטריית עשן ומאחוריו ניו יורק וערים אחרות. אחרי המוזיאון הלכתי לספריית המנגה העירונית - אנשים בכל הגילאים ומכל המינים יושבים וקוראים מנגה.

אחרי התרבות הלכתי לראות קצת היסטוריה - ראיתי את הגן של הדאיימו של הירושימה, שנחרב בפצצה ונבנה מחדש. הלונלי פלנט מגדיר אותו בתור "לא אחד מהגנים הכי מרשימים של יפן" ואני חשבתי - אם הדבר הנפלא הזה הוא לא אחד מהכי מרשימים, מה עוד צפוי לי? אחרי הגן הלכתי לטירה של הירושימה, שגם נחרבה ונבנתה מחדש, אבל עד שהגעתי היא כבר הייתה סגורה. במתחם הטירה היו שלושה עצים ששרדו את הפצצה, אבל לא כל כך הצלחתי לראות את השאריות.

ביום האחרון שלי בהירושימה, נסעתי עם כמה חבר'ה להינומיצ'י, לראות עוד רחוב של מקדשים. המקדשים היו די בנאליים, אבל היה מגניב לראות משאית כיבוי אש שכיבתה שריפה תוך כדי שאיבת מים מהבריכה העירונית. בערב יצאנו לאכול נודלס, שמוסיפים להן רוטב חריף. את הרוטב אפשר לבחור בדרגת חריפות מאחד עם עשרים. אחרי שהוא ניסה שתיים עשרה בפעם הקודמת, הבחור מסקוטלנד לקח עשרים - לטענתו, היה חריף, אבל נסבל. אני נהנתי מהשמונה שלי - לא רציתי להסחף. אחרי האוכל יצאתי איתם למסיבה, וכמו בפוקוקה - אין שום מסיבות רוק-פופ, אלא רק מסיבות היפ הופ או האוס. בנוסף, כולם השתכרו חוץ ממני, אז היה לילה די מעפן.

אתמול עזבתי את הירושימה, ורציתי לסוע לאוסקה, אבל כל האכסניות הטובות היו מלאות - אז החלטתי לסוע לשיקוקו, האי הדרום מרכזי של יפן, ואחד הפחות מתויירים. כרגע אני ב Matzuyama, ובערב אני ממשיך מזרחה - או ל Iya Valley, או כל הדרך לאוסקה, תלוי מתי אני אסיים פה :)

תמונות מבוסאן
תמונות מקיושו
תמונות מנגסקי וחלק מהירושימה

Running slow in Kyushu

כשהגעתי לפוקוקה, הבנתי שבאמת יש סיבה שכולם לוקחים את המעבורת לשם - חיי לילה סוערים, מקדשים בצרורות ואחד הגסט האוסים הטובים שהייתי בהם. הוא היה כמו הגסט האוס בבוסאן מבחינת חיי החברה, ובנוסף החדרים אשכרה היו מאוד נחמדים :) בלילה הראשון שלי שם ישנתי בלופט, שהוא עליית גג שאני צריך להתכופף בה כדי לא לדפוק את הראש, אבל אני חולק אותה רק עם מישהו אחד, ויש בינינו מחיצה אז יש אשליה של פרטיות.

אחרי לילה אחד בפוקוקה רציתי להמשיך לנגסקי, ואז להסתובב בשאר האי. כשעליתי על הרכבת הסתכלתי שוב במפה וראיתי שנגסקי נמצאת על חצי אי - עם הרייל פס הקצר, שמאפשר לסוע רק ברכבות פרבריות שלוקח להן זמן כפול להגיע ליעד, אני אצטרך להכנס לחצי אי ולצאת ממנו - החלטתי ספונטנית להמשיך ל Kumamoto, עיר שיש לה טירה.

בקוממוטו שאלתי את הפקידה במודיעין איפה נמצאת ה YHA. בדרך כלל אני שונא לישון ב YHA, אבל זאת הייתה האפשרות הכי זולה לפי הלונלי פלנט. כשהיא התקשרה להזמין לי מקום, גיליתי שהמחיר עלה, ויש גסט האוס במאה ין פחות. בשביל מאה ין אני אלך למקום אחר? חוץ מזה, באכסניות אפשר לפגוש חברים, בגסט האוס לא תמיד. כשירדתי מהרכבת ליד האכסניה, ניסיתי למצוא אותה, אבל לא הייתה לי אף מפה אמינה. בסופו של דבר שאלתי מישהו, והוא התקשר לשאול אותם איך להגיע, ואפילו לקח אותי לשם באוטו שלו! אני אוהב יפנים :)

כשהגעתי לאכסניה נזכרתי למה אני לא אוהב YHA - לא היה שם אף אחד חוץ ממני. לגמרי. יצאתי לסיבוב בעיר, בתקווה שמישהו יגיע עד שאני אחזור. נכנסתי לאחד הגנים, שמעוצב בצורת הדרך העתיקה בין טוקיו לקיוטו. אפשר ממש לראות את הר פוג'י, אבל חוץ מזה לא זיהיתי כלום - לא שהייתי יודע מה לזהות. בכל מקרה היה שם מאוד יפה. כשחזרתי לאכסניה, כמובן שאף אחד לא הגיע...

למחרת הלכתי לראות את הטירה - מסתבר שזו הייתה אחת הטירות הגדולות ביפן, וכמו הרבה דברים עתיקים ביפן - גם היא נשרפה ונבנתה מחדש. אפשר לראות שהחומות נבנו בתקופות שונות - חומות שנבנו מאוחר יותר תלולות יותר. הטירה הייתה מאוד יפה ומרשימה - מסתבר שהיא אחת הטירות הגדולות ביפן - אחד ממגדלי השמירה שלה, אחד היחידים ששרדו, הוא בעל חמש קומות - גודל של מבנה ראשי בהרבה טירות אחרות. על הטירה שמרו סמוראים וסתם חפ"שים, שאנשים שעברו באקראי הציעו לצלם אותי איתם :)

מקוממטו המשכתי להר געש Aso. גם שם הלכתי ל YHA, ובגלל שהגעתי אחרי שירד החושך מרכז המידע היה סגור ולא היה לי מושג איך להגיע. אישה ששאלתי אותה איך להגיע התקשרה לאכסניה, והבעלים שלה הגיעה לאסוף אותי - סבתא מגניבה וחביבה. הלילה לא הייתי לבד באכסניה - היה שם עוד בחור יפני! הבעלים כיבדה אותנו ביין וחטיפים והיה ערב חביב למדי.

בבוקר הלכתי להר - אפשר לראות עשן עולה מהלוע, מתוך אגם ירוק ומבעבע - זה הזכיר לי את האזור הוולקני בניו זילנד. רציתי ללכת למוזיאון הוולקני, אבל ראיתי את השביל שמתפתל בין הפסגות מעל הלוע, והתשוקה לטפס אחזה בי. אמנם הייתי עם סנדלים, אז לא היה אופטימלי, אבל הייתה רוח נהדרת בפסגה, וקצת התאכזבתי שאני לא יכול לעשות את השביל המלא, אלא צריך להספיק לאוטובוס למטה ואז לרכבת.

שוב ברכבת, אחרי ארבע שעות ושלושה חילופים, הגעתי ל Beppu, מרחק שעה וקצת באוטובוס. בפו מפורסמת במעיינות החמים שלה, שנקראים Onsen, והבטחתי לעצמי לטבול אחרי הטיפוס - אבל כשהגעתי הייתי תשוש ורק הלכתי לישון. למחרת הייתי יכול לבחור בין Hell's spa, שהוא מקבץ של אונסנים מצועצעים לתיירים במחיר מופקע, או אונסן ציבורי בהרים. הלכתי לאחד בהרים ולא התחרטתי - חוץ ממני היו שם רק זוג גרמנים, וכמה יפנים שבאו והלכו - לא מפוצץ כמו אונסן בתוך העיר. מהאמבט עצמו היה נוף מדהים.

מריח מגופרית, לקחתי את הרכבת האיטית האחרונה חזרה לפוקוקה. ביליתי שם סוף שבוע נהדר, עם מסיבות, ים ואנשים אקראיים באכסניה.

עכשיו אני בנגסקי, סוף סוף. הפעלתי את הרייל פס, והיה מרענן לקחת רכבת ישירה של שעתיים במקום להחליף שלוש רכבות... מחר אני נוסע להירושימה, ובפעם הראשונה אני אקח שינקנסן, רכבות הקליע שנוסעות במהירות 300 קמ"ש. ווהו!

סיבוכים ביפן.

עוד שבוע שמחולק לשני פוסטים, הפוסט השני בתקווה מחר...

לפני שלקחתי את המעבורת, נסעתי עם שני אמריקאים לשוק הדגים של בוסאן. בקומה הראשונה יש דוכנים שמוכרים דגים חיים, ובקומה השנייה מסעדות שבהן מבשלים אותם. אכלנו שם תמנון חי - חותכים אותו, והוא עדיין זז כשאוכלים אותו. היה קצת מוזר, אבל טעים. אחר כך קנינו שני דגים טריים ואכלנו אותם. תזמנתי את המזומן שלי שיספיק בדיוק, ולא היה לי מספיק בשביל הדגים, שעלו יותר ממה שחשבנו, אז האמרקאים היו מאוד נחמדים והזמינו אותי :) אפילו נתנו לי כסף למונית, כי כבר איחרתי למעבורת :S

כשהגעתי לטרמינל, שמחתי כי הייתי אמור להיות שם בשש וחצי, כמו שאמרו לי לפני כמה ימים. ניגשתי לדלפק ואז היא אמרה לי שהעלייה למעבורת מתחילה בשש וחצי, הכירטוס נסגר בשש - אבל אני בכל זאת אכרטס אותך. שילמתי באשראי את המחיר של הכרטיס ואז גיליתי שאת המע"מ אני צריך לשלם במזומן. רצתי לכספומט, והוא היה ריק ממזומנים. אחרי שהדיילת של חברת השיט דיברה עם כל העולם, באו ומילאו את הכספומט במיוחד בשבילי. הוצאתי כסף, רצתי על פני התור של הבידוק הביטחוני ומעבר הגבול ועליתי למעבורת - שהתעכבה בשעה...

כשהייתי על המעבורת, גיליתי שהכל עובד ב YENים, אז הייתי צריך לחכות שיפתח הדיוטי פרי בשביל לקנות שתייה קלה. אחר כך גיליתי שהכרטיס שלי לא כולל ארוחת ערב או בוקר. בשיט של שתיים עשרה שעות. הרגשתי קצת מרומה, אבל החלקתי את זה. בזמן שצפיתי בחוף של בוסאן עובר על פנינו, ובדרום קוריאה הולכת ומתרחקת, דיברתי עם זוג קוריאנים, שנוסעים לטיול של חמישה ימים ביפן. כמו רוב הקוריאנים והיפנים, הם לא מדברים יותר מדי אנגלית, אבל עדיין נחמד לדבר איתם.

כשהגעתי ליפן, נחתתי בShimonoseki. כשהייתי צריך לבחור לאיזו עיר לשוט בחרתי בשימונוסקי בגלל שהיא העיר הכי מערבית באי המרכזי של יפן. לא חשבתי שאני אגיע לקיושו - האי הדרום מערבי. לא הרבה תיירים מערביים מגיעים לעיר הזו. המוכס מאוד התפלא, ובדק לי את התרמיל. שיתפתי פעולה, והוא מאוד הודה לי - אמרתי לי שגם לי הייתה את אותה עבודה מגעילה של לבדוק אנשים. בשימונוסקי, לקחתי אוטובוס לאכסניית הנוער, רק בשביל לגלות שיש פסטיבל בעיר אז היא מלאה. השארתי שם את התיק, טיפסתי לראש ההר הסמוך, ירדתי, הלכתי במנהרה לקיושו, לקחתי את התיק שלי וחזרתי לתחנה המרכזית. חיפשתי את המלון שהבחור באכסניה המליץ לי עליו - וגיליתי שהוא סגור. חזרתי למודיעין, קיבלתי מלון חדש והגעתי אליו. הבעלים הובילה אותי לחדר, אבל דרשה שאני אשלם במזומן, אז הלכתי להוציא כסף. בדרך חזרה מהכספומט עשיתי סיבוב במרכז העיר וראיתי את הפסטיבל - דוכנים, ובמות עם להקות. חביב. כשחזרתי למלון, רציתי לשלם, אבל הבעלים לא הייתה באזור אז חזרתי לחדר. כשיצאתי מהחדר שלחתי יד לארנק וגיליתי שהוא נעלם.

מבוהל, חזרתי דרך כל המקומות שהייתי בהם, אבל לא מצאתי את הארנק. כשחזרתי למלון ורציתי לחפש בחדר, גיליתי את התיקים שלי במסדרון, והבעלים אמרה לי "Cash! Cash!". הסברתי לה שאיבדתי את הארנק ושאלתי אם אני יכול לחפש בחדר. חיפשתי, אבל לא מצאתי כלום. אמרתי לה שאני הולך לבדוק במשטרה, ושאלתי אם אני יכול להשאיר פה את התיק. לא. מבואס, עם התיק עלי, הלכתי למשטרה. הייתה להם רשימה שלמה של דברים שאנשים מצאו, אבל הארנק שלי הוא לא אחד מהם. לא היה לי כסף, לא היה לי כרטיס אשראי, ובחוסר ברירה הגשתי תלונה ונשארתי לישון בתחנה. השוטרים היו מאוד נחמדים, ונתנו לי ארוחת ערב. שאלו אותי אם אני מעדיף אורז או סנדוויץ', והיו בשוק שהעדפתי אורז. השוטר הותיק שהיה בשוק אפילו קנה לי שוקו :)

אחרי שגמרתי להתקשר הביתה, ולסדר העברות כספים למיניהן, הלכתי לראות את סוף הפסטיבל - המוני אנשים בתלבושות מסורתיות, רוקדים ריקוד מונטוני לקצב מוסיקה מסורתית. אם הייתי מדבר יפנית בטח שרו שם סיפור מרתק, אבל אני לא, אז למזלי הגעתי רק לסוף.

למחרת בבוקר השוטרים אמרו לי בשמחה שמצאו את הארנק שלי - בחדר שלי במלון :S הלכתי לשם, והייתה שם המנקה. שאלתי אותה אם היא התקשרה, ואיפה הארנק שלי, אבל היא לא הבינה אותי וסימנה לי לחכות. אחרי כמה דקות הגיע לשם אחד השוטרים ואמרתי לו שהיא לא יודעת על מה אני מדבר. הוא דיבר איתה, ומסתבר שהארנק אצלה, אבל "אני צריך לשלם על לילה". התפלצתי, אבל דיברתי בנימוס והסברתי שאני לא משלם כלום. בסוף הגיעה בעלת הבית, והתנצלה על הכל.

בשימונוסקי קניתי Pass שמצאתי באינטרנט - חמישה ימים של נסיעות ללא הגבלה, אבל רק ברכבות מקומיות. יש לי שלושים ושניים ימים ביפן, והפס שקניתי בקוריאה טוב רק לעשרים ואחד, אז אמרתי - עוד חמישה ימים, סבבה. מסתבר ש"רכבות מקומיות" זה רכבות שלוקח להן פי שניים עד פי שלושה יותר זמן להגיע, ויותר גרוע - צריך לעשות אינסוף חילופים. הקטע הכי איום הוא שהיום כשהסתכלתי במחירון של הרכבת - יכול מאוד להיות שאפילו הפסדתי כסף על הפס הזה. צריך לבדוק דברים כאלה לעומק...

משימונוסקי המשכתי ל Fokouka, ומשם ל Kumamato, משם להר הגעש ASO. על כל אלה - בפעם הבאה. היום אני ב Bippu, ומשם אני ממשיך חזרה לפוקוקה, ואז לנגסקי.

הולך לאיבוד בבוסאן

האמת היא שהימים האחרונים מאוד מבולבלים לי בראש, ולקח לי הרבה זמן להרכיב מה עשיתי מתי.... אז אני מקווה שזה הסדר הנכון :)

ביום הראשון שלי בבוסאן הלכתי לשוטטות אקראית על הטיילת בלי שום יעד מסוים. על הדרך עברתי בחוף הים, בלונה פארק (יותר מעפן משלנו) ובשוק דגים. יש איזה יצור שנראה מאוד... פאלי, ותמיד תהיתי מה הוא. לא קיבלתי תשובה, אבל המוכרת כן הדגימה שאם לוחצים עליו אז הוא משפריץ מים, ואז מיקמה אותו באגן שלה. בערב הגעתי למרכז הקניות הכי גדול בעולם - בדיוק ביום היחיד שבו כתוב בכל מקום שהוא יהיה סגור...

למחרת הלכתי לשוק הגדול של קוריאה. אמנם יש חנויות, ולא דוכנים, אבל הייתה אווירה שוקית נעימה. קניתי שם כמה מתנות ושתי חולצות של קוריאה - אני מאוד אוהב את הדגל של קוריאה, והייתי צריך משהו שיחליף שתי חולצות שנאלצתי לזרוק בגלל ריח וכתמים... כשהסתובבתי באזור הגעתי למגדל בוסאן, שנמצא באמצע פארק על גבעה. למרבה המזל, עד עכשיו היה לי שבוע גשום וערפילי, אבל ביום הזה (וגם באלה שאחריו) היה מזג אוויר בהיר ונקי. ראיתי נוף מהמם של בוסאן - התרשמתי יותר מהנוף שראיתי מהמגדל בסידני. בין כל הנוף ראיתי את האנדרטת לזכר חללי קוריאה והחלטתי שלשם אני הולך.

בדרך החוצה, הצצתי במוזיאון כלי הנגינה של המגדל, שבו ראיתי שופר, והתחלתי ללכת לכיוון הכללי של המגדל, והסתמכתי על מפה תיירותית שנתנו לי. הבעיה היא שהמפה לא ממש בקנה מדה או מדויקת, אז בסופו של דבר יצא שטיפסתי בין הסמטאות על הר כלשהו, וקיוויתי שזה ההר הנכון. הלכתי ברחובות אותנטיים לחלוטין, נטולים כל תייר. כשהגעתי לרחוב הכי גבוה וכבר איבדתי תקווה התחלתי לחפש את הדרך למטה, וכשהקפתי את הפינה, הפלא ופלא - אני רואה את האנדרטה על צלע ההר שמולי! אז גם גיליתי שיש שתי אנדרטאות, אחת "לפיד הדמקורטיה", שנמצאת במוזיאון הדמוקרטיה, והשנייה היא האנדרטה הנ"ל.

בערב, כשחזרתי לאכסניה סחוט, אנשים ישבו מסביב לשולחן, שתו ודיברו. הצטרפתי, ואז גילינו את חוקי השתייה של מיסטר לי, הבעלים - כשנגמרת השתייה, הכי צעיר (אני, למרבה ההפתעה) הולך לקנות והמבוגרים משלמים. היה ערב מוצלח מאוד וכולנו הלכנו לישון.

למחרת התעוררתי מהחום המטורף בשמונה וחצי בבוקר, אחרי שהלכתי לישון בסביבות שלוש. לא הצלחתי להרדם שוב, אז הלכתי עם מישהי שהייתה אתמול בלילה ומישהי שבדיוק הגיעה בשש בבוקר לים. הקוריאנים מאוד מצחיקים - רובם נכנסים למים עם חולצה ומכנסיים, והרבה מהם לא יודעים לשחות, אז הם נכנסים עם מצופים. האבסורד הוא שהם נכנסים עם מצופים גם כשהמים מגיעים להם עד הברכיים... החוף שהיינו בו נמצא בתוך מפרץ שתוחם אותו גשר. הערפל בא והלך והגשר הופיע ונעלם. המים היו קרים, השמש הייתה חמה והיה בוהוריים מצוין.

אחר הצהריים של אותו היום חיפשתי מקום שאפשר לצרוב בו כרטיסי זכרון לדי וי די, כי שניים מהשלושה שלי כבר מלאים, והשלישי בדרך. בכל הפי סי באנג (חנויות האינטרנט של קוריאה) שעברתי בהם לא הייתה אפשרות לצרוב, עד שבסוף התייאשתי. החלטתי שאני פשוט אשב באחד מהם ואנסה לשחק סטארקראפט 2, משחק האסטרטגיה החדש והכי מגניב בעולם. כל פעם שניסיתי לשחק קיבלתי איזו הודעת שגיאה בקוריאנית, עד שבסוף החלטתי לוותר ולנסות לשחק בסטארקרפט המקורי - רק שמכל משחק שניסיתי להכנס אליו זרקו אותי...

למחרת בבוקר רציתי לעשות סידורים עם הכרטיס שלי למעבורת ליפן, והלכתי לטרמינל. התחשק לי ללכת ברגל, אבל לא הסתכלתי במפה והנחתי שבשביל להגיע לטרמינל של המעבורות צריך ללכת לאורך החוף. הסתובבתי בין הרחובות, באיזשהו שלב כבר לא ראיתי את הים, ובדרך נפלתי על פנינה - צוק שממנו אפשר להשקיף לים, עם רוח נעימה ושדה של פרחים. אחרי מנוחה שם, המשכתי ללכת עד שנפלתי על המוזיאון הלאומי של בוסאן. הסתכלתי שם במפה וגיליתי שכל הסיבוב שעשיתי הוביל אותי למרחק של שתי תחנות מטרו מאיפה שהתחלתי... לקחתי כבר את המטרו וסידרתי את הכרטיס. רציתי ללכת לשוק הדגים, שנמצא בסמוך לטרמינל, אבל פניתי לכיוון הלא נכון והלכתי חצי שעה סתם. התייאשתי וחזרתי לאכסניה, לעוד לילה מסביב לשולחן עם שתייה וצחוקים.

למחרת הלכתי למקדש Seomeosa, בדרך למצודה שנמצאת על הר. שאלתי במודיעין איך מגיעים ברגל והיא אמרה לי שזה לא מרחק הליכה. בדרך ראיתי שלט שאמר שזה עוד שלושה קילומטר - זה לא מרחק הליכה? טיפסתי על ההר, והגעתי למקדש. לקחתי מהמודיעין של המקדש מדריך אלקטרוני, והוא היה אחד הטובים שהיו לי - הוא הסביר על כל אלמנט במקדש, ודרכו למדתי על הרבה דברים שראיתי במקדשים אחרים בקוריאה ולא הבנתי מה הם.

שאלתי את הבנות במודיעין איך מגיעים למצודה והן כיוונו אותי. אחרי שעה של ברבור, סוף סוף מצאתי את המקום שהן התכוונו אליו והתחלתי ללכת. מכל המצודה, מה שנשאר זה בערך השערים שלה, ובפנים הכל זה יער. לקחתי פניה אקראית ואחרי חצי שעה הליכה הגחתי מהיער אל מין קומפלקס שנראה כמו בית ספר, או מועדון כלשהו - נטוש חוץ מכמה אנשים ששיחקו טניס. שאלתי מישהו איך מגיעים חזרה לעיר, והוא סידר לי טרמפ לתחנת האוטובוס. במכונית שלו היו עוד שתי נשים, שכמובן שלא דיברו אנגלית. הן התחילו לשיר שיר בקוריאנית, ובתמורה שרתי להן את "הגלשן".

מאז שהגעתי לקוריאה רציתי לנסות את אחת המרחצאות הציבוריות, והחלטתי לסיים את היום המעייף שהיה לי באמבט מרגיע במרחצאה הגדולה באסיה. השעה כבר הייתה תשע וחצי בערב, והבעלים של האכסניה הזהיר אותי שזה לא מספיק זמן עד חצות, אבל הלכתי בכל מקרה. כשמגיעים למרחצאה מקבלים מפתח, שמים את הנעליים בלוקר בחוץ, את שאר הבגדים שלך בלוקר בפנים ונכנסים עירומים. עושים מקלחת ונכנסים לאחת הבירכות, כל אחת מהן בטמפרטורה שונה ועם מלח שונה. כשנמאס לך מהברכות, אפשר ללבוש את הפיג'מה שנותנים לך וללכת לאזור המשותף לבנים ובנות, שמלא בסוגים שונים של סאונות, ברכות לכפות הרגליים, מסלול הליכה על אבנים כדי לשחרר את השרירים בכף הרגל, חדר צלילים, חדר קרח ועוד ועוד. שעתיים אכן לא הספיקו.

כך הסתיים הטיול שלי בדרום קוריאה. התלבטתי אם להשאר פה עוד חמישה ימים, בשביל לחסוך כסף, ועמדתי לעשות את זה עד היום בבוקר, אבל אז הסתכלתי שוב בלונלי פלנט - בכל המקומות שרציתי ללכת אליהם יש רק מוטלים, מה שאומר שאני אהיה לבד ואשלם יחסית הרבה בכל מקרה. ביפן יש הרבה אכסניות, ואני אשלם על מיטה בחדר משותף אותו הסכום שאני אשלם פה על חדר במוטל, אבל לפחות שם תהיה חברה. חוץ מזה, אני חושב שבחמישה ימים ביפן אני אראה יותר דברים מעניינים מאשר בחמישה ימים פה :) אז היום בערב אני לוקח את המעבורת ל Shimonoseki ומשם - מי יודע?

Samcheok to Gyongju

היום שלמחרת היה צפוי להיות עמוס, אז הגדלתי והשכמתי בשבע (כמובן שיצאתי מהמיטה בשבע וארבעים), משהו שלא עשיתי מאז ויאטנם. אחרי הביקור במוזיאונים של המערות הלכתי למערה עצמה. הייתה לי אפשרות לשלם ארבעת אלפים וון ולעלות במונורייל, או לטפס לפתח ברגל. נחשו מה בחרתי?

המערה עצמה מאסיבית. כדי שלא נהרוס את המערה התקינו פלטפורמות, והולכים עליהן. הכל מואר, אבל רק בצורה עמומה, הפלטפורמות מוארות באורות צבעוניים ויש ערפל - הרגשתי כמו במועדון לילה. במערה היו הרבה נטיפים, זקיפים, וצורות שונות של סלעים. התחלתי לצלם, אבל אז נזכרתי בכל התמונות שצילמתי במערות אחרות שהייתי בהן - כשאין את הפרספקטיבה של כל המערה, זה לא כל כך מרשים :S להרבה צורות יש שמות קיטשיים כמו "גשר האהבה" שנמצא מתחת לצורת לב, או "לוע השטן" לבור עמוק...

אחר הצהריים נסעתי לפארק פאלי שממוקם בכפר דייגים תמים. כל הפרק בפסלים פאליים, והיה מצחיק להתסתובב ביניהם.

היו גם כמה מבוגרים שממש התגלגלו מצחוק - מה קרה, אף פעם לא ראיתם בולבול? בסוף הפארק היה מוזיאון פולקלור, שהציג את ההיסטוריה של הדיג במחוז, ואומנות פאלית מרחבי העולם.

למחרת נסעתי לעיר בשם Andong. הייתי צריך לעשות קונקשן ולחכות ארבע שעות באיזו עיר, אז הלכתי לאינפורמיישן ושאלתי מה יש לעשות שם. המליצו לסוע להר שיש עליו תחנות רוח, "שעתיים לעלות ולרדת". כשהגעתי ירדו איתי עוד כמה בנות מקומיות, ובאמצע הדרך התחלנו לדבר. מסתבר שהן שתי זוגות של חברות, שנפגשו פה במקרה על האוטובוס. האנגלית שלהן לא כל כך טובה, אבל הצלחנו לדבר. באמצע ההר הבנות תפסו לנו טרמפ עד למעלה - לפי המרחק, לעלות ולרדת את זה היה לוקח יותר משלוש שעות והייתי מפספס את האוטובוס. מזל שהתחברתי עם הבנות :)

כמו אסייתיות טובות, כשהיינו למעלה הבנות הצטלמו כמעט עם כל דבר, אז בתור פארודיה צילמתי אותן עם המשאית של הכרוב :) חוץ מתחנות הרוח המודרניות, הייתה גם תחנה עתיקה וחמודה.

כשירדנו מההר (שוב בטרמפ) גילינו שהאוטובוס שרצינו לקחת מבוטל, אז לקחנו שוב טרמפ לעיר. נפרדתי מהבנות, שהמשיכו לכיוונים שונים, ונסעתי לאנדונג. מאנדונג נסעתי לכפר הפולקלור, אחד המקומות היחידים שהשתמרו בו בניינים מלפני מאות שנים (בדרך כלל הם משוחזרים).

חוץ מהבניינים המיוחדים, הם גם שימרו את השולחן שעליו המלכה אליזבת חגגה את יום ההולדת שלה בקוריאה ב 99.

מאנדונג המשכתי ל Gyongju, שגם שם ראיתי מבנים עתיקים, אבל הפעם משוחזרים. כמעט כל המבנים העתיקים בקוריאה נהרסו או בפלישות של יפנים, או בשריפות, או במלחמת קוריאה. באחד הארמונות, שהיה הארמון המרכזי של שושלת שילה ששלטה בקוריאה במאה השביעית, הייתה אפשרות לקחת מעבורת לבודהה מגולף באבן, שנחשב לאתר מורשת עולמית. כמובן שבחרתי לטפס ברגל, ואחרי שעה טיפוס ודמי כניסה מופקעים הגעתי לבודהה. הבודהה אכן היה יפה, אבל מאוד מאכזב - מאחורי מסך זכוכית, ואסור לצלם. בחנתי אותו דקה ויצאתי. בשביל זה כל המאמץ?

בעיר הזאת הייתי באכסניה, בפעם הראשונה מאז סיאול, וסוף סוף זכיתי להכיר אנשים בצורה סדירה! בערב הראשון התחברתי עם מורים לאנגלית, מקנדה ואנגליה, ויצאנו לראות אגם לוטוסים. הם היו עייפים מלילה של שתייה בערב הקודם, אז חתכנו מוקדם. ביום השני יצאנו לראות את הארמון הנ"ל, ואחריו הם עזבו. בערב יצאתי לבד לראות את מה שפספתי בערב הקודם, וגיליתי מוזיאון שבו מוצגים הרבה דברים שנמצאו בתחתית של בריכה עתיקה. הבריכה הייתה חלק מפארק של המלכים שבו גודלו גם חיות אקזוטיות.

זהו. עכשיו אני בבוסאן, היעד האחרון שלי בקוריאה. אני נמצא באכסניה נהדרת, שאפילו שהדבר היחיד שהלונלי פלנט כתב עליה זה שהיא זולה וצפופה, מסתבר שיש לה הרבה אופי, ובעלים מאוד נחמד. את הערב הזה אני מבלה בסידורים, ובלעדכן את הבלוג, אבל בארבעה הבאים אני אבלה בלפגוש אנשים מהאכסניה (אם זה לא יקרה במשך הלילה!). בשבת אני כבר ביפן :)

תמונות

Chuncheon to Samcheok

מה שלמדתי בימים האחרונים הוא שממש קשה לבטא שמות בקוריאנית :S

בסוף נשארתי עוד לילה בצ'נצ'ין. יצאתי לטיול על הטיילת שעל האגם, וראיתי כמה פסלים מעניינים.

בסוף הטיילת הייתה אנדרטה ומוזיאון לזכר ההרוגים האתיופים במלחמת קוריאה. כרגיל, הכל היה בקוריאנית, ורק הכותרות באנגלית. חוץ מזה שרציתי לדעת למה אתיופיה הצטרפה למלחמה ולא ידעתי, אני באמת תוהה מה הם יעשו אם יום אחד יגיעו אתיופים לשם וירצו לקרוא בעצמם...

בסוקצ'ו לא בזבזתי יותר מדי זמן, אכלתי צהריים, יצאתי לטיול למגדלור שממנו ראיתי קשת כפולה

ולקחתי אוטובוס לפארק הלאומי Seoraksan. תכננתי לישון ב YHA, וסוף סוף להתרועע עם אנשים אחרים. כשירדתי מהאוטובוס ראיתי את השלט של ה Youth Hostel והלכתי לבדוק מה זה. גיליתי שזה מוטל, מה שנראה לי מאוד מוזר. הם היו יותר יקרים, ולא הסכמתי להשאר שם. חשבתי שהם מנסים לרמות אותי, כי הם טענו שהם כן האכסניית נוער, אז הרמתי את הקול... בסוף הם הצביעו לכיוון האכסניה. הגעתי וגיליתי שיש שם מחנה קיץ, אז הכל תפוס. הבעלים אמר שהוא יקח אותי למוטל שלו - בדיוק המקום שעזבתי. עכשיו הם לא כבר לא רצו לקבל אותי. מתוסכל, יצאתי לחפש מוטל אחר ובסוף נפלתי על אחד בארבעים דולר ללילה. זה יותר מדי, אמרתי, וקיבלתי הנחה לשלושים. אני מוציא את כרטיס האשראי "שלושים פלוס מס, שלושים ושלוש". עייף מכדי להתווכח, לקחתי את המחיר הזה. לפחות לשם שינוי הבעלים דיבר אנגלית סבירה.

למחרת יצאתי לטייל בפארק הלאומי. בתחילת הפארק היה מקדש, ולידו בודהה ענק.
שימו לב שהבודהה פה שונה מהבודהה של דרום מזרח אסיה - פחות הודי ויותר מזרח אסייתי.

לקחתי את המסלול ה"קצר של שעתיים" ואחרי שלוש טיפוס על מדרגות תלולות
(אפילו כמה קשישות כפופות עשו אותו, כל הכבוד להן!) הגעתי לפסגת הסלע - שמכוסה בערפל.

למוד נסיון מערפל בניו זילנד, חיכיתי כמה דקות ואכן - בכיוון הים הערפל התבהר והציע נוף נחמד.
לקחתי אוטובוס חזרה לסוקצ'ו ומשם המשכתי ל Gungneung. רציתי לראות שם כמה מוזיאונים, אבל עד שהגעתי כבר היה מאוחר. מסתבר שזו גם עונת השיא, אז החדר הכי זול שקיבלתי הוא שלושים וחמישה דולר, אחרי שהסכימו לעשות לי הנחה. מה שכן, החדר היה חדר דה לוקס, עם כל הפינוקים :) במקום המוזיאונים ראיתי סוף סוף את צעצוע של סיפור 3, שחמק ממני כל ויאטנם. סרט מעולה, עלה על כל הציפיות שלי :)

היום בבוקר נסעתי ל Unification Park, אחרי כמה סיבובים מיותרים באוטובוס ומונית, שגרמו לי להבין שכדאי לי תמיד לתכנן את המסלול שלי לפחות יום מראש. בפארק אפשר לראות צוללת צפון קוריאנית שעלתה על שרטון בזמן משימת ריגול.

אנשי הצוות שלה ברחו, ואחרי חודש וחצי של מצוד, חצי מהם נהרגו על ידי הצבא הדרום קוריאני, חצי מהם הרגו אחד את השני ואחד נתפס. חוץ מהצוללת אפשר גם לראות משחתת אמריקאית ששירתה את הצבא הקוריאני עד לפני עשר שנים. היום היא המשחתת היחידה שמוצגת על היבשה בעולם.
אחר הצהריים נסעתי ל Samcheok, שבה אני נמצא עכשיו. לפני שהם נסגרו, הספקתי לראות שני מוזיאונים על מערות, שאליהן אני נוסע מחר. קצת מצחיק שיש שני מוזיאונים באותו הנושא, במקום שהם יחשבו כמוזיאון אחד, אבל הם הצליחו להציג דברים שונים ומעניינים. אחד מהם הציג חדרים שונים שכל חדר בנוי כמו סוג אחר של מערה, והשני הציג יותר מידע, למרות שגם בו היו מודלים של מערות.

זהו להיום. אני מתכוון להשאר פה עוד לילה אחד, ואז להמשיך דרומה, עדיין לא בטוח לאן. אני יותר מדי עוקב אחרי מה שהלונלי פלנט אומר, שזה מאוד נוח מצד אחד, אבל זה גם מוריד אותי מדרגת מטייל והופך אותי לתייר :S מצד שני, גם אם הייתי רוצה, זה לא באמת יעד לתרמילאים וקשה להקלע פה להרפתקאות אקראיות. נראה מה יהיה :)

Seoul - Soul of Asia

בשעה טובה אני מעלה את כל התמונות שלא עלו כבר כמעט חודש! הידד!

אז, כאמור, סיאול. כמו כל עיר גדולה, נתקעתי פה כנראה יותר ממה שהייתי צריך - אבל היה כיף :) האכסניה הייתה חמימה ומשפחתית (אפילו שמשפחה במקרה הזה הייתה יפנים שלא מדברים מילה באנגלית ואמרקאים בגילאי שישים פלוס) ויש אטרקציות בשפע - רק חבל שלרוב בזבזתי חצי יום על שינה במקום על לראות אותן...

ביום הראשון שלי לבד, הלכתי למוזיאון הכלא של סיאול.הכלא נבנה על ידי היפנים כדי להחזיק לוחמי חופש קוריאנים בזמן הכיבוש של תחילת המאה. פה למדתי משהו מעצבן שילווה אותי כנראה לאורך כל שאר הטיול - כל ההסברים הם בקוראנית בלבד, ומדי פעם יש כותרת באנגלית שלא מסבירה הרבה, ורק גורמת לך לרצות לקרוא את הטקסט המלא. הלכתי לשם ברגל ובדרך פגשתי זוג גרמנים, שהתחברנו לשאר היום. אחרי המוזיאון טיפסנו על הר שהיה מול הכלא. בתקופה כלשהי בהיסטוריה הקוריאנית, בעקבות עליית הקונפשיוניזם, הנזירים הבודהיסטים נודו, ונאלצו לבנות מקדשים בהרים מבודדים - זה אחד מהם. מההר היה אפשר לראות נוף ערפילי של סיאול - מזג האוויר ישאר ככה למשך כל השהות שלי, אפילו שהערפל לא מעניק שום הגנה מפני החום.

באותו הלילה עשיתי סיור רגלי, לפי המלצת לונלי פלנט. התחלתי בנחל שעובר באמצע העיר - בהתחלה בנו עליו אוטוסטרדה, ולפני עשר שנים החליטו להרוס את האוטוסטרדה ולבנות במקומו פארק ציבורי. הפארק קצת בטוני, אבל לא נורא. הסיור המשיך להר שעליו נמצא מגדל N-Seoul. יש רכבת שעולה לבניין, אבל מה אני - ילדה קטנה? טיפסתי כמו גדול! כל שעה עגולה אמור להיות מופע של "להבות ולייזרים" על המגדל - אבל זה מה שקורה כשסומכים על ווינדאוז...

למחרת יצאתי לשוטט ברובע ה Hanok של סיאול. בת'כלס, לא ראיתי שם שום דבר שעניין אותי במיוחד, אבל במקרה נפלתי על מוזיאון צעצועים, שפיצה על כך עם בובות של הטרמינייטור, הנוסע השמיני והטורף, שר הטבעות ואפילו סטארקראפט! משם המשכתי למוזיאון המלחמה, אבל בגלל שהגעתי שעה לפני הסגירה, הספקתי לראות רק חצי מההיסטוריה העתיקה של קוריאה - שוב, הרוב בקוריאנית בלבד. אדמירל קוריאני אחד במאה ה 17 ניצח את הצי היפני בעזרת ספינה שנחשבה לגאונות, "ספינת הצב", הספינה הראשונה בעולם שממוגנת בפלדה:

מחוץ למוזיאון ראיתי תצוגה מגוונת של טנקים ומטוסים, בשימוש צבא קוריאה המודרני.

ביום שלמחרת, הלכתי למוזיאון הלאומי של קוריאה. המוזיאון מציג אומנות קוריאנית מתקופות עתיקות בעיקר, אבל למען האמת הוא לא ממש עניין אותי. שוב סינדרום ה"נכתוב בקוריאנית, ואם אתה לא מבין, נכסת"ח לך בכמה מילים באנגלית"...

מה שכן היה טוב באותו היום היה מסיבת (יום לפני) יום ההולדת שלי! REN, בחורה יפנית מצחיקה ונחמדה מהאכסניה שלי, נמצאת בסיאול כבר שלושה חודשים. היא הייתה אמורה להיות עשרה ימים למטרת עסקים, ונתקעה מכל מיני סיבות שונות. את היום הולדת שלה היא חגגה פה לבדה ואומללה, אז היא שמה לעצמה מטרה לחגוג לי את היום הולדת הכי טוב שהיא יכולה. היא לקחה אותי למסעדה ביחד עם עוד בחור צרפתי בשם רוריק, ואחר כך למועדון שהיו בו הופעות רוק \ מטאל. הכל על חשבונה! חזרנו לאכסניה, שתינו קצת בירה, יצאנו שוב למסעדה (היא הייתה רעבה), שתינו עוד קצת והלכנו לישון.

למחרת, יום ההולדת שלי, קמתי וישבתי שש שעות מול המחשב. חבל שלא עידכנתי את הבלוג בזמן הזה... בערב רן יצאה עם חברה שהיא קבעה איתה מראש, ורוריק לא חזר מהבוקר, אז לקחתי את עצמי לבית התה שהייתי בו עם אמא, וכשראיתי שכבר מאוחר והם לא חוזרים החלטתי לחפש מועדון ולצאת לבד. לא מצאתי מועדון, אלא סתם פאב. המועדונים שכן מצאתי היו מועדוני היפ הופ... בסך הכל, לא עמד בסטנדרט של אתמול.

בבוקר, נפרדתי מרן שמיצתה את הויזה שלה והייתה צריכה לחזור ליפן. היא הזמינה אותי אליה כשאני בטוקיו, ויהיה מאוד כיף לפגוש אותה שוב :) (שלא לדבר על מגורים בחינם בטוקיו היקרה בטירוף). הלכתי להשלים את מה שלא ראיתי במוזיאון המלחמה והפלא ופלא - פתאום כשמדובר במלחמת קוריאה, מתחפנים לתיירים האמריקאים והכל מתורגם לאנגלית! מספיק שיצאת מהחדר של מלחמת קוריאה לתצוגה על חיילי קוריאה בשליחויות שונות בשביל שיחזרו לקוריאנית שוטפת. בחדר על מלחמת ויאטנם, ראיתי את הגרסה ההפוכה, והמוכרת, למה שראיתי בחודש האחרון - הקומוניסטים המרושעים שתוקפים את הדמוקרטים המסכנים. יש הרבה הקבלה בין מה שהיה בקוריאה לבין מה שהיה בויאטנם, אבל היום אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין קוריאה הקומוניסטית והמטורפת לויאטנם ה"קומוניסטית" והיחסית שפויה...

ביום הלפני אחרון שלי בסיאול נסעתי לסיור באזור המפורז. (ה DMZ של קוריאה...). התחלנו במרכז המבקרים של האזור המפורז, שם ראינו תמונות שלא נוכל לצלם בגלל שכל האזור הוא שטח צבאי. ביקרנו במערה שהצפון קוריאנים חפרו כדי לפלוש לדרום - במערה כזאת יכולים לעבור שלושים אלף חיילים בשעה - אמא'לה! אחר כך נסענו למצפה שממנו אפשר לראות את "כפר הפרופגנדה" של צפון קוריאה - כפר שאף אחד לא גר בו, וכל האורות בו נדלקים ונכבים בדיוק באותה שעה. בכפר הזה גם נמצא הדגל הגבוה והגדול ביותר בעולם - הצפון והדרום היו במירוץ מי יקים את הדגל הכי גדול והכי גבוה, עד שהדרום ויתרו. לרוע המזל, זה היה איזור ללא צילום. מה שכן היה אפשר לצלם זו פלוגה של חיילים שהיו שם. לפני כן המדריכה סיפרה לנו שהחיילים בקוריאה הם בשירות סדיר, של שנתיים, ושהפסים על הקסדות שלהם זו הדרגה שהם מקבלים לפי הפז"ם. החיילים שבדרגה יותר גבוהה בדרך כלל בודקים פחות את הדרכונים במחסום - את מי זה מזכיר לנו? היא שאלה אותי בהתלהבות אם אני לא רוצה תמונה עם החיילים, ובתגובה חייכתי חיוך ציני וסיפרתי לה על השירות הצבאי שלי, כולל ההיכרות האינטימית שלי עם "דרגה גבוהה מקפיד פחות"...

בניגוד לחיילים, מה שכן הרשים אותי הוא פרסומת למשהו, לפי ההימור שלי חברה סלולרית, שמציגה תמונה של חייל וסבתא. ממש כמו בארץ.

עוד באיזור המפורז, ביקרנו בתחנת הרכבת שכרגע עומדת ריקה והתקווה היא שיום אחד, אחרי האיחוד, היא תגיע עד אירופה. בדרך חזרה לסיאול הרגשתי שוב כמו בויאטנם כשהמדריכה לקחה אותנו למפעל שמייצר מוצרי ג'ינגסן, הסביר לנו על שלבי הגידול של הג'ינגסן ואז הסבר לא פחות מעניין על המוצרים שהם מוכרים... אף אחד לא קנה כלום.

אחר הצהריים יצאתי לטיול בפארק האולימפי. הפארק מלא בפסלים של אומנים שונים מרחבי העולם, ובעודי משוטט ביניהם פתאום ראיתי משהו מאוד מוכר:

אכן, זה "עקידת יצחק 2" של מנשה קדישמן! דומה מאוד לזה שברחבת מוזיאון תל אביב! בדרך חזרה מהפארק איבדתי את הדרך ושוטטתי שעה וחצי בחיפוש אחר הרכבת התחתית...

ביום האחרון שלי בסיאול, יצאתי לטרקון בפארק לאומי בפרברי סיאול. טרקים זה ספורט פופלרי פה, והיו איתי עוד מאות אנשים בפארק. למרבה המזל, רוב הזמן הצלחתי להיות לבד. הטרק היה ברמה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, אבל היה מאוד מספק להגיע לפסגה. גם בהר הזה היה אפשר לראות מנזר מסתתר בין העצים -

היום קמתי מאוחר בבוקר, אמרתי שלום לכולם ולקחתי רכבת לכיוון Chuncheon. אין פה אכסניות, אלא רק מוטלים, בשלושים דולר לחדר ללילה. אם הייתי עם עוד מישהו, הייתי יכול לחסוך חמישה עשר דולר ללילה :\ לא נורא, באוסטרליה היו מלונות ששילמתי את המחיר הזה למיטה בחדר דורם. מחר או מחרתיים אני כנראה אמשיך הלאה, ככל הנראה ל Sokcho, אבל לא בטוח. בכל מקרה, יהיה כיף :)

תמונות מהמלחמה

מונות מויאטנם חלק 1

תמונות מויאטנם חלק 2

תמונות מקמבודיה

תמונות מסיאול

עוד חצי טיול עם אמא

כל כך עמוס עם אמא עד שאני חוזר למחשב ואין לי כוח לעדכן, או שאין זמן לעדכן. ראינו כל כך הרבה דברים שאני כבר מסתכל על התמונות מויאטנם ולא זוכר מה זה מה, אז אני אספר רק על הדברים שהשאירו עלי רושם:

בית הנשיא בסייגון - שליט הבובות של ארה"ב, שלימד אותנו קצת על היחסים הבין לאומיים במלחמה. מסתבר שהסינים תמכו בשני הצדדים בתקופות מסויימות, ושהצבא הדרום ויאטנמי היה חסר מוראל ולא ידע למה בעצם הוא נלחם - אחת הסיבות העיקריות שהוא הפסיד.

מוזיאון המלחמה - מציג את כל הפשעים שהאמריקאים ביצעו בעם הויאטנמי - הרס שדות חקלאיים, הרעבת אוכלוסיה, השארת מוקשים וחומרי נפץ בשטח שעדיין הורגים אנשים. ו"Agent Orange, קוטל צמחים כימי שגרם סרטן, והולדת תינוקות עם מומים לאנשים שנחשפו אליו. בשטח המוזיאון היה ציוד צבאי של צבא ארה"ב שצבא הדרום השתמש בו, כולל הטנקים שאמא שלי מיינה אליהם טירונים בשירותה בשיריון, ושאבא שלי פיקד עליהם (M41 or M48?).

דת קטנה שניסתה לשלב בין הנצרות לבודהיזם והומצאה לפני כמאה שנה. המאמינים שלה חייבים לבוא לתפילה במקדש כל יום בשתיים עשרה בצהריים - מאוד לא נוח. המקדש שלה מאוד יפה, התלבושות ססגוניות והתפילה מהפנטת, אבל בלי אף צלב אחד בכל המקדש, הדת היא לא באמת שילוב אלא בודהיזם ששאל כמה מרכיבים מהנצרות.

התעלות של הויאט קונג - כמו כל צבא גרילה, הם עשו את המיטב מהאמצעים שעמדו לרשותם, ואחרי החשכה האמריקאים לא העזו להתקרב אליהם. גם ביום האמריקאים ספגו תבוסות מול הלוחמים הנחושים. אני מתחיל להשמע כמו תעמולת מלחמה של הו צ'י מין, אבל אני חושב שבמקרה הזה לפחות הם צודקים יותר מהאמריקאים. תהיתי מה חושבים האמריקאים שמגיעים למוזיאון ושומעים על הלוחמים שהופכים לגיבורים אחרי שהם הורגים אמריקאים...
בין התעלות היה גם מטווח. בדולר וחצי יכולת לקנות כדור לקלאצ'ניקוב, אם 16, מקלעים שונים ועוד כמה סוגי רובים. הרבה זמן כבר רציתי לירות בקלצ'ניקוב, או לטווח באופן כללי (הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו מהשירות הצבאי!) וכמעט התפתיתי, אבל בסוף כשהמטוויח דחק בי אמרתי בנון שלאנט - הייתי בצבא. יריתי אלפי כדורים בחינם...

בדלתא של המקונג שטנו על סירה, גם סירת מנוע וגם סירת משוטים. בין התעלות עברנו במפעל ליצור סוכריות מקוקוס (ובעצם גם מוצרי עץ, חומר הסקה, צעצועים... מאוד קל להרוויח כסף כשחומר הגלם שלך צומח פרא וכל מה שצריך זה להושיט יד ולקטוף!) ומפעל לעיבוד אורז. היה גם שוק צף, ובניגוד לשוק הצף בתאילנד - הוא לא ממוסחר לתיירים, אלא עוסק במכירה סיטונאית של ירקות ופירות. לכל סוחר יש את הפירות שהוא קונה מוצגים על התורן, והחקלאים שטים אליו ומוכרים לו.

מסייגון טסנו לאנגקור בקמבודיה. קמבודיה יצאה ממלחמת אזרחים לפני עשר שנים ובניגוד לויאטנם, שסללה כבישים, הרימה פרוייקטים ומתפתחת יפה מאוד, קמבודיה עדיין מפגרת. ביום הראשון שטנו לעוד שוק צף, רק שפה זה לא רק שוק - זו עיר שלמה של אנשים שגרים על האגם הגדול בדרום מזרח אסיה, חיים, עובדים ומתפרסנים על האגם בבתים הצפים שלהם. בין הבתים יש ילדים שרוצים דולר תמורת תמונה עם נחש. המוטיב הזה של דולר יחזור עוד הרבה. בחוות התנינים, גם היא באמצע האגם, הרשמתי את המדריך שלנו בכך ששתיתי בקבוק בירה של שש מאות חמישים מיליליטר בכמה שלוקים (היינו צריכים ללכת) ומאז הוא מאוד העריך אותי כל הזמן שהוא היה איתנו.

ביום השני והשלישי ראינו את פסגת קמבודיה - אנגקור. עיר הבירה העתיקה של קמבודיה, היא ננטשה לפני ארבע מאות שנים והג'ונגל בלע אותה. הקמבודים ידעו שהיא שם, אבל לא דיברו עליה. לפני מאה חמישים שנה חוקר צרפתי "גילה" אותה, והתחיל פרויקט של שיקום. הפרויקט נקטע כמה פעמים בגלל המלחמות בקמבודיה, אבל היום הרבה כבר משוחזר בצורה יפה.

אנגקור מדהימה. מקדשים מאבנים ענקיות, מגדלים גבוהים ומסיביים, פסלים ותגליפים עם פרטים קטנים. את רוב המבנים באזור אנגקור בנה מלך אחד, בסביבות אלף לספירה. הוא היה מלך מאוד מוצלח, שפיתח את החקלאות, בנה חצי מאנגקור והשיג עוד הישגים מרשימים בתקופה שקמבודיה הייתה אימפריה. הוא היה בודהיסט, ורוב העם היה הינדויסט, אז את כל המקדשים שלו הוא בנה במוטיבים משולבים של בודהיזם והינדויזם. המלכים שהגיעו אחריו היו הינודיסטים, ובמקום להמשיך לפתח הם רצו רק להשמיד את הבודהיזם שהמלך השאיר אחריו - וכך התחילה שקיעת האימפריה הקמרית.

אחד המקדשים המרשימים הוא דווקא מקדש שלא שוחזר - הג'ונגל עדיין צומח בו פרא, ואפשר לראות עצים צומחים מתוך האבנים. במקדש הזה צולם הסרט טומב ריידר, עם אנג'לינה ג'ולי, וכנראה שאחריו היא החליטה לאמץ את התינוק הקמבודי שלה. הילדים מסתובבים במקדש ותמיד מנסים למכור לך משהו - הסיסמה "דולר! דולר!" חוזרת כל כך הרבה עד שאתה חייב לאטום את עצמך. הכסף שהם מקבלים הולך ללימודים שלהם, ואכן קנינו מהם כמה דברים, אבל כל אחד שקנינו ממנו הביא שני חברים. אי אפשר לתקן את כל העולם. מעציב אותי לחשוב עליהם, ולחשוב שבנסיבות אחרות אחיינית שלי הייתה עלולה באותה מידה להסתובב פה ולבקש דולר...

יומיים לפני שהייתי אמור להפרד מאמא, החלטתי להמשיך איתה עד דרום קוריאה. היא חזרה משם ארצה, אבל היו לנו כמה שעות להסתובב בסיאול ביחד. ביקרנו בארמון המלך, שלא היה מקושט ויפה כמו הארמונות בדרום מזרח אסיה. אותי הוא לא כל כך הרשים, אבל אמא כן התרשמה מהספרטניות שלו. אחרי הליכה לאיבוד בסמטאות, מצאנו את בית התה שקראנו עליו בלונלי פלנט - ציפורים עפות חופשי מעל ראשי האורחים ומדי פעם גם מפליטות ציוץ. השולחן שלנו היה אקווריום. בהחלט מאוד מיוחד!

אחרי התה, ליוויתי את אמא ברכבת התחתית עד התחנה שלפני נמל התעופה. נפרדתי ממנה בעצב גדול - היה לנו מאוד כיף ביחד, ועכשיו אני צריך להתרגל שוב לטייל לבדי. ולשלם על עצמי - ממחירי רצפה של המזרח חזרתי למחירים ברמה אוסטרלית... למרבה המזל, אפילו שאוכל, שתייה ומגורים יקרים, התחבורה הציבורית יחסית זולה, וגם האטרקציות. בדרום קוריאה מצפים לי סוף סוף הרים לטפס עליהם! לבד אבל נרגש, אני מתחיל פרק חדש במסע שלי - צפון מזרח אסיה :)

פוסט עם אורח.

בפוסט הבא אני מארח את אמא שלי שתשתף אתכם בחוויות שעברו עלינו.

יהונתן: אחרי שנכנסתי למלון בהנוי, חיכיתי לה עד הערב והלכתי לקולנוע, בתקווה לראות את צעצוע של סיפור 3. לא היו כרטיסים, אז בסוף ראיתי את הסרט החדש של דמדומים. מה שאני חושב על הסדרה לא השתנה. כשחזרתי בערב היא עדיין לא הגיעה, אז ישבתי קצת על המחשב. באחת עשרה וחצי בלילה - היא הגיעה!

חוה: החוויה הראשונה הייתה לפגוש את יהונתן אחרי חצי שנה. הרבה התרגשות ושמחה, חיבוקים ונשיקות. אחרי שנרגעתי, ראיתי איך הוא לבוש וקצת נבהלתי מהסגנון התרמילאי המובהק. לשמחתי, הוא הסכים להענות לבקשתי ולתקן את הלבוש למחרת. החוויה השנייה הייתה ארוחת ערב על כסאות קטנים, על המדרכה, בסגנון תרמילאי מובהק. רק מראה הבשר גרם לי לרצות להקיא, אז הסתפקנו במרק נודלס צימחוני, בתקווה שהרתיחה הורגת את כל החיידקים. לשמחתי, גם את זה יהונתן הסכים לתקן בהמשך הדרך.

יהונתן: ביום הראשון נסענו לנימבין, ושטנו על הנהר. בין הרים יפים וירוקים, הפלאפון שלי צלצל פעמיים. כשהגענו לאמצע המסע, נתקלנו לראשונה בתופעה שתלווה אותנו לאורך כל הדרך - החותרות של הסירה עצרו, ונתנו למוכרים המקומיים להטפל אלינו, גם הם על סירות. כשהתחלנו לחזור וחשבנו שהמכירה האגרסיבית מאחורינו, גם החותרות הוציאו את המוצרים המטופשים שלהן מהתיבה של הסירה. אחר כך ראינו כמה פגודות ונתקלתי בהבדל הראשון בין המקדשים שראיתי עד עכשיו למקדשים פה - בתאילנד ולאוס היה רק בודהה, מקסימום בלווית כמה שומרים. פה במקדשים סוגדים לאבות, לאלילים ולגדולי האומה והאזור. בפעם הראשונה במסע נתקלתי ב Happy Buddha החביב עלי!
לרוע המזל, בתחילת הדרך נשבר מנוע העדשה של המצלמה, וכשחזרנו להנוי מסרנו אותה בתיקון - בשלושה ימים הקרובים לא הייתה לנו מצלמה.

חוה: התרגיל המעניין ביותר של הרוכלים באמצע הנהר היה להציע לנו לקנות שתייה לחותרות. חשבנו שזה מתואם עם החותרות, ועמדנו במצב לא נעים שאילץ אותנו לקנות. אחר כך התפלאנו לראות את המבע המופתע שעל פניהן, מה גם שהן הפסידו חלק מהטיפ שלהן כי "קנינו להן שתייה". תהיתי אם לספר להן על התרגיל של חבריהם.
בפגודה, למדתי בפעם הראשונה על מערכת הסמלים הויאטנמית המורכבת מארבעה סמלים - הדרקון, הצב, הפיניקס והחד קרן. לצערי, שכחנו את המשמעות של הסמלים חוץ מהעבודה שצב הוא חיים ארוכים.

יהונתן: אחר כך לקחנו רכבת לילה ל Sa pa. השינה ברכבת הייתה מעולה ונוחה. כשהגענו חיכה לנו המדריך הצמוד שלנו ולקח אותנו לשוק של שבט מקומי - לא משהו שלא ראיתי באף שוק אחר. אחר הצהריים היה לנו חופשי והסתובבנו קצת בעיר - גם זה לא משהו שלא ראינו באף עיר אחרת. בבוקר שהיה לנו חופשי דווקא מצאנו פינת חמד - הר שעליו יש גן מחולק למספר חלקים. הטיפוס היה תלול וגבוה ועשיתי אותו בקלילות. הנוף מלמעלה היה מדהים. אחר הצהריים יצאנו לטיול במפל, עם המדריך. המפל חיבר את הנהר הצהוב עם הנהר הירוק, והם באמת היו בצבעים האלה! בלילה חזרנו שוב להנוי ברכבת.

חוה: אחד הדברים הנחמדים בנסיעה ברכבת לילה זה השכנים לתא שיצאו לנו מאוד מוצלחים ונחמדים - יכולנו לדבר איתם לפני השינה ולהחליף חוויות.

חוה: הטיפוס על ההר בשבילי היה לא ממש קליל אבל כדאי, כי גם בתור אחת שחובבת והולכת לגנים זה היה גן נחמד ויפה להפליא. גם המוזיאון המקומי שיהונתן שכח להזכיר היה מעניין - מסתבר שסאפה היא עיירת נופש כבר למעלה ממאה שנה, וכדי להדגים זאת הם תלו תמונות של קבוצות מבקרים מתחילת המאה העשרים. במקום זה גם למדנו את השיעור הראשון בחלוקה האתנית של ויאטנם - הקבוצות השונות והתלבושות שמאפיינות כל אחת מהן. זה קצת הזכיר את המאמרים על הקבוצות החרדיות השונות וההבדל בין התלבושות של כל ישיבה.

יהונתן: בחזרה בהנוי, היה חם ודביק, בניגוד למזג האוויר הקריר והנעים (יחסית) שהיה בסאפה - בגובה אלף מאתיים מטר. היה לנו יום סיור בהנוי שבו ראינו את גופתו של הו צ'י מין, חנוט במלוא תפארתו, ואת מוזיאון הו צ'י מין. חצי מהמוזיאון הוקדש לתעמולה, אבל בין התעמולה יכולת לגלות גם כמה דברים מעניינים. אחר כך הלכנו לאוניברסיטה העתיקה, שמשם יצאה כל הפקידות הבכירה של חצר המלכות, ולמוזיאון האתנולוגי. במוזיאון ראינו בפירוט תלבושות, מנהגים וסיפורים של המיעוטים האתניים, ולמדנו עליהם הרבה דברים מענייינים.
ביום שלמחרת היינו אמורים לנסוע ל Halong Bay, שזה מפרץ יפה שבו היינו אמורים לעשות שיט של יומיים. לרוע המזל, היה טייפון באותו יום והנסיעה בוטלה. במקום זה הסתובבנו בעצמנו בעיר, וראינו את מוזיאון האומנות הויאטנמית. מעניין לראות איך אחרי עליית הו צ'י מין, התחילו להופיע ציורים תמימים שמשובצים בהם סמלי המדינה, דגל אדום וכוכב צהוב, סוג שקט של תעמולה. רצינו ללכת גם למוזיאון הצבאי, אבל הוא היה סגור בימי שישי...
חוץ מהיום החופשי, קיבלנו גם יום סיור בפרברי הנוי. ראינו מפעל קדרים, מפעל להדפסת ציורים, עיירה שמתמחה בנגרות מ"עץ ברזל" (עץ קשה ויקר מאוד, עם דרישה בינלאומית) ופגודה. היה נחמד, אבל לא ממש מפצה על זה שהפסדנו את הלונג ביי...

חוה: המוזוליאום של הו צ'י מין היה מרשים מאוד ומלא הדר. ראינו גם את הבית שבו הו צ'י מין גר - צריף "עלוב" והדרך שבה סיפרה המדריכה על צניעותו של הו צ'י מין שחי בו הזכירה לי את הסיפורים על דוד בן גוריון ועל בן צבי שחיו בצריפים דומים (מאותה סיבה - להראות צנועים וענווים - איפה הם היום?). מעניין היה גם לשמוע על פנים של הו צ'י מין שלא היכרנו - אהבת העם הויאטנמי למנהיגו, אהבת המנהיג לילדים, וכדומה. גם המוזיאון של הו צ'י מין היה מרשים אם כי התצוגה הייתה בסגנון מודרני, קרי מוצגים בנויים ולא אותנטיים. יחד עם זאת, התרגשנו לראות שבמוזיאון במסגרת ההתייחסות למלחמת העולם השנייה, היה גם אזכור לשואה בדמות ציור ויאטנמי של אמהות מובילות תינוקות בוכים בעגלות, וכתובת - "טרזין". נראה היה כאילו ילד ויטנאמי צייר את הציור.
המוזיאון האתנולוגי "סבל" גם הוא מעודף תצוגות מושקעות, אבל באמצעות הסרטים שהיו שם למדנו על מנהגים שונים של הקבוצות האתניות כשאחד המנהגים שכדאי לציין הוא למעשה מלחמת שוורים במהדורה ויאטנמית, רק ששם זה נעשה כחלק מפולחן.
במוזיאון האומנות המודרנית ראינו, לשם שינוי, גם מוצגים אותנטיים של השבטים, ודווקא השקט שלו מצא חן בעיני יותר מכל הרעש של המוזיאון האתנולוגי. כמו כן, נצפו שם תמונות מכל ההיסטוריה של ויאטנם, והתמונות מהמלחמה, מעבר לכך שהציגו סמלי שלטון, הציגו גם תמונות נוגעות ללב של מלחמות ויאטנם ברמת האדם הבודד (נשים מקוננות, ילדים פוחדים, בחורות שמקבלות את פני החיילים וכיוב'). כמו כן, התרשמתי מאוד מהרעב ללמוד ולהשכיל כפי שהוצג בתמונות אלה, שהתבטא בכך שלפי התמונות, גם באמצע המלחמה, וגם לאחר יום עבודה מפרך בשדות, עדיין אנשים הולכים ללמוד ולהשכיל ככל שיוכלו. יש לומר שגם לפי תמונה ייצוגית אחרת של העם הויאטנמי, עוד מתקופת המלוכה "תהלוכת הנצחון של מקבל התואר דוקטור" (מאותה אוניברסיטה עתיקה שיהונתן כתב עליה), מראה גם היא על הרצון של העם הויאטנמי ללמוד ולהשכיל.
חוץ מזה, ראינו שני סרטים - האחד עוד "תחליף צעצוע של סיפור", Knight and Day, סרט מתח נחמד וטיפשי. והשני סרט מרגש, ישן וידוע - "האמריקאי השקט", המתרחש בסייגון בזמן הכיבוש הצרפתי.

יהונתן: טסנו ל Hue, הבירה העתיקה של ממלכת ויאטנם. ראינו את הקברים של המלך השני והרביעי, ואת ארמון המלכות בעיר העתיקה. לכל אחד מאלה היה שער שרק המלך היה נכנס דרכו. בארמון היה אבסורד עם השערים - שער אחד לנשים, שער אחד לגברים, שער אחד שדרכו המלך נכנס ושער אחד שדרכו המלך יוצא. בקבר המלך הרביעי היה אגם מאוד יפה ובמרכזו אי. המלך הרביעי לא היה מוצלח במיוחד, והיה נוטה לדכאונות ולהתבודדות בחלקת הקבר שלו, שנבנתה בעודו בחיים. הכשלון הגדול שלו היה למסור את ויאטנם לצרפתים, ואותו ואת שאר הכשלונות שלו, הוא ציווה לכתוב על הקבר שלו - לפחות הוא היה מודע לעצמו!
עוד טיפוס דכאוני מתקופת המלוכה הייתה האחות של אחד המלכים - היא הייתה גרה לבדה במערה ב Marble mountain. כשהמלך בא וביקש שהיא תרד, היא מסרה לו שיר ואמרה שאם מישהו יצליח לצייר ציור שיתאר את השיר שלה, היא תרד מההר. כשאף אחד לא הצליח, בלית ברירה המלך ציווה לבנות לה מקדש ופגודה למעלה.

חוה: יש לציין שהארמונות הראשונים מאוד מרשימים ויפים, אם כי מאופקים מאוד יחסית לארמון בתאילנד. מעניין יהיה לראות אותם כאשר יגמר השיפוץ והשפצור שלהם. חוויה מקסימה אחרת הייתה השיט בנהר - שעה וחצי של רוח קרירה על החרטום של הסירה הארוכה, דבר שאינו מצוי בדרך כלל במזג האוויר המקומי. התחלתי להבין את אלו שמתאהבים בשיט והופכים אותו לתחביב.

יהונתן: אתמול הגענו ל Hoi an, למלון הכי מפואר שהיינו בו עד כה. בבוקר עשינו סיור קצר בעיר ויש לנו עוד יום וחצי חופשיים פה - נראה מה נראה!

שאריות מהמלחמה

לפני שאני מתחיל, שכחתי לציין עוד משהו שקרה בואנג ויאנג - ביום האחרון שם שכרתי אופניים ורכבתי לסיבוב בין המערות. לאף אחד פה כנראה לא אכפת מהן, אז הן היו מלאות בגרפיטי בכל פינה פנויה על הקיר - כולל אחד שכנראה חשב שהוא אבורג'יני

בכל מקרה, מואנג ויאנג המשכתי ל Phonsavan, שם רציתי לראות את מישור הכדים. הכדים, מתקופת הברונזה או הברזל, תלוי באתר, שימשו כנראה לקבורה, ועכשיו הם מפוזרים ברחבי האזור. חוץ מהכדים, האזור שימש בזמן מלחמת ויאטנם כציר תנועה של הויאט קונג, לכן הוא חטף הפצצות כבדות על ידי האמריקאים - מה שהשאיר אותו מלא ב Unexploded Ordanance שכל שנה הורגת כמה חקלאים... חיפשתי סיור שיקח אותי לאתרים, אבל אחרי שעברתי את כל הסוכניות ולא היו סיורים פתוחים - בסופו של דבר הגעתי לאחת שכבר שבעה אנשים נרשמו בה - ובדיוק לסיור שאני התעניינתי בו!

מסתבר שכל האנשים בסיור הגיעו באותו האוטובוס מלאנג פרובנג, מה שגרם לזה שנדלג על ההיכרות, ועד עכשיו אני לא יודע את השמות שלהם. התחלנו את היום בטנק רוסי הרוס, שאותי בתור מי שראה דברים דומים בארץ זה הרשים פחות מאשר את שאר האירופאים למיניהם.

המשכנו את הסיור באחד מאתרי הכדים הפחות מתוירים - יש כמה עשרות אתרים מתועדים על ידי אונסק"ו ולא כולם מתויירים באותה מידה. הכדים מגיעים בגדלים שונים, עיצובים שונים וצורות שונות, כנראה תלוי ביוצר ובמשתמש...

המשכנו את הסיור במערת בית החולים. לאורך ההיסטוריה היו לה שלושה שמות - בהתחלה היא שימשה כמקדש, ולכן היא נקראת מערת המקדש. בתוך המערה יש זקיף בצורת "מלך הצבים", לכן היא נקראת מערת הצב ובזמן המלחמה היא שימשה כבית החולים הצבאי המחוז ולכן היא מערת בית החולים. ליד מערת בית החולים נמצאת מערת בית המרקחת, שעדיין אפשר למצוא בה שאריות של תרופות.

המשכנו את הסיור בביקור בכפר שעשה משהו חיובי עם כל פסולת הפצצות - הוא מיחזר אותה. כך אפשר למצוא גדר עם מקלע בתור עמוד תמיכה, בית שנשען על תרמילי פצצות ומפוח להכנת סכינים שעשוי מתרמילים - הסכינים עצמם גם עשויים משאריות פצצה.

אחר כך הלכנו לאתר הכדים מספר אחת, ושם ראינו את הכד הגדול ביותר. כשהלכנו בשבילים היינו צריכים להזהר ללכת רק באזורים שתחומים על ידי אבנים שצבועים מצד אחד בלבן ובשני באדום. הצד הלבן אומר שהשטח טוהר לגמרי, הצד האדום אומר שהשטח טוהר בצורה שטחית בלבד.

בערב קבענו כולנו להפגש לארוחת ערב. ידעתי שזה היום האחרון שלי בלאוס, ושהמטבע שלה חסר תועלת בכל מקום אחר, אז כששני ילדים עצרו אותי וביקשו אוכל, פינקתי אותם במרק נודלס ופפסי. זה היה המעשה הטוב שלי לאותו יום... אולי אני מעודד ככה קיבוץ נדבות, אבל כבר הרבה זמן שחשבתי על מי שיבקש ממני כסף ובמקום זה אני אקנה לו אוכל - ככה אני אדע שהוא לא קונה סמים...

למחרת לקחתי אוטובוס מעצבן של אחת עשרה שעות לויאטנם. בלי מיזוג, החלון היה פתוח כל הדרך, ובצהריים כבר הרגשתי שאני יושב מול תנור פתוח עם כל הרוח החמה. לרוע המזל סיימתי את הספר באמצע הנסיעה, וכמעט טיפסתי על הקירות של האוטובוס. כשהגעתי ל Vinh עמדתי בפני החלטה - להמשיך להנוי, ולחכות לאמא שלי שלושה ימים, או לסוע דרומה לאזור המפורז, שאנחנו עומדים לדלג עליו. החלטתי לסוע דרומה, ולקחתי אוטובוס של שש שעות ל Dong Ha. בזמן שחיכיתי לאוטובוס נכנסתי לבית קפה ושם גיליתי משהו שישאיר אותי מנותק לשבועיים הקרובים - המשטר הויאטנמי חסם את הפייסבוק. אולי בסופו של דבר הניתוק יועיל לי, אבל כרגע מתסכל אותי שאני לא יודע מה קורה עם חברים שלי...

כשהגענו לדה נונג האוטובוס, שהמשיך הלאה, הוריד אותי ברחוב חשוך, וישר התנפלו עלי נהגי אופנוע מונית. למזלי קראתי את הלונלי פלנט, וידעתי לאיזה גסט האוס ללכת. שאלתי כמה והנהג אמר one. הנחתי שהוא מתכוון לעשרת אלפים ועליתי. כשהגענו גיליתי שהוא מתכוון למאה אלף - חצי מהמחיר של האוטובוס. אמרתי לו שאין מצב והוא מיד הוריד לחמישים אלף. נתתי לו עשרים אלף ואמרתי שזה מספיק אבל הוא התעקש אז נתתי לו עוד עשרים אלף והבהרתי שיותר הוא לא מקבל. אחרי הלאוסים הנחמדים והישרים, זה היה המפגש הראשון שלי עם הרמאים הויאטנמים...

הגסט האוס היה די מאכזב. חשבתי שבגלל שהלונלי פלנט המליץ עליו הוא יהיה משהו מיוחד, אבל הוא לא. מה שכן, כמו שהלונלי פלנט הבטיח, הבעלים יצרו קשר עם מדריך מקומי שיקח אותי לסיור באזור המפורז. המדריך היה מתורגמן ומתאם בין הכוחות האמריקאיים לצבא דרום ויאטנם, וככה היה לו ידע רחב על המלחמה ואנגלית טובה. יצאנו לסיור על האופנוע שלו והתחלנו אותו בעוד טנק מפוצץ - הפעם טנק אמריקאי, שעמד בבסיס הראשי של הכוחות האמריקאים באזור - מעל ארבעת אלפים חיילים אמריקאים שירתו בו. מעבר לכביש היה בית הקברות הצבאי של הויאט קונג שמתו באזור המפורז. הגופות שלהם נמצאו רק אחרי המלחמה, וזוהו לפי התאריכים בהם האנשים נעדרו והמקום בו הם נמצאו.

משם המשכנו לקו ההפרדה, שעבר על נהר ה Ben Hai. בשני הצדדים של הנהר היו תחנות משטרה, ורמקולים שמשמיעים תעמולה לכל מי שמוכן להקשיב בצד השני. בצד הצפוני של הנהר היה דגל, שבזמן המלחמה הוחלף כל יום בגלל שהוא נקרע מההפצצות. ביקרתי במוזיאון הקרוב. אמנם על כל תמונה הייתה כתובת באנגלית, אבל הסיפורים המלאים נשארו בויאטנמית בלבד. התמונות הציגו ביטויים קומוניסטים כמו "מרגלים", "בוגדים" ו"צבא הבובות של ארצות הברית".

משם המשכנו לכפר בצפון האזור המפורז שספג הפגזות כבדות והיו לו מחילות כדי להכיל את כל התושבים. מסתבר שעשרות אלפי חיילים צפון ויאטנמים הסתתרו באזור הזה והאמריקאים לא ידעו מזה, מרוב שהם הסתתרו טוב. ירדנו למחילות כדי לראות איך התושבים גרו - בצפיפות ובחוסר פרטיות.

אחרי הכפר הלכנו לאכול בכפר נופש על הים שהיה פעם של המלך, אחר כך של ראש הממשלה הצפוני ועכשיו הוא פתוח לציבור. המים היו קרירים ונעימים אבל החול היה רותח ברמה שצריך לרוץ עליו. אחרי הארוחה המדריך קבע שעכשיו מסתלבטים שעתיים ואני הרגשתי מרומה - אמנם ראיתי את כל האתרים שהוא אמר בתוכנית, אבל הנחתי שהחלוקה לא תהיה שלוש וחצי שעות לכל האתרים ועוד שעתיים להסתלבט על החוף. אחר כך נסענו למצוא לי כרטיס לאוטובוס. הריח לי מסריח שהוא קונה את הכרטיס מ"חברים שלו", אבל המחיר היה סביר לחלוטין, ואפילו זול ממה שצפיתי, אז לא התלוננתי.

האוטובוס הלילי היה בדיוק מה שצפיתי שיהיה, והנסיעה עברה יחסית בקלות (כמובן שאי אפשר לסוע באוטובוס בדרום מזרח אסיה בלי לקבל מוסיקה מקומית בוליום גבוה באמצע הלילה, כנראה שזה עוזר להם לישון) ובבוקר הגעתי להנוי. נסעתי למלון שאמא שלי הזמינה ועכשיו אני מחכה לה שתגיע בערב :)

תמונות בפעם אחרת.

מבזקון 2

I'm in Vinh, a completely useless city with a terrible internet cafe. From here I continue to Dong Ha to see the De-Militarised zone. I hope it will be worth it!

Vang Vieng

ואנג ויאנג היא עיר מושלמת - האלכוהול זורם פה, המסיבות לתוך הלילה, המסעדות מפנקות ומשדרות מרתונים של סדרות טלוויזיה פופולריות, כולם הולכים בבגדי ים ותמיד יש מה לעשות. מה הפלא שאנשים נתקעים פה שבועיים?

בבוקר הראשון שלי בואנג ויאנג עשיתי מה שכולם עושים - לקחתי אבוב והלכתי לשוט במורד הנהר. בהתחלה ישבתי לבד והיה די משעמם, אבל אחרי כמה דקות התיישבו לידי כמה אנשים ואחת מהן התחילה לדבר איתה - היא הופתעה מאוד לשמוע שגם אני ישראלי!
שטתי איתה ועם החברים שלה במורד הנהר. בדרך הפאבים שעל הגדה זרקו לנו חבל, משכו אותנו וככה עלינו לשתות משהו. עשיתי החלטה לא חכמה, ולקחתי איתי את כל התיק - אמנם הוא היה בשקית אטומה למים, אבל הוא סירבל אותי מאוד כשטיפסתי לגדה... סיימנו אחר הצהריים ולקחנו טוק טוק לסוף, כי אם היינו חוזרים אחרי שש היינו משלמים עוד עשרים אלף קיפ....

בערב נפגשנו בנקודת המפגש של כל העולם ואחותו - הבאקט באר. יש הרבה אנשים, אלעד אחד מהם, שעובדים בלפרסם את הבאקט בר ובתמורה הם מקבלים אוכל ושתייה חינם - ככה אפשר להתקע פה שבועיים. לפני תשע וחצי אפשר לקבל פה דלי של אלכוהול בחינם, מה שגורם ללילה להתחיל מאוד מוקדם ולהגמר מאוד שיכור...

אחרי ששלשום לא עשיתי שום דבר, אתמול נרשמתי לטיפוס על סלעים עם עוד ארבעה ישראלים שפגשתי יום לפני. יצאנו בשבע בבוקר, ואחרי שעשינו טיפוס חלקלק וקשה לבסיס הצוק, המדריך הקופיף שלנו טיפס לחבר את החבל שמאבטח אותנו למעלה.
טיפסנו בזוגות, אחד לנקודה הגבוהה ואחד לנקודה הנמוכה. אני התחלתי לטפס לנקודה הגבוהה. בשלב כלשהו נתקעתי - חששתי להתקדם ועמדתי שם כמה דקות, נח ומחשב איך אני אמשיך. בסופו של דבר החלטתי לוותר ולרדת - אבל זה לא היה כל כך פשוט. נתקפתי בפוביה איומה, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשחרר את הצוק ולהתלות על החבל שמחובר לי לרתמה. נתקעתי שם רבע שעה לפחות, ובסופו של דבר המדריך עלה עלי, איבטח את החבל שלי למקום אחר וירדתי בסנפלינג.
רציתי לטפס שוב, אבל חששתי שאני שוב אפחד לרדת אז וויתרתי.

בערב בצירוף מקרים משעשע יצא לי לשבת עם חבורה של מקומיים ולשתות איתם בסגנון המקומי - מוזגים בירה מבקבוק אחד לכוס עם קרח, שותים ומעבירים את הכוס הלאה. אחת הבחורות הייתה ספרית, אחד הגברים היה איש מכירות של תרופה כלשהי והיה שם גם זוג עם תינוק. אחרי כמה בירות נפרדתי מהם, ואמרתי שאני אקרא להם כשאני הולך מאוחר יותר לבאקט בר - מה שלא עשיתי, כי נרדמתי בחדר...

היום אני והחבר'ה מהיום הראשון שכרנו קטנועים והלכנו לראות את המערות מצפון מעיר.
בדרך חלפנו על פני כפריים שמתרחצים ועושים כביסה בנהר - החבר'ה התרשמו, אבל אני כבר ראיתי דברים כאלה בטרק. כשנסענו על גדת הנהר הכל היה בוצי ומגעיל, בדרך חזרה גילינו שהגדה השנייה הייתה יבשה ונוחה... ליד המערה היו שיחים מלאים בעשרות פרפרים בצבעים שונים, ומיני שיחים משונים ויפים.
במערה זרם נהר תת קרקעי והיו בה נטיפים מעניינים.
לא הרגשנו את זה בפנים, אבל כשיצאנו החוצה הרגשנו שהמים במנהרה פעלו כמו מזגן ענק - בפנים היה קריר ונעים ובחוץ חם ומגעיל. מזל שעלינו על הקטנועים ואז הבריזה הייתה קרירה ונעימה - אפילו עם הקסדה לא היה חם.



אלו היו האירועים שקרו לי בימים האחרונים. הימים פה נראים כמו יום אחד ארוך, אז אני אפילו לא בטוח כמה ימים הייתי פה. אני גם לא יודע כמה אני עוד אשאר - זה מקום כיפי עם אנשים טובים. באחד עשר בחודש אני פוגש את אמא שלי בויאטנם אבל עד אז - מי יודע?

תמונות

חיי שבט אותנטיים

שכחתי לציין שבלילה האחרון שלי עם הבנות היה לי חם ולראשונה בחיי - קניתי גומיה ועשיתי קוקו :O

(צילום אילוסטרציה - קוקו).

בכל מקרה, כשנסעתי ללונג נמתה הייתי במיניואן עם שני אוסטרלים ואמריקאית שמכירים משנת חילוף שהיא עשתה אצלם. התחלקתי איתם בחדר ובערב יצאנו. לא רציתי ישר לרוץ לטרק, ואולי גם רציתי ללכת איתם מחר לקיאקים, אבל לטרק של שלושה ימים באחת הסוכנויות כבר נרשמו חמישה אנשים - משהו שלא קורה כל יום ומוריד את המחיר משמעותית. נרשמתי גם והתרגשתי - מאז ניו זילנד לא היו לי שלושה ימים רצופים של הליכה אינטנסיבית - הגיע הזמן להפסיק להיות בטטה!

לפני שהלכתי לישון גיליתי ששכחתי לעשות כביסה, ואין לי בכלל בגדים להחליף בטרק. בבוקר התברברתי עד שמצאתי את השוק וקניתי שם שתי חולצות ושלושה תחתונים - הצלחתי להתמקח, אבל המוכר מאוד התעצבן מזה. כשהגעתי באיחור לסוכנות הטיולים גיליתי שבכל מקרה יצא טוק טוק לשוק - לא הייתי צריך להתברבר. אחרי שכולם היו מוכנים יצאנו לדרך ועצרנו על חנות בדרך לקנות מעילי גשם. המעילים עלו שמונה עשרה אלף כל אחד. קנינו ארבעה אז עשיתי את הדבר ההגיוני - ביקשתי להוריד לחמש עשרה אלף. המדריך שלנו משום מה נתן גב למוכרת, וכשהמדריך שלי לא נותן לי להתמקח - מה אני אמור לעשות?

כשהגענו התחלנו ללכת מהכפר שעל הכביש לכפר הבא שבין ההרים. למדריך שלנו קראו סיון, והתלהבתי שככה קוראים גם לאחותי :) היא אפילו נקראת על שם ילדה ויאטנמית יפה שהגיעה כפליטה לארץ (אני לא מבלבל את הסיפור, נכון?). היו לו גם עוזר מדריך בשם טום פאן. חוץ ממני היו בטרק עוד שתי אמריקאיות, שאחת מהן לימדה אנגלית שנה בויאטנם, זוג מאירלנד / איטליה, ובחור הולנדי בגילי. בהתחלה לא התלהבתי ממצבת הנוכחים. התבאסתי שאין ישראלים, שאני וההולנדי הכי צעירים ושכולם נראו יבשושיים. בסוף כולם נפתחו והיה סבבה :)

ארוחת צהריים אכלנו באמת כמו אנשי ג'ונגל - על הרצפה, בידיים, עם מפה מעלי בננה

באמצע היום הראשון ירד מבול, ושמחתי שדאגתי למעיל גשם - בהתחלה חשבתי בכלל לא לקנות. הצרה האמיתית לא הייתה הגשם אלא הבוץ. האדמה הייתה אדמת חומר והיא הפכה לבוץ איום ועמוק. הנעליים שלי היו יותר טובות מלכל אחד אחר בטיול (שלא נדבר על סיון שהלך בכפכפים) - אבל זה לא עוזר כשהסוליה מתמלאת בבוץ. אולי בגלל הגובה שלי, אולי בגלל המשקל של התיק, החלקתי כמו שלא החלקתי אף פעם - גם בטיפוס וגם בירידה. במקום לרוץ בהתחלה כמו שהייתי עושה בכל טיול רגיל החלקתי אחרון...


בסוף היום הגענו סחוטים ומטונפים לכפר. בניגוד לכפרים חמישה כוכבים שהיינו בהם בטרק בתאילנד, זה באמת היה כפר אותנטי - אף אחד לא הציע לך פוט מסאז', השירותים היו משותפים והמקלחת הייתה בנהר.

ביום השני קמנו וגילינו שהבגדים שלנו לא התייבשו ושהם מסריחים מעובש - איכס. התחלנו את ההליכה שהייתה קלה יחסית, על אדמה נוחה. התלוותה אלינו מקומית, שתפקידה בכוח היה לסחוב את ארוחת הצהריים. היא גם עשתה כמה ג'ובות מהצד בלאסוף פטריות, שנשלחות לסין בשביל לעשות מהן תרופה.

אחרי הארוחה, במתכונת דומה ליום הראשון, היא חזרה לכפר בקיצור דרך. לא עברו חמש דקות והיא חזרה בריצה - היא ראתה פיל פרא. מסתבר שהם מאוד מסוכנים אם נתקלים בהם, אז מיהרנו להתרחק משם. באמצע הדרך הגענו למפל, וסיון אמר שזה מסוכן לרדת אליו - אז הוא לקח את המצלמות שלנו וצילם בעצמו...

בערב הגענו לעוד כפר. הילדים באו להסתכל עלינו

ואחרי ארוחת ערב יצאנו לסיבוב בכפר. אחד המקומיים הזמין אותנו אליו הביתה, אפילו שהוא לא דיבר מילה באנגלית. קראנו למדריך ואז גילינו מה מקור ההזמנה - הוא עני מאוד ואין לו כסף. אשתו נתנה לנו צמידים וכביכול קנינו אותם. אני סירבתי לקנות, כי לדעתי זה היה סוג מתוחכם של קיבוץ נדבות, ואסרו עלינו לתת כסף כדי למנוע התנהגות כזאת. בסוף האמריקאיות קנו את הצמיד בשבילי.

ביום האחרון עברנו על פני שדות האורז של הכפר

והתחלנו את יום העלוקות. כל אחד גילה עליו לפחות עלוקה אחת במשך היום, וחלקנו גם ננשכנו. חוץ מזה הטיול כבר מיצה את עצמו, אז רוב הזמן כולנו כבר רצינו להגיע לסוף - וכשהוא הגיע כולנו היינו מאושרים. בערב יצאנו לאכול בשוק הלילה וכולם פינקו בבירה ואוכל איכותי. כשהגיע תורי לקנות משהו הלכתי להביא עוף בגריל אבל נגמר. במקום ללכת למוכר ליד, שכנעתי את המוכר לתת לי את הברווז שהיה מוכן במחיר של העוף. כשחזרתי לשולחן והכרזתי ששידרגתי לברווז כולם התרשמו כאילו קניתי משהו מטורף...

ביום שאחרי הטיול חזרתי ללאנג פרבנג. זה לא היה מיניבוס ולא אוטובוס וי איי פי אלא סתם אוטובוס רגיל, בלי מזגן. מסתבר שחלון פתוח עובד הרבה יותר טוב מכל המזגנים שהיו לי במזרח! העדפתי לקחת אוטובוס ישיר לואנג ויאנג, אבל חשבתי שהפלאפון שלי כנראה באכסניה שהייתי בה. הגעתי לאכסניה והבחור אמר לי שהוא נתן את הפלאפון לאלעד. אלעד, מצידו ענה לי למחרת להודעה ששלחתי לו בפייסבוק ואמר שהפלאפון לא אצלו. חמש דקות לפני שעזבתי את האכסניה הביאו לי את הפלאפון מהכספת - העדפתי שלא לשאול שאלות.

עכשיו אני בואנג ויאנג, עיירת סתלבט. אפשר לשכור פה אבובים ולצוף במורד הנהר בין פאבים על הגדות - ננסה את זה מחר. יש אנשים שנתקעים פה שבועיים ועובדים תמורת מחיה - נראה כמה זמן אני אשאר.

תמונות.